אפריקה

אני לא מצליחה לכתוב את מה שאני מרגישה וזה גורם לי לטבוע בתוך חלל ריק. אמא חושבת שזה לא יפה מצדי כשירדן מתקשרת מאפריקה ואני בורחת לחדר, אבל זה רק כי אני לא יודעת איך לדבר איתה. היא הכל ואני כלום. היא מכילה בתוכה את כל הכוכבים ואת השמש והירח ויש בתוכה המון אהבה לתת ועל האיברים הפנימיים שלי יש אבק. רציתי שהיא תהיה יותר אחות ופחות זרה שגרה חדר לידי, אבל אז היא טסה לטפל בילדים מלוכלכים והשאירה את כל מה שניסיתי לבנות מאחוריה. אני לא מאשימה אותה, שבע שנים זה הפרש גדול. אף פעם לא ידענו איך לדבר אחת עם השניה. אף פעם לא ידענו לשתף. אף פעם לא היינו אחיות, גם כשרצינו. כשאני הייתי בד' והיא הייתה ביא' היא הכינה לי צמיד מחרוזים אדומים כשאני צפיתי בסרטים מצוירים בסלון. היא כרכה לי אותו סביב הזרוע כמה פעמים ואמרה שזו מתנה ממנה אליי ושיש בתוך הצמיד קצת ממני וקצת ממנה. יום אחד לא ענדתי את הצמיד כשיצאתי מהבית והרגשתי כאילו משהו בי נבל. רק אז הבנתי למה היא התכוונה כשנתנה לי את הצמיד. היום היא התקשרה אחרי חודש שלא שמעתי את הקול שלה והדמעות חנקו את שתינו. זו אהבה, תמיד. גם אם היא מורכבת ולא מובנת, זו אהבה. רציתי לספר לה על נ' ועל המבחן בתנ"ך ועל הצבא, אבל לא הצלחתי. הקשבתי לה. כל מה שאני יודעת לסבך היא יודעת לפתור. השיחה הייתה מלאה ברעש של מוחות חושבים ובשקט של הקול הצרוד שלה והמגמגם שלי. בסוף היא השחילה, כן אני חוזרת במרץ, נלך להצביע יחד, אה רגע, את בכלל חוגגת באפריל, בסדר, אז נשכר אותך למוות. ואני? בכלל לא רוצה שתשכרי אותי למוות. אני? רוצה שתהיי אחותי, אני? רוצה קצת אהבה ללא תנאים, אהבה כזו של קשר דם. אבל אולי האהבה הזו תבוא בכמויות מסחריות של אלכוהול. ואז ניתוק. עכשיו כל מה שנשאר זה לחכות לינואר.