Paper cut

אחותי הביאה לי ספר חדש סוף סוף, כשכל השבוע ניג'סתי לה בציפיה גדולה ממש שתגיע כבר הביתה רק כדי שאוכל להתחיל לקרוא. בדיוק כשהיא סובבה את הסוויץ' שכיבה את הרכב, סיכמתי חומר על שיעור מוזיקה עם אוזניות תחובות עמוק בתוך האוזניים שלי, אבל יכולתי להרגיש בצעדים המהירים שלה כשעלתה את המדרגה הראשונה והיחידה שיש בשביל לפתוח את דלת הבית. אז קצת קפצתי מההתרגשות, שהנה, הרגע שייחלתי לו הגיע, סוף סוף אתחיל לקרוא שוב אחרי שלא הצלחתי לסיים את הספר האחרון שהתחלתי לא ממזמן. כל השבוע היא לא הסכימה לגלות לי איזה ספר היא הביאה לי מצומת ספרים, כי עכשיו כשהיא עובדת שם היא יכולה להמטיר עליי גשם לא קטן של ספרים ולי לא יהיה אפילו לא סיכוי קטן פיצפון לנחש את שמו של הספר והיא תוכל להמשיך לצחוק עליי.

 

שתינו פתחנו את הדלת באותה הזמן, אני את דלת חדרי והיא את דלת הבית. נעמדתי מולה והפנים שלי היו מחויכות כמעט עד השמיים והיא הבינה את הרמז המאוד עבה, שלפה שלושה ספרים מתיק דמוי העור שלה וחיבקה אותי חיבוק אוהב ושמח. השניים הראשונים ששלפה היו ספרי המשך אחד של השני והשלישי היה הספר הראשון בסדרה חדשה שמעולם לא שמעתי עליה. "אני הורג" של ג'ורג'ו פאלטי שלפי כריכת הספר, הוא הסופר האיטלקי הטוב ביותר שחי כיום. עוד לפני שקראתי את התקציר ידעתי שזה ספר מהסוג שאני אבלע תוך שבוע פחות או יותר בכיף.

 

"אותו את תצטרכי לקרוא הכי מהר, כי אני רוצה שתתני לי ביקורת עליו כדי שאוכל לדעת אם להמליץ עליו לקונים בחנות או לא" היא אמרה תוך שהיא מחבקת את אמא וחייכה אלי חיוך מעט ממזרי, ואפילו כשידעתי שזה מנהג אסור, בדקתי כמה עמודים הספר מכיל. "600, אווו…" עיגלתי, ומגרוני בקעו כמה קולות בלתי נשלטים שסימנו על לחץ. "קטן עלייך!" היא קורצת לי. "אה…", והיא כבר נעלמה לחדרה.

 

שמונה בערב ואני במיטה עם ספר. אני אוחזת בו חזק כאילו הוא מה שמחזיק אותי חיה ורגע לפני שאני פותחת אותו אני מאחלת לעצמי קריאה נעימה ושהספר לא יהרס לי באמצע כמו הקודם לו. שלושים עמודים ראשונים נבלעו להם כאילו כלום, ואז התחיל כל הכיף האמיתי, אותה שיחת הטלפון שהבנתי שאמורה להתקיים בספר הגיעה לשיאה והספר החל לשגע לי את המוח. עמוד מאה ואני נחתכת. שיט, חתך מנייר זה החתך הכי כואב, בעיקר כשהוא בחיבור שבין האצבע לכף היד עצמה. אני צוחקת כי כמה טיפות קטנטנות של דם מסמנות את הספר ובסביבות עמוד מאה לבין מאה ועשר אפשר לשבט אותי עם כל הDNA שנשפך שם. יופי, אני אומרת לעצמי, הספר שלי עכשיו. ניצחתי.

יואב מנגן לי על פעימות הלב

יואב הכיר לי להקה נהדרת בשיעור היסטוריה ועכשיו כשאני שומעת אותם אני חושבת עליו נון-סטופ, וזה אולי הדבר השנוא עליי בעולם, להתחבר ללהקה כל כך טובה ולא להפסיק לחשוב על מישהו כשהמילים של השיר והצלילים של הגיטרה והמכות על התוף זורמים אל תוך האוזניים במין ריקוד כזה כשהתווים מרחפים סביבי באוויר. זה נוראי, באמת, אם כמה שזו הרגשה ממש מרגשת, אני פשוט שונאת אותה, כי אחר כך כשאותו הבחור שובר לי את הלב או שאני את שלו, הלהקה נהיית גרועה יותר ויותר עם כל צליל ותו שזורם לי אל תוך האוזן ופתאום נורא נורא קשה לשמוע אותם, אפילו כשפעם הם היו הלהקה הכי טובה בעולם והכי אהובה עליי, ואז ככה סתם הצלילים האלו נהיים צלילים מבוזבזים וזה קצת חבל ואפילו מעט עצוב.

 

אבל באותו הזמן זו הרגשה כל כך מתוקה כי בכל פעם שהשיר האהוב עליי-עליו מתנגן ונוזל דרך האוזניות אל תוך האוזניים שלי, כל מה שמציף אותי מבפנים זה רק אותו הבחור שהכיר לי אותם וכל מה שמרחף לי בתוך המוח הריק מזיוני שכל זה הוא, וכל מה שאני מחייכת בגללו זה הוא והכל זה הוא וזה הוא כל הזמן וזה רק הוא והוא ואוף.

 


 השיר שלי ושל יואב

 

"יש משהו ממש מרגש בלשמוע שיר בפעם הראשונה אבל הממש ראשונה ולא רק החצי ראשונה, את יודעת. זה כאילו להתרגש ממש מחדש משום דבר באמת וזה כל כך יפה שאת לא יודעת אף פעם למה לצפות כי זו הפעם הראשונה. נועה, אני אוהב פעמים ראשונות ממש." והוא מסתכל עליי והעיניים שלו החומות האלו שבגללן כל מה שאני רוצה זה לטרוף אותו נוצצות כמו מים שקרני השמש מלטפות אותם והוא כל כך מתרגש ואני מתרגשת מהחיוך שלו ומהמילים המקסימות שיוצאות לו מהפה כמו שיר קצרצר. יואב מנגן לי על פעימות הלב.

 

 

(ובלי שום קשר לפוסט, המון המון תודה על התגובות הנעימות מהפוסט הקודם. אני מעריכה את זה, באמת. תודה).

 

עריכה/16.11

אתמול הייתי במסיבה שהשכבה שלי ארגנה והיה פיצוץ כאילו באמת היה פיצוץ בחיים לא נהניתי ככה ורקדתי כמו חיה לקצב המטורף של המוזיקה העוד יותר מטורפת ושתיתי מיליוני שוטים של פידג' לא טעים וודקה זולה כמעט כמוני בטעם של אציטון ויואב כל הערב פיזז מאחורי ודאג לי כל כך וכשהייתי שיכורה הוא היה שם בשבילי ובכל הפעמים שהוא בדק אם אני נושמת ואם אני בסדר נאחזתי בו חזק כל כך כאילו הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי חיה והוא אחז בי חזרה ולא נתן לי ליפול. "נועה אני מפחד עלייך ממש, אני דואג לך, אם את אוהבת אותי תפסיקי לשתות" והוא היה שם בשבילי, הוא באמת היה שם בשבילי. אני חושבת שלא הצלחתי שלא להתאהב בו עוד קצת ועוד קצת. יואב אני אוהבת אותך יחתיכת כלב תבין את זה כבר בוכה

 

(והתמזמזתי עם מישהו ממש בטעות, זאת אומרת, לא הייתי מפוקסת בכלל ולא ידעתי מה אני עושה, אז הוא ניצל את ההזדמנות ודחף את הלשון שלו לפה שלי וזה היה ממש מגעיל והיה לו טעם נורא של סיגריות והוא היה כזה מסטול אז פשוט ניסיתי להזיז אותו ממני אבל הוא נתלה עליי והמשיך לנסות ולנשק אותי עד שחבר אחר בא והעיף אותו ובכלל מצאתי את עצמי בבוקר במיטה של אסף עם האנגובר מטורף וכוס קפה)

כשגילי מגלגל

גילי נכנס בכניסה הצדדית ומתיישב בשולחן האוכל. התלתלים הלבנים שלו מקיפים את ראשו כמו הילה של מלאך. גילי מוציא מהכיס של הסווטשירט הכחול שלו משהו שנראה כמו ארנק לכמה רגעים, אך בתוך שניות ספורות כבר אפשר להבין למה פיסת הבד הזו שהוציא משמשת. גילי ממש שקוע ביישור הפילטר על השולחן ובאותו הזמן גם ממלמל, "בועז יש מה לשתות?" ממש בלחש, אבל בועז שומע.

 

אבא מוזג וודקה לתוך כוסות שוטים מעותרות באיורים קטנים של אלים יוונים שאחותי הביאה מיוון. אבא מוריד שוטים וגילי מלקק, אבא מאפר וגילי רק מתחיל במלאכה. כשגילי מגלגל הזמן כאילו נעצר, אני יכולה להשבע שאת הג'וינט הזה הוא הרכיב בכמעט עשר דקות. והוא מדבר כל כך לאט, כאילו שבאמת אין לאן למהר לרגע. הוא לוקח את הזמן ומסדר כמות מכובדת של החומר הירוק בשורה יפה על הפילטר החצי שקוף, ומגלגל ומגלגל ומלקק ואז עוד קצת ליתר ביטחון. 

 

ואז הוא מדליק והריח של החומר הירוק מציף את כל הבית ואני אומרת לעצמי שממש התגעגעתי לנשום עשן של ירוק ולא של סתם סיגריות. הריאות שלי מתמלאות במהירות בעשן משני סוגים ואני נחנקת לאט עם כל נשימה שאני נושמת. הוא שואף שאיפה כזו ארוכה כאילו היא השאיפה האחרונה של החיים שלו ובינתיים הג'וינט נשרף לאיטו והעשן מסתלסל ורוקד באוויר ומרחף עד לתקרת הבית. 

 

והעיינים של גילי כבר לא אותן עיניים כמו שהיו לפני שנה. כבר נהיה קשה מאוד למצוא בהן את החן המטורף והיופי הפראי כמו שהיה בהן עד לא מזמן, הן רק נהיו כבדות כבדות וממש אפשר לראות איך השקיות שמתחת לעיניו התערמו להן אחת אחרי השניה עם כל לילה חסר שינה שגילי העביר לבד וככל שהעמקתי בהן יותר יכולתי לראות חושך שחור שחור והרבה פחות אור. והכחול שהיה נוהג לשים בעיניים נעלם ובמקומו הופיעו וורידים אדומים כל כך ובולטים כל כך של נרקומן. העיניים החומות שלו כבר לא כל כך חומות וכבר לא באמת מלאות תקווה. בשנה שעברה אפשר היה לראות את הנשמה שלו דרך העיניים האלו שלו אבל היום כל מה שיש שם זה עשן של חומר ירוק.