אבל אמרתם שהחיים הם כאן

את ישרא בלוג גילית כשעוד הייתי בכיתה ו',
עוד כשכל האתר היה מלא בערים וירטואליות ותחרויות לבנות בלי דאגות. הייתי
גולשת בו כמעט בכל יום כשהייתי חוזרת מבית הספר ומתוך סקרנות רבה שהתפתחה עם הזמן
נתתי לאתר לשאוב את כל כולי לתוכו והיום אני מודה לו על כך עם כל ליבי על מערכת
היחסים האדוקה והצמודה שנוצרה בינינו. אני וישרא בלוג נמצאים במערכת יחסים נפלאה
קרוב לשש שנים או אולי אפילו יותר אם תתנו לי לחשב רגע. שש שנים בהן פתחתי וסגרתי
בלוגים, כתבתי ומחקתי את הרגשות שלי, הכנסתי והוצאתי פוסטים מהטיוטות, הכרתי
בלוגרים מהממים ופיתחתי את כישורי הכתיבה שלי.

 

ישרא בלוג הוא בריחה בשבילי ואני בטוחה שהוא
בריחה ומסמל הרבה יותר מרק בריחה בשביל עשרות אלפי בלוגרים אחרים מהקהילה. ישרא
בלוג היה הבית הרוחני שלי כשהבית הפיזי, האמיתי שלי חדל מלתפקד, והקהילה העצומה
הזו הייתה המשפחה שלי בתקופה ששלי החלה לקרוס. אני שמתי בידיי הבלוג שלי את כל חיי
המצומצמים והקצרים ובטחתי בו ובקוראים שלי לאורך כל הדרך, הרי כי האמנתי במה שכתוב למעלה
בכרטיסייה, החיים הם כאן, בישרא בלוג! 

 

ישרא בלוג היה בעבר, יהיה בעתיד (בתקווה שיישאר)
והוא ממש עכשיו בהווה החבר הכי טוב שלי. חבר שלו אני יכולה לגלות את כל הסודות הכמוסים
שלי ולחלוק איתו את כל הצדדים האפלים והאפלים פחות בלי לפחד שמכרים שלי ישפטו
אותי. ישרא בלוג הוא אוזן קשבת וכתף לבכות לה כשעצוב וקשה וחרא וכשהמצב ברצפה
וקבור עמוק באדמה. ישרא בלוג הוא הנמשה הגדולה ביותר שכתבתי לה. מאוד מצחיק אותי
כשאני מדברת על ישרא בלוג כעל מישהו, אבל ישרא בלוג הוא באמת היחיד שמצליח להכיל
את האני האמיתית ולקבל אותי בכל פעם מחדש. 

 

ישרא בלוג ממוקם בשורת המשימות שלי כאופציה
ראשונה, ובכל פעם שאני נמצאת במחשב לא עוברת דקה בלי שאני פותחת וסוגרת את האתר
עשרות פעמים, סתם כדי להרגיש בטוחה שהוא עדין חלק ממני. כששמעתי על הבשורה המרה דיברתי עם חבר וביקשתי ממנו שיעצור הכל, את כל השיחה. כל כך נבהלתי ומרוב פחד התחלתי לדמוע. ישרא בלוג הוא חלק בלתי נפרד ממני, מאיתנו. 

 

 

התקופה הרומנטית

"את תפסת לי את המקום אז הייתי חייב לבוא לשבת לידך"

 

"יש לך עיניים של חתול"

 

"את חייבת לחייך יותר"

 

"תשמעי הרבה סנטנה או שלא תשמעי כלום בכלל"

 

"שמעתי את השיר שלך ביוטיוב. את טובה", -"רק טובה?", -"טובה מאוד מאוד", -"גם אתה בסדר". 

 

"אתה יודע שיש לך את אחד השמות היותר יפים בארץ?", -"לא אוהב אותו. כל הדורים האחרים שאני מכיר הם יבשים וגרועים אז זה מוריד מהשם", -"אבל אתה לא, אז הכל בסדר".

 

סבביקולסבבי 

 

נפגשנו בהופעה של אלישע בנאי וארבעים השודדים ולא במכוון. אפילו כשאיחלתי לעצמי שלא אפגוש אף אחד שאני מכירה בשביל שאוכל להשתחרר קצת מהלחץ של הסובבים אותי עליי, כשהסתכלתי אל עבר כניסת המועדון הצלחתי לראות אותו ואת אחיו בין גל האנשים שהציף את המדרגות ואם אגיד את האמת, הלב שלי קפץ בלי שהצלחתי לשלוט עליו. הוא נעמד על יד הבר והיה נראה כאילו איבד את עצמו קצת, כמוני. אז בלי לחשוב הרבה בכלל רצתי אליו כי אמרתי לעצמי שאני צריכה לחיות על הקצה והוא שם לב אלי רק כשנעמדתי לו מול הפנים. הוא הרים את ראשו מהרצפה ולא הצליח להחזיק את החיוך שלו בפנים. הוא היה מאוד מופתע ואמר שהוא שמח לראות אותי, ולהגיד את האמת 2#, גם אני שמחתי לראות אותו. אמנם כשההופעה התחילה דרכינו התפצלו, אבל בסוף ההופעה הוא שאל אם אני רוצה טרמפ הביתה, וכל הדרך שמענו מוזיקת פאנק מגניבה והרגשנו כמו ילדים מהשכונה. דור הזה בסדר.

 

 


 

24.3.14

"היי!" הוא עונה עם חיוך גדול וטון שמח מרקד על מיתרי הקול שלו. הוא שמח לראות אותי. אני מסתכלת עליו וצוחקת כי אני לא יכולה להסתכל עליו באף צורה אחרת. כל מה שהוא עושה זה לשמח אותי. אני נועצת בו כמה מבטים חמודים והוא מחזיר בחיוכים מתוקים פי אלף ותוך רגע הוא מזיז את התיק השחור שלו מהמושב השני ומזמין אותי לשבת. אני מנתרת אל הכיסא והשיער הקצר המסולסל והרענן שלי קופץ יחד איתי ומקיף את ראשי כאילו היה הילה. "אני מפריעה לך לשמוע מוזיקה?" אני שואלת אותו ושמה לב שהוא מוציא מאוזניו את האוזניות. הקול שלי נהיה גבוה כמעט באוקטבה שלמה, אבל הוא צוחק ועונה שלא, זה חסר טעם בשבילו להאזין למוזיקה האהובה עליו לבד.

השיחות שלנו מאוד זורמות, שלי ושל דור. אנחנו יושבים אחד ליד השני הרבה באוטובוס כי שנינו נוסעים לאותו הכיוון ואפילו יש לנו בדיחה פרטית על הנושא הזה. הוא אף פעם לא משעמם וגם אם הוא שותק זו שתיקה נעימה ולא שתיקה צורמת. "אני רוצה שתשמעי את המוזיקה שאני שומע הפעם", הוא מבקש ממני שאחבר את האוזניות שלי לפלאפון שלו כי בשלו הוא מתבייש. אני מציעה לו אוזניה אחת אך הוא מסרב בטענה שהיום הוא הד.ג' הפרטי שלי. אני לא מצליחה לראות את עצמי נמצאת בסיטואציה שבה אני לא מחייכת כשאני איתו, כי זה דור, ודור הוא מומחה בחיוכים, אז אני משיבה לו בחיוך נעים והוא מחזיר בחיוך שמפוצץ לי את הלב.

הוא מתחיל לתקלט לי על הלב. יש לו טעם מעט מוזר במוזיקה, זאת אומרת, פאנק תמיד נשמע מוזר באזניים שלי, אבל מוזר טוב, כמוהו. בלי שום התראה מוקדמת על מעשיו הוא מעביר משיר לשיר ויוצר מן מחרוזת פאנקיסטית מצחיקה. הוא מזכיר לי שבבוקר בשיעור מוזיקה למדנו על התקופה הרומנטית בה מלחינים נהגו להחצין את הרגשות שלהם בשביל להעביר את האופי הפנימי שלהם ואת סערת הרגשות שהתחוללה בתוכם, וזה בדיוק מה שהוא עשה; החליף שיר כל כמה שניות לפי מצב הרוח שלו. פעם אחת קפץ שיר זועם ואגרסיבי וההבעה על הפנים של דור נהייתה מעט קשוחה ועצבנית, וכשההבעה על פניי נהייתה חמוצה כמו השיר הוא החליף מיד לשיר אחר. פעם אחרת קפץ שיר אהבה על לבבות שבורים, והוא נהג להסתכל עלי לאורך כל השיר ואני עליו עד שיכולתי לראות את השתקפותי באישוניו השחורים. מדי פעם קפצו שירים שהכרתי כך שהתחלתי לזמזם לו את המילים והמנגינות בקול, ואפילו כשכל האוטובוס יכל לשמוע לא היה לי אכפת כי זמזמתי רק לדור ומיד אפשר היה לראות עליו שהוא מתרכך.

וככה אנחנו ממשיכים עד שהזמן שלי לרדת מהאוטובוס מגיע. "תעצור הכל, אני צריכה לרדת". הוא צוחק. "ממתי את גרה כאן? את חדשה?" הוא עולה על הגל ואני מתפוצצת מצחוק כי אלה בדיוק המשפטים שאני אוהבת. "אנחנו מכירים?" הוא חורץ לשונו ואני רצה אל עבר דלת האוטובוס בשביל שלא אפספס את התחנה ואצטרך לרדת עשר דקות אחרי הבית. "ביי דור, נמשיך מחר, כן?", "מי את?" הוא צועק והנהג שולח לי מבט מוזר, אבל לי לא אכפת כי יש לי דור קטן בלב. 

עריכונת פצפונת;

נקרעה לי השפה וכואב לי לחייך אז אל תצחיקו אותי עצוב

-2#, היה לי התקף היום בבוקר ועכשיו כואבים לי השרירים עצוב

-3#, אתמול היו שלוש שנים לבלוג שלי!!!!!! מזל טוב חבר סבביסבביסבביסבביסבביסבבי

חדש ישן

אני לא כותבת הרבה בזמן האחרון. משהו מציק לי ואני לא יודעת מה, אבל למזלי יש לי את רונקי שעוזר לי להתמודד. אני לא זוכרת אם כתבתי את זה כאן אבל כל יום לפני שאני הולכת לישון אני מודה לאלוהים שאני לא יודעת אם אני מאמינה בו או לא על רוני. הוא הכי טוב שיצא לי להכיר עד עכשיו.

 

אני לא מבינה איך בזבזתי את כל הזמן החשוב שלי בלאהוב את יואב האפס הזה. זאת אומרת, יצאו לי פוסטים נורא יפים אבל חוץ מזה כלום. אז כן הוא אולי הכיר לי כמה אומנים גדולים ודגולים אבל הוא עצמו דיי חתיכה של אפס. מזל שזה התפוצץ ממזמן ולא עכשיו. הוא כמעט נהיה בלתי נסבל. את כל הזמן המבוזבז הזה הייתי יכולה להעביר בלאהוב את טל הישן חדש. כשאני לא מאוהבת אני מרגישה לא שלמה וריקה כמעט לגמרי ובגלל זה אני אוהבת להיות מאוהבת. אני אוהבת להיות מלאה בכל כך הרבה רגשות, בלעדיהם הכל נורא משעמם אותי. אני מאוד טובה בלתת אהבה אבל מאוד גרועה בלקבל אותה חזרה. תראו, אפילו לכתוב אני כבר לא מצליחה. אני חושבת שקצת איבדתי את עצמי עכשיו, אז אתם תצטרכו לסלוח לי.

 


אני ומרי הכועסת יושבות בחצר 

 


מהחלון במטבח

ארבע דקות של אושר צרוף

…"שיר מס' 12,
סאמרטיים, במקור של אלה פיצג'ארלד, אשר יבוצע ע"י נועה". אני יכולה
לשמוע את המילים של הקריינית מתגלגלות לאוויר. אני עומדת בפתח הדלת האחורית לבמה כשאגרופיי
קפוצים ונשמתי נעתקת. זה הרגע שלי, זהו החיידק שלי. אחרי כמה "בהצלחה"
וחיוכים מרגשים מחבריי למגמה אני צועדת ברגליים משקשקות ופנים שמוטות אל אמצע
הבמה. הפנסים אינם שוכחים ממני ומיד מאירים עליי תאורה סגולה וירוקה. "לספור שתי
תיבות ורק אז להיכנס לספור שתי תיבות ורק אז להיכנס" אני חוזרת ואומרת לעצמי
בלב רגע לפני שהכל מתחיל, רגע לפני שאני מאבדת את עצמי. עוברות רק שניות ספורות
ואני יכולה להרגיש בגלים של הבס מכים בי, בקול הסקסופון מדגדג את הקהל, את הגיטרות
מייבבות וממלאות חללים ריקים, את התופים שמרימים להנחתה ואת הפסנתר שמנגן מלודיה
מקסיקנית מושלמת. כל הכלים יחד ממלאים בי את המנגינה המקסיקנית ברזילאית דרום
אמריקאית שעליה עבד איתנו המורה מתחילת השנה. רצינו משהו אחר, רצינו לקחת את הג'אז
אל המקום הפרטי שלנו.

 

אני יכולה לשמוע את מחיאות הכפיים, את הצעקות והמחמאות, אבל אני עצמי
כבר במקום אחר. אני עומדת על הבמה כשעיניי זהובות ומנצנצות מאורות הפנסים התלויים
מהתקרה ושמלתי עוד דבוקה לגופי, וכל מה שאני יכולה לראות הוא את הקהל השחור עומד
ומריע לי. שפתיי לא נחות לרגע ולא מפסיקות להתעקם לחיוך. הערב שלי ושל עוד חמישים
תלמידים אחרים חומק לי מבין האצבעות וכואב לי בלב כשאני יכולה להרגיש אותו נגמר,
השיר שלי נגמר. השניות רצות לי מול העיניים ואני לא יכולה שלא להתכחש אל הזמן
שהולך ואוזל. הגיע הזמן שלי לרדת מהבמה ואני פוסעת ממנה רק כשהקהל מתיישב חזרה.
אני דורכת בחדר ההמתנה מאחורי הקלעים ובלי לספור עד אחת אני יכולה להרגיש את
החיבוקים החמים והרטובים מזיעה של חברי למגמה על עורי הלוהט. הסולו שלי כבר ממזמן
נגמר, אבל אני יכולה להרגיש איך האופוריה עדיין שולטת בי.

 

יש את הזמן שלפני ההופעה ואת הזמן שאחרי,
אבל אין את האמצע. אין שם שום דבר. זה כאילו שהבמה שואבת ממני את תחושת הזמן או את
התחושה בכלל ואת היכולת להרגיש, ורק אחרי שאני יורדת ממנה אני יכולה להבחין בעולם האמיתי זוחל אליי חזרה ומחלחל אל תוך המוח שלי טיפה אחרי טיפה. זו
מין אי ודאות אחת גדולה שמקיפה את הגוף בבועה או בזכוכית מגן. אני עולה לבמה שניה
אחרי שאני שומעת את השם שלי עולה לאוויר, ובבום אחד שכמעט אפשר לשמוע כל האפשרות
לתפעל את החושים נעלמת. אי אפשר. כל החושים מצטמצמים ונעלמים כאילו לא היו אף פעם.
זו מין הרגשה שאי אפשר גם עם כל המילים הכי יפות והכי בומבסטיות להעביר אל הדף. זו
הרגשה שנטמנת בתוכי וכמה שארצה להעביר אותה אל אחרים, לעולם לא אצליח.

 

21/3

היום הופעה של אלישע בנאי וארבעים השודדים באוזן בר בתל אביב. את מי רואים? פרח

 

(היה מטורף!!!!! מי שלא בא כנראה מרובע^)

X

חלמתי עלייך אז התעוררתי. נהדר שאת רודפת אחרי גם אל המקומות הכי תמימים שלי. אני לא יודעת אני לא יודעת אני לא יודעת איך להתמודד איתך יותר. אתמול ציירתי על עצמי חתכים בשביל שאחשוב שזו המציאות ושחתכתי את עצמי ושהיה לי כיף כיף כיף ושעכשיו הכל בסדר אבל בעצם שום דבר לא השתחרר ממני וכל הכעסים נאגרו אפילו עמוק יותר. אם הייתה לי את האפשרות הייתי דורסת אותך בלי לחשוב פעמיים. את הרסת אותי ואין לי לאן לברוח.

 

I AM

אל נא תעמוד על יד קברי ותנגב את דמעותיך; הרי כי אני לא ישנה בתוך האדמה/ אני אלפי רוחות שנושפות/ אני הבזקי הברק על השלג הצח/ אני קרני השמש על הדשא הקרוע/ אני כל אחד מאטומי הגשם העדין/ אני הם הגלים המתנפצים על החוף שמותירים קצף לבן וטהור ואלפי נצנצים מאחור/ כשאתה קם בבוקר הדומם אני היא האנרגיה שמקימה אותך מהמיטה/ אני הן הציפורים המצייצות שעפות במעגל סביב חלונך/ אני הם הכוכבים הרכים שממלאים את שמי הלילה השחור/ אז אל נא תעמוד על יד קברי ותבכה/ אני לא שם/ אני לא מתה/ אני הוא העולם.

 

///////////////////////

הו הא, אני מרגישה כאילו אני הבתולה היחידה בישרא בלוג.

 

נראה לי שרק רוני והילה עכשיו

ערב מגמה ביום חמישי שמישהו ידפוק לי כדור לראש

 

ולחשוב שאת היצירה הזו הוא כתב כשהוא הלך והתחרש. ללא ספק אחת היצירות היותר מופלאות ששמעתי בחיי. ניר מנגן לי את הסונטה הזו ואני מרגישה שאני צפה. הפרק השלישי הוא החלק הכי מרהיב שאי פעם שמעתי בסונטה לפסנתר. מחכה בקוצר רוח לשיעור בו ננתח את היצירה הזו. בטהובן היה ללא שום צל של ספק המלחין הכי משוגע שנולד, אבל גם הכי קסם.

 

רק רציתי שתדעו שהתמונה הזו היא תמונת המסך שלי ואני הכי גאה בה בעולם.


כאילו שיש מישהי שהיא יותר שווה מאנג'לה

יש פה בעיקר מוזיקה +אשמח לעזרתכם!

לא בדיוק רואים את האורך, אבל עכשיו הוא נגזר עד הכתפיים. שיער חלומותיי סבבי

בזמן האחרון אני נורא מדוכאת, יבשה וחרדתית. טוב, אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד על עצמי שאני מדוכאת כי המילה דיכאון היא מילה מאוד גדולה ומאוד מפחידה בעיניי, אבל אני כן מאוד עצובה ובעיקר מבואסת ומרגישה מעט כמו תחת. לכן חפרתי לעצמי בתוך המוח והגעתי למסקנה שהדבר ש"מדכא" אותי הכי הרבה בתקופה הזו היא מסגרת בית הספר. מבינים? מערכת החינוך דוחקת אותי לפינה ומכרסמת לי את המוח ומאוד קשה לי להתמודד מולה. אני לא אוהבת כשאומרים לי מה לעשות וגורמים לי להקיא חומר שאני בקושי מסוגלת לעכל. אפשר להגיד שלימודים זה כמו חלב בשבילי, לא מסוגלת ולא רוצה לעכל שום 'תוצר' שעשוי או נובע מזה. אני חושבת שבית הספר הוא מקום ראשון בנסיבות להתקפי החרדה שלי.

בכל אופן, הגעתי למצב שיועצת השכבה מגדירה כ"מצב פח", מה שאומר שנכשלתי בכל המקצועות במחצית א', ואם אמשיך להיכשל אצטרך להישאר כיתה. אני לא מפגרת ולא אדיוטית לא שום דבר, אני פשוט חושבת שהבעיה שלי היא שאני משתעממת מאוד מהר ואם לא מעסיקים לי את המוח עם דברים מאוד מעניינים אני פשוט אאבד כל עניין או מוטיבציה. יש לי את זה, או כמו שהמחכנת שלי אוהבת להגיד, "את מלאה בפוטנציאל לא ממומש". עכשיו עליי לאגור עוד ועוד אנרגיה ובעיקר מוטיבציה בשביל לעבור את השנה הזו. זה נורא לדעתי שאני מבזבזת כל כך הרבה אנרגיה על לשבת בשיעורי מתמטיקה ועל לבוא לקום בבוקר. בשבוע שעבר בלמתי התקף באמצע השיעור שהחליט להתפרץ מיד בסופו. פעם נהניתי מהעובדה שאני צריכה לקום בשביל ללכת לבית הספר, אבל עכשיו הכל נהפך לסיוט הכי גדול שלי ששואב ממני כוחות שאני נלחמת שישארו בתוכי. 

עכשיו למוזיקה.










עריכה; אני מאוד אשמח ואפילו יותר מאשמח אם תמליצו לי על סרטים טובים שראיתם בזמן האחרון ו/או סרטים שהשאירו בכם סימן מהרגע בו צפיתם בהם. לא משנה הז'אנר (אוקיי בלי אימה אבל חוץ מזה תתפרעו). כל הממליץ יקבל חיבוק וירטואלי ממש אוהב כי אני רוצה לראות סרטים! חיבוק של הסוררת

יאק מגיעים לארץ באפריל!!!!!!!!!!!!!!!!

פאקינג יס

פרח מיובש

אני פרח מיובש. אני לא בדיוק זוכרת את התקופה בה הייתי פרח פורח לצערי, אבל ככה שמעתי שמספרים לפחות. ככה שמעתי שאמא מספרת לדודים מחו"ל כשהיא מדברת ומבזבזת להם את הזמן על ירדן ועל איך שהתקבלה למכללה תוך שניות אחדות, ואז כשהם שואלים עליי בעיניים דואגות היא עונה בחוסר טעם, "אה כן, נועה היא.. היא פרח מיובש". או כשההורים מנהלים שיחה בארוחות הערב על ההווה והעתיד של ירדן ולא על שלי כי ממני הם שכחו כמעט לגמרי וכי ירדן והחבר המכוער שלה נפרדו ועכשיו הכל זה ירדן ירדן ירדן בלע ירדן.

 

אני פרח שלא השקו כבר יותר מדיי זמן, אך מים הם לא הפתרון במקרה הזה. אני צריכה הרבה יותר מזה, אני צריכה שידאגו לי וילטפו ויחממו בלילה כשקר. אני צריכה שמישהו יאהב אותי ויפצה על כל השנאה העצמית שאני מקרינה לעצמי בימים האחרונים. אני צריכה איזה חיבוק דואג ושפתיים מחייכות שיגידו לי שהכל בסדר ושזה בסדר להירדם גם כשמפחדים. אני צריכה מישהו שהוא לא בן אדם שהוא 90% וירטואלי שתקוע בתוך מסך המחשב ובשביל לדבר איתו אני צריכה לשרוף לעצמי את העיניים ולהיתקע בין מסכים שונים. אני צריכה להרגיש רגשות ממישהו שהוא לא אני. אני רוצה שמישהו יבכה עליי וישמח איתי וידאג לי, מישהו שישחק לי בשיער ויעביר ידיים על פניי ולא ילך לישון עד שארדם לחלוטין. אני צריכה להרגיש משהו אמיתי שוב. אני נבלעת.

 

 

(לא אתה רוני. בשבילך אשאב לתוך המסך אם אצטרך).

חודש מעכשיו ואני בת 17.

כל כך קר לי. אני לא יודעת אם הגוף שלי רועד כי איבדתי שליטה על עצמי לחלוטין או שכל כך קר שאני כבר לא מרגישה בהבדל. אני צריכה חום גוף של מישהו אמיתי, אבל כל מה שיש לי זה בחור שתקוע עמוק בתוך האינטרנט ובשביל לדבר איתו אני צריכה לתקוע את העיניים עמוק במסכים שונים עד שהן שורפות כאילו קפצתי אל בריכה שהיא תשעים אחוז כלור. 

זה ארוך ומייגע

אני לא יודעת. אני מרגישה נורא ריקה. אין לי שום דבר לכתוב עליו אז אני כותבת עליה ואז משום מקום באים ההתקפים כאילו היו גלים ששוחים אחד אחרי השני, כאילו חיו בי עד אותו הרגע ורק רצו לפרוץ החוצה כמו לבה מהר געש, ואני לא יודעת. אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל לסבול את ההתקפים האלו. כל התקף יותר קשה ויותר כואב פיזית מהקודם. הכאב הנפשי כל כך כואב ושורף שאני יכולה להרגיש אותו משתגע בתוכי, אני יכולה להרגיש אותו שוקע עד אל עמוד השדרה ונהיה כמעין עוגן שמרתק אותי למיטה. אז אני שוכבת שם, על המזרון הלבן שבולע אותי, שהופך אותי הכי קטנה בעולם, וציפורניי כבר נעוצות בתוך קיר העץ שנמצא מימיני ובלי יכולת לשלוט בידיי אני חורטת קווים על העץ החלק והנקי, אפילו כשציפורניי גזורות גזורות באופן כמעט תמידי כי אמא מפחדת שאפגע בעצמי.

 

ואני בוהה בתקרה וכמו בקסם יוצאים מתוכה פרצופים מעוותים של אנשים שלא מפסיקים לפגוע בי, והדמעות מתחילות לזלוג מהפחד ומהלחץ ומאי היכולת לעשות שום דבר. והן מתגלשות במורד הלחיים ומרטיבות את שערי החלק שמתכרזל טיפה יותר עם כל דמעה ששוטפת אותו. אני צורחת, אני צורחת בלי קול ובמצבים כאלו אני רק רוצה שהנשמה שלי תצא ממני ותברח אל הבית של יואב ותתכרבל איתו בסלון. אבל זה לא קורה כי שום דבר לא קורה כמו שאני מבקשת שיקרה. ואז, ואז משהו נשבר באמת. מערכת הנשימה שלי מתפגרת והדמעות כבר ממזמן מאבדות שליטה וכמו גשם יורדות אל הציפה האדומה של הכרית. רגליי בועטות בכל מה שמקיף אותי ומייחלות רק להישרט ולהיחתך. עיניי מתגלגלות מעלה לשניות אחדות אבל אלו השניות המפחידות ביותר שנמשכות כמו נצח והכל שחור כמו הלילה שאני טובעת בו. אני מייבבת וממלמלת שיפסיק, שבבקשה דיי כבר, אני רק רוצה ללכת לישון ולקום לבוקר חדש, אבל במקום מילים כל מה שיוצא לי מהפה אלו צרחות שקטות וחנוקות. הגוף רועד וכואב ומשהו בי נשבר עוד קצת.

 

אחרי שאיכשהו באיזה פלא שעשה הטבע אני נרגעת לאט לאט לאט מאוד ו7/11 מעט מציל אותי שוב ולנשום כבר לא נהיה הדבר הכי קשה בעולם, המוח משחק איתי עוד קצת ולגוף לא נמאס להזכיר לי מה עברתי רק עכשיו תוך שהוא מתכווץ אל תוך עצמו ורועד מעצבים ומקור. אני מנסה להרפות, אני מנסה להרפות עם כל הכוחות שכבר ממזמן ברחו ממני, ורק מקווה שבנס לא יתחיל לי התקף חדש כי זה הדבר האחרון שאני צריכה. אני מנסה לצלול עמוק אל תוך איזה חלום בתקווה שהוא לא חלום מלא בדם, אבל מסתבר שגם בלחלום אני נכשלת.

 

 



 

הלוואי ותתפגרי

אני רוצה ליצוק בטון אל תוך הריאות שלך ולהטביע אותך בחומצה.

 

7

 

היום חשבתי המון על מוות.