לפעמים אני לא מבינה איך אלו שאנחנו אוהבים יכולים לפגוע בנו 

לפעמים אני חושבת שאני לא מבינה את האנושות כלל

 

רציתי לנעול את עצמי בשירותים ולקרוס על הרצפה ולדמם ולדמם ולדמם

להרגיש את הלהב עוד פעם אחת

הרגלים רעים לא נעלמים. אפשר לדחוק אותם לאיזו פינה חשוכה במוח ולשים עין כל הזמן, אבל מתישהו הדעת תוסח וכל החרא יצוף. רציתי לחתוך עמוק, רציתי להיעלם. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך לא בריאה

 

 

 

התל אביביות שלכם מגעילה אותי

וזה לא כי אני מושבניקית

from deepest place

כל פעם זה קורה מהתחלה ואני אף פעם לא לומדת. זה הרבה יותר כואב כשהוא מציין את זה ולא אני, למרות שכבר ידעתי הכל מראש. זה לא שאני לא מכירה את עצמי, זה לא שאני חיה בבועה. אני פשוט לא רוצה להתחבר, פשוט לא רוצה להאמין. במקום לדעת שאני באמת כזו אני מעדיפה להכין רשימות של דברים לא נחוצים או לבנות בתים מכוערים בסימס. כל דבר שיעלים את תחושת האי-יוצלחות הזו. כל דבר שיעלים את המחשבות האלו מהראש. אני יודעת מי אני, אני יודעת שאני מפלצת. אני יודעת שתשעים ותשע אחוז מהתכונות שלי הן לא טובות. כל היופי זה לראות המתים המהלכים עד שהמוח הופך לעיסה או להתפטר מהעבודה ולשבת בבית שבוע בלי לעשות כלום ובלי לצאת החוצה. 

כל דבר הוא טריגר. כל דבר הוא פאקינג טריגר. אפילו התמונה המטופשת הזו של חיילים שחתכו למען צה"ל או מה שזה לא יהיה. זה פשוט שאני מכירה את ההרגשה (מקרוב מאד). אני יודעת איך זה כשהסכין עובר בתוך העור. אני יודעת ורוצה ובכל זאת כבר שנה וחצי לא נגעתי. אני כל יום מסתכלת על הצלקות, הן כל יום על הזרוע, מולי. כל יום אני רוצה להוסיף כאלו חדשות. וזה לא כי רע לי, יש לי חור בתוך הבטן והוא שואב ושואב, אבל שום דבר לא ממלא אותו חוץ מסכינים על העור. זה ידוע.