twilight coda

היום הפרנויה מאד השתלטה עליי ולא הפסקתי לבכות. אני יודעת שאם עמית פיזית היה כאן זה היה אחרת, אבל זה קשה לי כשהוא שם ואני פה ואני לא יכולה לסגור את הדלת הזו במוח שלי. זה באמת בלתי אפשרי לי לגרש מחשבות שווא פרנואידיות וזה עושה לי רע ואז אני עושה לבייב רע כי רע לי ואז הכל מתבלגן ומתפורר וצריך לבנות מחדש. כתבתי לו בווצאפ שאני מפחדת שאני אגיע למצב שבו לא אוכל להיות איתו עוד בגלל הפרנויה והוא ענה בתשובה שהוא לא מתכוון לוותר עליי ושנעבור את זה יחד. אני לפעמים לא יודעת כבר מה לחשוב. לא יודעת להבדיל בין הטוב לרע ובין מה אמיתי ומה רק סכיזופרניה פרנואידית. זה קרב של ענקים וזה קורע אותי כי מצד אחד יש חלק שבור שהוא לא בסדר במוח שאומר לי שעמית לא אוהב אותי ורק משתמש בי ואז יש את עמית ואת המילים שהוא אומר ואת המעשים שהוא עושה ואת האהבה שהוא מפגין. זה פשוט שזה הרבה יותר קל כשזה במישור הפיזי, כשאנחנו עור לעור והאצבעות שלו מהלכות לי על הירכיים או הבטן או כשהוא פורם לי קשרים בשיער ומשמיע לי שירים ויש לו ניצוצות מתחת לעור שאפשר לראות. כשאנחנו מתנשקים ואי אפשר להפסיק ואני שמה עליו ראש והוא אוחז בי ומכיל ומחזיק ולוחש מילים נעימות כמו רוח. זה הרבה יותר קל כי צ'טים ווצאפים זה מונוטוני ורובוטי וקר ואין לי את האישור בעינים שלו שהכל בסדר. אז הפרנויה מזדחלת כמו בת של אלף זונות וזה קשה וכבר התחלתי לחפש פסיכולוגיים אבל הם אומרים שגם זה לא יצליח לתקן אותי. 

 

 

עכשיו בייב קנה לנו כרטיסים לסטיבן ווילסון באמפי שוני ואני מתרגשת נורא כי חשבנו כבר לנסוע לבנימינה לכל הסופש ולשכור לנו צימר וזו תהיה הכנה קטנה לגרמניה ואני מתרגשת מהכל. אף פעם לא טסתי ואני מאושרת שהפעם הראשונה שלי תהיה איתו וזה עושה לי ממש נצנצים בלב ובעיניים. הוא כזה שווה כשהוא מתקן דברים ומוצא פתרונות ומחשב מספרים בראש וגם נורא עושה לי את זה כשהוא קורא מפות ומזיין את כולם במשחקי המחשב המטופשים שלו ומזיין אותי.

אנדרלמוסיה

כשהשעה כבר שבע בבוקר ועוד לא נרדמתי ויש ציפור מחוץ לחלון שמצייצת את אותו הציוץ בריפיט אני משתדלת לחשוב שהיא שרה לי במקום להתעצבן. אתמול בהופעה הוצאתי בחורה שיכורה לרחוב כי היה נראה שהיא עומדת להתמוטט ובסוף הערב כשחבר שלה בא לקחת אותה כמעט דפקתי לו מכות רצח מרוב עצבים אבל עמית היה חוצץ ביני לבינו. בסוף הוא הרגיע אותי ולקח אותי הביתה. בטח בלעדיו הייתי שוברת ידיים על ימין ועל שמאל. אני חושבת שאני צריכה לחזור לטיפול כי אני מרגישה את הדחף הזה גדל בי שוב. זה יצר שהוא בסדר ואנושי אבל הוא לא בהכרח טוב. בעצם, הוא בכלל לא טוב. וכמה שאני משתדלת להדחיק הוא תמיד שם. אני אדם אלים שלא יכול להתנהל בחברת אנשים בלי להיות בטיפול. ניסיתי לשוחח היום עם מישהי וכבר אחרי שהחלפנו שני משפטים היא עזבה. נראה שהכישורים החברתיים שלי היו ונשארו על הפנים. החברים היחידים שיש לי הם עמית ואחים שלו. בשנה שעברה כשלקחתי כדורים הייתי לוקחת שני סוגים נגד הדכאון ואחד בשביל לייצב סכיזופרניה אבל הוא לא עשה שיט. הכדור הרביעי היה כדי להרדים ולהרגיע אבל איכשהו תמיד הצלחתי להוציא פרצופים שחורים מהתקרה. ביומיים האחרונים יש לי קולות בתוך הראש יותר מבדרך כלל וכל מני דברים דברים זזים ואין לי שקט וגם לא מנוחה. עמית אמר לי שיותר קל לו להירדם כשאני מחכה לו במיטה והתחלתי לבכות כי לפעמים אני שוכחת שיש לי בחור שמטורף עליי וזה לא מובן מאליו לי. יש מישהו שאני כל הזמן רואה בהופעות והוא נראה בדיוק כמו ניר שהיה שלי וזה משגע אותי, אבל אולי זה רק המוח משחק משחקים. אני תמיד מפסידה.

התעוררתי מאיזה סיוט נוראי ודקרתי את עמית עם קצה האצבע וביקשתי שיכיל אותי בחיקו והוא קצת התעורר ושאל מה קרה ופרצתי בבכי נוראי והוא מיד חיבק אותי ולא הפסקתי לבכות והשעה הייתה אולי שמונה בבוקר ולא הצלחתי להחזיק את הדמעות בפנים והוא אחז בי וחיבק אותי חזק ואני קברתי פניי בתוכו והוא ליטף לי את הגב וניסה להרגיע אבל לא הצלחתי להתעורר. לא באמת הייתי ערה. והוא ניער אותי וכאבתי וזעקתי נורא והוא ניער וניער עד שהתעוררתי ומצאתי את עצמי בין הזרועות שלו. תמיד כשאני בוכה עמית קורא לי יפה שלי או "בלה" או משהו צ'יזי אחר וזה הרבה פעמים עובד אבל הסיוט אחז בי מצד אחד ועמית מהצד השני ונקרעתי. כשכבר הצלחתי לבלוע חזרה את הדמעות עמית נרדם שוב ואני בהיתי בתקרה והדמעות נזלו לכרית והתבוללו בסבכי השיער שלי. גם אני בסוף נרדמתי. בצהריים כשהתעוררנו ועמית ניסה לדבר איתי על מה שקרה אמרתי שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו והוא

at the eye

זה היה קצת סרט רע להתעורר בבוקר לבית ריק מיללות צורמות של אמבולנסים ומי שעכשיו היא אלמנתו של השכן מסוף הרחוב. זה בטח אפילו סרט עוד יותר רע להתעורר ליד גופה. זה לא קורה הרבה ברחוב שלנו, אבל כשזה כן קורה בטח רבקה הזקנה מציצה מבעד החלון לראות מה קורה ואז מדדה לספר לכל הזקנים שהם לא תושבי הרחוב. יש בכפר גלי מוות מטורפים שבאים בתקופות משוגעות. זה כאילו שמלאך המוות בא לקצור כשהוא אקסטרה רעב אז הוא לוקח איתו כמה נפשות יחד. לפני כמה שנים הזקנים של הכפר נפלו פה כמו זבובים, ורק ניצולי השואה נשארו. זה כאילו שהוא רכש להם הרבה כבוד, המלאך השחור הזה. אם השואה לא הרגה אותם, שום דבר לא יהרוג אותם. יש איזו ניצולת שואה אחת שאני רואה באופן קבוע כשאני יוצאת לקנות שוקולד במכולת מטיילת עם הפקינז הלבן שלה בחליפת הטרנינג הסגולה. אני שמחה שהיא עוד כאן ואני גם שמחה שהיא לא סיעודית, אחרת בטח היה קשה הרבה יותר. בעבודה כשיצאנו עם הסוס לטיול ראינו שיירות של מכוניות עטות אל עבר בית הקברות האפור שלנו. גם אני וגם הסוס נשארנו אדישים, רק המדריכה שאלה שאלות. עניתי לה שזה מבין הדברים הבודדים שמלכדים את כל תושבי הכפר יחד, הלוויות ושיעורי ריקמה. גיחחתי. אני לא אדם של הלוויות, אבל אני חושבת שזה מראה שהוא יפה, לראות איך כל האנשים שגרים בכפר הסדוק הזה יוצאים מהחורים שלהם כדי לומר איזו מילה יפה או שתיים על מי שעמד מאחוריהם בתור לדואר או חלף על פניהם במעבר של הירקות במכולת.

 

 

ביום ההולדת עמית לקח אותי לשחק באולינג ואז לבית הפנקייק ואכל לי את הכוס טוב טוב וצרחתי את נשמתי החוצה. אני אוהבת אותו אלף אלפי אהבות ומודה לו על הכל. הוא לא סתם כוכב, הוא פאקינג פלנטה. והוא שלי ורק שלי. כששכבנו במיטה הוא דקלם לי ברכה שרצה לו בראש וכל הגוף שלי נמס יחד עם הלב שלי. אין דברים כמוהו, הוא יחיד במינו, יפה שלי קטן.

at the eye 2

 

בשיעור האחרון התדיינתי אני עם עצמי איזה אלבום אשמע כשאצעד חזרה את הדרך הביתה. לא הצלחתי להחליט בין פוסט בלאק אטמוספרי אחד לפוסט בלאק אטמוספרי אחר, כך שבסוף בחרתי בפוסט רוק שעמית הכיר לי עוד בהתחלה בהתחלה. כשאני צועדת ברחוב עם מוזיקה אני אוהבת לדמיין שאני הדמות הראשית באיזה סרט אינדי דל תקציב ואז אני מתאימה את עצמי ואת השיר לסצנה. השיר הראשון תאם למחשבות שהתגבשו לי בראש ולבגדים שלבשתי ולקצב ההליכה שלי. עם התפתחותו של השיר כבר התחלתי לפזז מעט ולדקלם את המילים. מזל שהרחוב שלי תמיד נטוש. כשכבר הגעתי הביתה הכלבה של השכנים קפצה עליי ואני אוהבת אותה מאד ומבחינתי היא אפילו קצת שלי. אף פעם לא גידלתי כלב ורק בפעמים ממש מעטות ובודדות הרגשתי מה זה האושר הזה של לחזור הביתה לנשיקות של הכלב. אני חושבת שזה הכי טוב שיש בעולם הזה. עכשיו אני מריחה כמו כלב וקיטי הכלבה בטח מריחה כמו בושם אורכידאה מבאדי שופ והכל מצוין. 

מרחתי לק סגול ברגליים ואני מסתובבת כבר שלושה ימים עם טייץ מנומר שאמא קיבלה מתנה מאחת האמאות בעבודה ואני מרגישה כמו מינימום הפרחה של המושב וזה מצחיק שזו דווקא אני ולא השכנה שלי נופר. תמיד נופר כל פעם שיש איזה פיצוץ מהבסיס הצבאי ליד או כשהילדים הכפויי טובה של השכנים הכפויי טובה מימין פוצצו שומים בפורים שולחת לי סמס ושואלת אם שמעתי את הפיצוץ גם כי לפני שהיא עברה לכפר היא גרה ברצועת עזה. בעלה תמיד הולך עם הפנים ברצפה וזה מזכיר לי את עצמי של גיל שבע כשהייתי מסתכלת על הכביש ואף פעם לא מרימה את הראש וזה גם כן קטע רע. ובכלל מה לי ולירדן ולאמא עם מוצרי קוסמטיקה. זה סתם העובדות של אמא משגעות אותה שיש לקים יפים בסופר פארם אז היא נוסעת וקונה שטויות. כל העובדות שלה ערביות ולאף אחת אין פ' ואמא מדברת איתן בערבית קלוקלת שהיא זוכרת מהבית ואני שמחה שהיא שמחה. 

ממש ניסיתי להמנע מגבריאל בלחסן בחודשים האחרונים ועכשיו אני שומעת אותו שר וזה גומר אותי זה גומר אותי אין דברים כאלה הבן אדם הזה גומר אותי. הייתי נותנת הכל כדי לראות אותו פעם אחת ולומר לו מה הוא עושה לי בבפנים של הבטן אלוהים אדירים הוא מפרק אותי הוא גומר אותי אני רק שומעת את הקול שלו אני רוצה לשסף לעצמי את הגרון. לא נברו דברים כאלו מעולם. גבריאל היית וזה לא היה חלום

gone 2

לירדן אין כל כך תפיסה של מוות. אני חושבת שהיא לוקחת את זה קשה יותר כי היא אף פעם לא הייתה קרובה לחושך הזה. אני גם לא הייתי הרבה במקום הזה. רק פעם אחת כשבלעתי כל מני כדורים לפני הבגרות בספרות. תמיד חתכתי עמוק אבל לא עמוק מספיק כי פעם אולי בשנה שעברה מישהו שאל אותי מה אני רוצה לעשות לפני שאמות ועניתי שאני נורא רוצה ללטף נמר. עוד לא ליטפתי נמר. נסענו היום לבקר את סבתא בבית האבות והיה שם ריח של פולידין ומרפאת שיניים ורציתי לבכות. מזל שסבתא לא מודעת לכלום, מזל שבתוך המוח שלה היא ישנה או נלחמת. אבא העלה כל מני סיפורים על איך שסבתא הייתה קונה לו סיגריות ומחביאה בארון במזנון ושסבא ניסה להתאבד פעם. צחקנו. ברכב ירדן אמרה שאני שומרת עליה ושבלעדיי היא לא הייתה מסוגלת וגם לחצה לי חזק את היד. רציתי להאמין, אבל כבר לא כל כך אכפת לי מכלום. חוץ מזה שהיא לקחה לי את הוואנס השחורות והן בצפון עכשיו. כשנכנסנו חזרה לכפר אבא אמר שהרכב של לירון חונה ליד אחד הבתים ברחוב המקביל לנו וביקשתי ממנו שיזמין את לירון כבר כי אני מתגעגעת. לירון גידל אותי וגם עשה חוף לחוף עם אבא בארצות הברית. אני נורא אוהבת את לירון, אולי יותר מכל החברים האחרים של אבא. יש לו זקן ארוך ועיניים כחולות ותמיד הוא לובש ג'קט ג'ינס ונראה כמו בוקר מודרני. אני נורא מאד אוהבת אותו. אני מתגעגעת לחום של החיבוק שלו, מתגעגעת אליו עד דמעות. עד להתפוצץ. אבא סיפר גם שהבן שלו, רן, יצא להסתובב ולא חזר. בסוף מצאו אותו ליד הבית של הסבא והסבתא ולקחו אותו חזרה לגהה למחלקה הסגורה. אני זוכרת אותו טוב מאד יושב על הפסנתר וחצי עירום בחדר שלו. הייתי מתה להכנס לו לראש, הייתי מתה להיות מיטה אחת לידו באשפוז. הוא סוג של גאון שאיבד את הדרך. אולי בגלל זה הוא יצא להסתובב. לירדן אין כל כך תפיסה של מוות. היא דיברה על איך שאלצהיימר מחזיק אותך חיי גם כשמבפנים אתה מת. אבא וירדן חייכו. חשבתי שזה קצת אסון, לראות את סבתא מתנוונת כשהמוח לא מוכן לשחרר. אני מקווה שהיא לא סובלת מדיי. העיקר שאבא מאושר עכשיו, זה הכי חשוב. לירון לא יבוא.

gone

אני שומעת עכשיו בלאק אטמוספרי מדהים שעמית מצא וצריכה לחזור לעבודה בקרוב. אני שונאת כשיש לי הפסקות של שלוש שעות ואז אני צריכה לחזור הביתה ואז לחזור לחווה שוב. אני שונאת את הבוסית שלי, אני שונאת מאד את כולם. אתמול בעבודה שמעתי איזה שיר בריפיט בהפסקה והרגשתי כאילו אני משתגעת. באמת רציתי להשתגע, כמו הולדן מהתפסן. הסתכלתי על הצלקות שלי למשך כמה דקות שבאמת הרגישו כמו מילניום ורציתי לפתוח את כולן שוב. רציתי לתקוע בצלקת שהייתה לי הכי כואבת סכין ולהגיע עד העצם. אני חושבת שזה חוזר כי לפני שבוע הסתכלתי על שתי תמונות שלי מהתקופה של התיכון שלא שמתי זין ולא ישנתי והלכתי מכות וחתכתי עמוק ואני רוצה שזה יחזור. כי כואב לי מדיי בשביל להמשיך לזייף. עמית הוא באמת נקודת אור בתוך כל החושך הזה ובלעדיו מזמן הייתי מנסרת לעצמי יד וגוזרת את כל השיער מהראש שלי. זה פשוט שפעם לא היה לי אכפת שאני לבד. בודדתי את עצמי מהשכבה כי שנאתי את כולם שנאה כזו עמוקה ולא רציתי שאף אחד יתקרב. לא רציתי כלום מאף אחד, לא את הטובות המעפנות ולא את הזיופים הגרועים. רציתי שיעזבו אותי בשקט, רציתי להמשיך לחרוט מילים על העור שלי. הייתי לבד ולא זרקתי זין ולא הייתי צריכה כלום חוץ מהסכין שגנבתי מחדר אמנות ואזניות. עכשיו אין לי ספק שאני במקום טוב יותר, אבל חזרתי להרגיש דברים וזה ממוטט אותי. מעולם לא הרגשתי כל כך לבד ואני יודעת מה זה לחיות לבד. זה באמת מפרק אותי לחתיכות שאני כבר לא מצליחה לאסוף. דרכתי על כל השברים שלי ואלו חתכו לי את הרגליים. בלי עמית אני לגמרי לבד וזה לא משהו שאני יכולה להרשות לעצמי. בכיתי מאד לעמית וייללתי לו שאני לא רוצה להרגיש יותר ושכואב לי והוא אמר שזה חלק מהתהליך. אני בכלל לא רוצה לעבור שום תהליך. רוצה את עמית וכל השאר יכול להשרף מבחינתי. כוסעמק.