DMT

ברגעים האחרונים לפניי שאתה מת, הגוף שלך משחרר DMT, אותו החומר שגורם לך לחלום. DMT נמצא בכל יצור חיי. הגוף שלך עושה זאת כי הוא מאמין שפה המסע שלך נגמר. הוא עושה זאת כדי להרגיע אותך בעוד שהוא אומר לך, "אנחנו לא הולכים להצליח הפעם", והוא עושה זאת כי הוא אוהב אותך. אתה אף פעם לא תפגוש אף אחד כמו הגוף שלך, הוא תמיד היה ותמיד יהיה איתך. הגוף שלך ניהל את היומן של החיים שלך, הגוף שלך שמר על כל הזכרונות שלך, על כל הצלקות, ניגב לך את הדמעות עם הריסים. הגוף שלך הוא החצי השני שלך. הוא המקדש והבית שלך בשביל האישיות והנשמה שלך. 

אז חלמתי שיש לי רומן עם אחד האבות הממש צעירים ויפים בכפר והוא היה נראה בול ככה רק קצת יותר שווה. וזה היה ממש מוזר אבל מושלם באותו הזמן והלכנו מחובקים ברחוב ואני לא יכולה להסביר את ההרגשה הזו, אבל כאילו שענן של קסם ריחף מעלינו וגרם להכל להיות כל כך הרבה יותר מתוק. בקיצור, אני חושבת שהתמזמזנו עד הערב ואז הוא ליווה אותי הביתה והיה ממש חשוך והתמלאתי בפחד שהוא יעזוב אותי אז חיבקתי אותו ממש חזק והוא היה ממש שרירי, ואז הגענו לשביל שמוביל אל הבית שלי ובדיוק היה פורים ועל השביל היו זרוקות המון מסכות ממש מפחידות, ופתאום כל מני אנשים מחופשים שגם הם הפחידו אותי הופיעו, אז הוא פתח אולר (אולר!! מה!##!!?) ואז הם ברחו ואני זוכרת שממש התאהבתי בו וזה היה כל כך רומנטי ויואו הוא היה ממש שווה כוסאמק מאיפה החלומות האלה באיםםםםםםםםם

חד פעמי

"מה את אומרת על סקס חזרה?"

"נשמע נפלא"

 

לא אתן לך להפוך אותי לבובת המין שלך שוב. אתה יכול לשכוח אותי לתמיד ולהגיד שבלי כל המילים המגעילות שאתה אומר אין בינינו שום דבר חוץ מכלום אחד גדול, וזה בסדר מבחינתי, כלום ביני לבינך. אני לא רוצה אותך, אני לא רוצה שתפרק אותי, אני לא רוצה שתזיין אותי או ש"תמסמר" אותי (מי אומר דברים כאלה, זה לא מחרמן אפילו) או שתרד לי ואני לא רוצה למצוץ לך ואני לא רוצה להתקרב אלייך ולהריח אותך ולחבק אותך, אני לא רוצה. ואני בהחלט לא רוצה להישאר איתך בקשר, ממש לא. לא עם כל המשחקים, לא כשכל האהבה הזו מזויפת. לא כשכל מה שאתה מנסה להשיג ממני הוא זיון שאתה יודע שלא תקבל בחיים. תפסיק להגיד לי מילים יפות רק בשביל לנסות ולקנות את אהבתי, לנסות לגרום לי לרצות אותך חזרה ולספק אותך. אני לא רוצה את זה, אתה מגעיל אותי ומרתיע אותי. אני לא רוצה שתגע בי ואני לא רוצה שתחשוב שהגוף שלי הוא שלך. בבקשה רק תעזוב אותי בשקט. אבל בעצם, איך אני יכולה להתנתק ממך כשאתה שכבה מעליי ואם אגיד לך את כל מה שאני חושבת אני לא אוכל להסתכל לך בעיינים, ובעיקר לא לסבול את המבטים הדוקרים האלה שלך שאני כל כך שונאת כשאני עושה משהו שהוא לא לטעמך. תפסיק לשלוט בי, אני לא אתן לך לשלוט בי. לא עוד.

 

"אז אצלי או אצלך?"

"אצלך"

מפחדת להגיד לא. אפילו כשאני יודעת ששום דבר לא הולך לקרות, המחשבה הזו שהוא גבר חזק מפחידה אותי.

צמרמורת שמרעידה עצמות

לפעמים אני נזכרת במגע הקר של היד שלו על הגוף שלי, זוחלת לי אל מתחת לחולצה ומיד אחר כך אל מתחת לחזיה, כמעט קורע אותה. והיכולת להגיד לא ולהתחנן שיפסיק כאילו נעלמת והדבר היחיד שאני מצליחה לעשות זה שום דבר ואני נשארת קפואה, כמעט משותקת. ומבפנים אני צורחת לעזרה, שיצילו אותי, שהזמן יעצר, רק שבבקשה יפסיק לחולל בי את זממיו.

 

בכל פעם שאני נזכרת ברגע הזה, שבא לי בפלאשים כמעט בכל יום, עוברת בי צמרמורת מכאיבה שמטלטלת אותי ומפרקת עוד חתיכה ממני.

הקולנוע

מאז ומתמיד מקום הבילוי האהוב עליי היה הקולנוע. לא יודעת למה, אבל תמיד מצאתי נחמה מאוד גדולה באולם השחור והקריר ובפופקורן הבאמת טעים. כשאי אפשר לראות אף אחד ולחפש חתיכים עם העיניים ושום דבר לא יכול להטריד אותך, כאילו שהשעה ועשרים הזו היא הזמן שלך לא לחשוב על כלום ולהינות מכל רגע. אבל תמיד הכי אהבתי כשהאולם היה ריק, אבל ממש ריק. כשאפשר לצעוק על השחקן הראשי שהוא עומד לעשות את הטעות הכי גדולה בכל הסרט, כשאפשר לשים רגליים על המושבים ולעבור מכיסא לכיסא ולצחוק בקולי קולות או לקלל מהפחד קללות שהן לא בדיוק לילדים.

 

ותמיד אהבתי לצאת אל הקולנוע כשהיה לי עצוב ולא נקי בתוך הראש, כי מאיזושהיא סיבה לא מוסברת, כשנכנסים אל האולם פתאום כל המחשבות בורחות דרך האוזניים וכל מה שאפשר לחשוב עליו הוא אם הסרט יהרוס לך את הציפיות או רק יעצים אותן.

 

אז אחרי הרבה זמן שלא יצא לי ללכת לקולנוע, נסעתי אתמול עם חברתי החביבה וראינו סרט באמת מעולה ואני חושבת שזה היה אחד הלילות היותר טובים שאי פעם חוויתי, כי האולם היה ריק כמעט לגמריי וחוץ מהסדרן המעצבן שתפס אותי עם רגליים על המושבים פעמיים, היה מעולה. כל הדאגות שלי בגלל אסף או גשם או אחותי פשוט התפוגגו עם הזמן שהסרט הוקרן על המסך. והיה מצחיק והיה כיף לצעוק ולצחוק בצחוק מתגלגל ולכסות את העיניים בקטעים המלחיצים ולדבר במשך כל הסרט עם בראד ולדמיין אותו מזדיין איתי בתוך הראש שלי.

 

שירבו לילות שישי כאלה.

 

 

זיכרון מתוק

הזיכרון הכי יפה שלי מאסף היה כשיום אחד נפגשנו אצלו בבית, ממש בתחילת השנה כשבכל פעם שהייתי רואה אותו התעופפו לי עשרות פרפרים בבטן. האמת היא שאני אפילו לא זוכרת למה נפגשנו, כי הרגע הזה חקוק לי במוח כל כך חזק שהוא גרם לכל שאר הזמן ששהינו יחד להתנדף.


אז הוא התקשר, ועניתי בקול המגמגם שלי כשיוצא לי לא בכוונה כשאנחנו מדברים. הוא שאל אם אני רוצה לקפוץ ותוך שנייה הלב שלי התחיל לפעום פי שתיים מהר יותר ומרוב החיוך הגדול כאב לי בחניכיים. לקחתי את המעיל מהמתלה וישר יצאתי מהבית בעודי מתלבשת והתחלתי לצעוד. כל הדרך הרהרתי לשם מה הזמין אותי, אם הוא סתם רוצה משהו או שהוא רוצה לדבר, אולי רוצה לנגן? ללמוד? ולאט המחשבות הציפו אותי כמו הגשם שהציף את הרחוב.

 

דפיקה בדלת. הוא פותח והפרפרים משתחררים מהרשת שהיו כלואים בה לכל אורך הדרך. הוא אמר שלום והחיוך היפה שלו הופיע כמו תמיד, אבל כל מה שהצלחתי להגות בקושי היה "אה…", אבל העיקר החיוך.

 

כמו שאמרתי, אני לא זוכרת הרבה, בגלל שהיה כל כך ממזמן, ממש ממש בתחילת השנה. אבל הכל מתחיל מכאן: ישבנו בחצר שלו, דיברנו, זאת אומרת, הוא דיבר. אני רק טבעתי לו בתוך העיניים הירוקות – חומות – זהובות וקראתי אותו כמו ספר פתוח. לרגע הוא הסית את מבטו והרגשתי שאני נופלת וחוזרת אל  העולם האמיתי. הוא הסתכל על שולחן הסנוקר, "את רוצה?" הוא חייך. לא הצלחתי להגיד לו לא ולהסביר לו שאני האדם הכי גרוע בתבל בסנוקר ושאם היו עורכים תחרות שנקראת "מי הכי גרוע בסנוקר", הייתי זוכה במקום הראשון. אז רק חייכתי חזרה והנהנתי. אנחנו נעמדים מול השולחן והוא מגיש לי מקל. ואני מנסה להזהיר אותו שאני באמת מאוד גרועה, אבל כמה שניסיתי, לא הצלחתי.

 

מתחילים. הוא צוחק ומחזק אותי, אומר לי שזה בסדר לטעות ושאני יכולה אבל אני נסגרת, מפחדת להראות לו כמה שאני גרועה. הוא מתקרב אליי, וזה קרוב, מאוד. הוא מסתכל עליי ואני עליו ואני מרגישה כאילו אני חוזרת לטבוע בעיניים שלו, שוב. "תסתובבי", "מה?", "תסתובבי" הוא מחייך ואני נמסה מבפנים. הוא מחבק אותי מאחור, כמו שהוא יודע, ואני משתדלת לא לזוז כי המגע קצת מרתיע, אבל אני חושבת לעצמי שזה כל מה שרציתי איי פעם. הוא מלמד אותי איך להשתמש במקל ואיך לפגוע בכדור כמו שצריך ואני מאבדת את עצמי וחושבת, מזל שהוא לא יכול לראות כמה שהלחיים שלי אדומות.

אני כבר בעולם אחר והוא עוד מחבק אותי וכיף לי ונעים וחם וטוב לי באמת ואז אני מרגישה רטט בכיס. עוד פעם ועוד פעם אחת ואז אני באמת חוזרת חזרה מהניתוק שלי ומבינה שיש לי שיחת טלפון. אני מסתובבת חזרה והוא קרוב מתמיד.

 

"אני צריכה לחזור הביתה, יש ארוחת ערב", וואו, איך שהזמן עבר. "אני שמח שבאת" הוא קצת נבוך ואני אדומה כמו עגבניה. הוא מסתכל עליי ואני עליו, טבילה אחרונה בתוך העיניים שלו ואני זזה, אני אומרת לעצמי.

הוא מחייך אליי את החיוך היפה שלו ואני עוד רגע מתמוטטת. סבבי

חלמתי בלילה שזה היום האחרון לבית הספר ושאני ואסף הולכים יחד אל האוטובוסים, ואני מדברת ומדברת ואז הוא עוצר אותי ואומר לי, "נועה אני אוהב אותך" ואז אני מנשקת אותו והכל ממש מושלם ופתאום אנחנו זוג ואמא שלו כפרה עליה באה לאסוף אותנו ואז אני לא זוכרת מה קרה אבל מלא אנשים נרצחו?

לא יודעת. ולרגע הכל היה כל כך מציאותי והרגשתי כאילו באמת היינו מאוהבים ואז התעוררתי. עצוב

פאדיחות

שולחת בפייסבוק הודעה לבן דוד רביעי שלי ומוסרת לו מזל טוב.

 

"תני לי את המספר שלך, אני רוצה להודות לך אישית"

 

מביאה לו את המספר

 

"היי, תודה! מעריך את זה"

"בכיף"

"תשמעי.. אני באמת לא זוכר מי את כרגע אני קצת מסטול"

מתפוצצת מצחוק "ידעתי שלא תזכור.. אתה באמת רוצה לדעת? קצת פאדיחות"

"כן כן!"

"זוכר את הכנס המשפחתי? זוכר את מיקה?, אז אני בת דודה רביעית שלך או משהו כזה, כמו מיקה"

שנינו מתים מצחוק

"מצטער" ממשיכים לצחוק, "זה היה כל כך ממזמן"

"למה אתה צוחק עליי?" שואלת אותו וממשיכה לצחוק

"כי חבר שלי פה אמר שאת שווה ושכדיי לי להתחיל איתך"

מתפוצצים מצחוק

"כן טוב תגיד לו שאנחנו קצת משפחה"

בוכים מצחוק, "אל תדאגי"

"טוב תשמע אני לא אפריע לך באמצע השוטים, תהנה!"

"לא מפריעה, ותודה רבה, אני חייב לבוא לבקר!"

"תמיד מוזמן" מנתקת.

 

השיחה הכי מצחיקה שהייתה לי בחיים.

ווידויים קטנים

#1 אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אסף וזה קצת מעיק. אני רוצה להשתחרר ממנו ומהמחשבות הכבדות עליו. אני רוצה קצת שקט, אבל אני לא בטוחה שזה יקרה בקרוב. פתאום כל דבר שני שאני עושה קשור אליו. סטנדרטי

 

#2 קיבלתי גלקסי 3 ואני כבר שונאת אותו. טוב, אני לא. אני פשוט מתה מפחד שהוא יפול לי כי הוא פשוט כל כך דק!

 

#3 כשאני עצובה או לא מרגישה טוב או קצת רוצה לברוח (וגם סתם כי באלי), אני רואה את הסרט Easy A. מה שאומר שראיתי אותו כבר יותר מעשר פעמים והקטע הכי טוב בו זה שהוא פשוט אף פעם לא נמאס! אני זוכרת את כל הסרט בעל פה. חוץ מזה, מי שמכיר אותי באמת יודע שאמה סטון היא השחקנית האהובה עליי. קריצה

 

#4 התמכרתי לדקסטר ולמשחקי הכס. (בלי ספויילרים, אני רק בעונה השביעית של דקסטר ובפרק השישי של משחקי הכס!)

 

#5 התחלתי לתכנן את הקעקוע הראשון שלי. קצת מוקדם, אבל אני כל כך מחכה לרגע שבו אני אוכל לקעקע על עצמי משהו שיזכיר לי מי אני באמת ומה אני שווה.

 

#6 עוד שלושה חודשים יהיה שנתיים לפטירתו של ג'יי. מצחיק שעברו באמת כמעט שנתיים (בשיא המהירות אני חייבת להגיד) ועדיין יש לי חור שחור ליד הלב. 

 

#7 אני ממש רוצה להירשם למכון כושר, אבל האמת היא שאני פשוט מתביישת. בטוח כולם יהיו כאלה חתיכים ואני ילדה בת 16 עם קוקו לצד כמו איזו מפגרת קטנה. אוף, אני חייבת לעשות עם זה משהו.

 

#8 אוקיי אז ככה, תמיד כשאני הולכת למכולת ההורים שלי מבקשים שאקנה להם סיגריות. עכשיו זה סבבה, כולם מכירים אותי אז יודעים שאני לא מעשנת. הבעיה היא שמתישהו שנה שעברה, גל של הורים צעירים והילדים המכוערים שלהם הגיעו לכפר ועכשיו כל פעם שאני עוברת עם שתי קופסאות סיגריות דרך גן השעשועים, הורים צעירים מאוד שלא יודעים שום דבר מהחיים שלהם נועצים בי מבטים מגעילים וזה שיא המעצבן! חלקם בטוחים שאני מסוממת, באמת. סטנדרטי

 

#9 אם יש משהו שאני באמת שונאת ובאמת באמת מפחדת מהם (?), זה חייזרים! חייזרים!!!!!! אני לא מסוגלת לראות סרטים עליהם, לשמוע סיפורים, לראות תמונות! אבל המשחק בלוגו של גוגל פשוט מתוק. ואז בטעות לחצתי עליו אחרי שהוא נגמר והגעתי לעמוד בויקיפדיה על תקרית רוזוול. אני חושבת שחלמתי על זה בלילה.

 

 

טוב שתקו אני אפסיק להתלונן.

 

עריכה, 9.7

 

#10 בנים שיש להם עגיל באף והם נועלים טבע נאות/סנדלי שורש, יכבשו אותי הרבה יותר מהר מכאלה שלא.

 

קו המים.

אני יושבת על החוף, על החול הצהבהב והחמים, נותנת לכפות ידי לטייל בחופשיות על החול הרך, כאשר מחפשות אחר צדפים שונים ומשונים, כשגלים קטנטנים וקרירים של קצף נשברים על רגליי. אני מביטה היישר אל הים העמוק והכחול. אני בוהה בקו המים, קו כל כך שקט ורגוע ונעים לעין. אני מסתכלת ותוהה לעצמי, למה אני לא יכולה להיות כמו המים? שקטים ונעימים, כי זו בדיוק התקופה שאני צריכה בה קצת שקט בראש ורוגע בנפש.

 

אני ממשיכה להסתכל ותוהה לעצמי שנית, למה אני כל כך מפחדת מהעומק הזה? אולי אני בעצמי מפחדת להיות עמוקה ככה, כמו הים הגדול והכחול, שלא יחשבו חס וחלילה שאני עמוקה מדיי בשביל להיות בחברתי או אולי מתנשאת. להסתכל על הים משתק אותי לגמרי, ולמרות זאת, אני חושבת שאולי אכנס אל המים, אך מיד מתנערת מהמחשבה המפחידה הזו. ומה אם אשחה רחוק מדי, או שמא אצלול עמוק מדי? לא בא בחשבון.

 

אני מחפשת אחר תשובה שאני לא בטוחה במאה אחוזים שיש. אני מתמלאת בפחד שאולי לא אדע לעולם מה אני מפספסת. ושוב פעם אני נותנת לפחד לאחוז בי חזק כל כך ולטלטל אותי, נותנת לו להיכנס אל מערכת הדם ולזרום לי בוורידים. למה פעם אחת, רק פעם אחת, רק הפעם, אני לא יכולה להיות שקטה בתוך תוכי על אמת? הא? ואולי יכול להיות שבאמת דפקתי את הכל הפעם.

 

החלטתי לשחרר את הקטע מהטיוטות.

לא יודעת, הוא קרץ לי.

 



 

פאק, עצוב לי ממש