מחזור

עדיף שלא תאהב אותי בכלל מאשר שתאהב אותי לא באמת

 

–

 

אני נזכרת בתקופה שאחותי הייתה כותבת לי מכתבים קטנים על הבוקר מדיי פעם ומשאירה לי אותם על יד הסנדוויצ'ים שאמא הייתה מכינה לי ופתאום נהיה לי ריק בלב ושחור, מאוד שחור.

אני זוכרת שהיא הייתה כותבת לי מילים מאוד יפות וקצת עצובות. מכתב אחד ספציפי שמור לי בתוך הארנק, כי אפילו שאנחנו לא בקשר טוב כרגע, ברגעים קשים אני פותחת את הארנק, מוציאה את הפתק, קוראת אותו כמה פעמים ונהיה לי קצת טוב יותר. תודה אחותי.

 

–

 

"אנשים דתיים, יותר מכולם, אמורים לדעת שהדבר הכי חזק בעולם זה בדידות, את זה אף אחד לא יוכל לנצח, אפילו אלוהים לבד." 

"הגשם האחרון."

"בום!" אני שומעת רעם שמרעיד את הבית. אני מתקפלת בתוך השמיכה החמה, בתוך המתחם הבטוח שלי.

עוד רעם.

אוויר קר נכנס דרך החלון שהשארתי פתוח עוד מהלילה הקודם, אז אני נאלצת לקום בצער רב ולסגור אותו.

"טוב נועה, אני אספור עד שלוש ותקומי!" אני אומרת לעצמי בלב וסופרת בחצאים. "אפס.. אפס וחצי.. אחד.. אחד וחצי.."

"שתיים ורבע.. שתיים וחצי.. חצי לשלוש.. שלוש!"

אני קמה והעיניים שלי עוד עצומות. אני סוגרת את החלון וחוזרת לשמיכה שנשארה חמה ונעימה. אני פוקחת את עיניי. מאוחר מדיי, כבר התעוררתי.

אני נשארת לשכב עוד קצת עד שיש לי חשק עז לטוסט (וכשבאלי אוכל מסוים אני אעשה הכל בשביל להשיג אותו). "אני רוצה טוסט!"

אז אני קמה, עדיין בתחתונים האדומים שלי והסוודר האפור, מנתרת לי אל המטבח, בניתורים עליזים ומהירים כי קריר וגשום בחוץ בדיוק כמו שאני אוהבת וגם בגלל הרצפה הקפואה.

הבית חשוך ורדום כולו ורק קרני שמש דקיקות, בהירות ועצובות שחודרות דרך התריסים הכחולים שמסודרים על החלונות מאירות חלקים קטנים בבית, כמו את השיש במטבח או הספה מול החלון.

אני מסתכלת דרך החלון על הגינה הירוקה והמוצפת, על קרני השמש הכמעט בלתי נראות, על הבוקר הכל כך יפה הזה, ומתמלאת בצער עמוק שמחלחל ושוקע עד האצבע הקטנה שברגל כי אני נזכרת במילים של אבא. "הגשם האחרון."

כבר לא בא לי טוסט יותר.

 

ילד מנומש

"תראי!! אני יודע להכין עגור מאוריגמי!" הוא צעק אליי במין חיוך שלא נגמר ולרגע הרגשתי הכי מאושרת בעולם כמו שבחיים לא הרגשתי לפני כן. ילד, בן 'כמעט שמונה!' אם אפשר לדייק, בעל שיער בצבע אגוז חצי מתולתל וחצי חלק ועיניים גדולות ועגולות מנצנצות בצבע אגוז וחיוך מכאן עד הירח וארבע שיניים קדמיות חסרות. אף עגול וקטן מכוסה בנמשים שיכולים לכבוש אותך במבט אחד קטן (כן, גם אם מתחבאים מאחורי האצבעות ומסתכלים דרך החריצים). 

כשמסתכלים אל תוך העיינים שלו הדבר היחיד שאפשר לראות היא ריקנות כזו שטובעים בתוכה, אבל אם מסתכלים עמוק עמוק בפנים, מגלים עולם ומלואו שמלא באוריגמי וציפורים וטבע, מלא מלא טבע, אבל רק אם הוא, יותם, נותן לך אישור כניסה, אפשר לראות את העולם המיוחד הזה. אני מרגישה ברת מזל כי אני קיבלתי אישור כזה, להכנס אל תוך עולמו הפרטי והעשיר ואני מרגישה כאילו זכיתי בלוטו. פתאום נהיה מאוד קשה שלא לחבב אותו ולא לצחוק בכל פעם שמסתכלים על החיוך חסר השיניים שלו ועל הנמשים שמסודרים ללא סדר על אפו ולחייו ועל העיניים המנצנצות והצבע המקסים של שערו. 

–

–

כוסאמק על הזין שלי מתכונת במתמטיקה עכשיו אני עושה אקסטרני גם ככה

–

–

–

לרותם, נסיכת חלומותיי באהבה –

יום הולדת!

16 מתוק, תגידו לי מזל טוב!