הכי אני אוהבת כש
אנחנו ישנים יחד עירומים והזין שלו עומד בכל הדרו ותפארתו והיד שלו מלטפת את הטוסיק שלי למרות שאני כבר תכף נרדמת והעור שלו נעים על שלי ואני מלטפת את כף הרגל שלו ברגלי והוא נאנח כי זה הדבר שהוא הכי אוהב. וחם. לא צריך תנור ולא שמיכה, רק את עמית שוקע כרית אחת לידי.
קראתי לא מזמן שנשים שואפות להיות הכי קרובות שאפשר. ב
עכשיו השעה חמישה לארבע בבוקר ושנינו ערים. אני קמתי באחת ועמית עובד על הראיון שלו ל8200 מהבוקר. גמרנו פעמיים בשעה האחרונה, כי גם כשהוא לא כאן זה נעים נורא לשמוע אותו משבח אותי בטלפון על הגניחות שלי. שלחתי לו תמונה של התחת שלי משתקף בתנור הכסוף. זה נורא מוזר לשלוח לו תמונות כאלו, כי הוא יודע איך אני נראית עירומה ואני יודעת איך הוא נראה עירום, אבל בכל זאת, זה נעים נורא לשמוע את שבחיו על הטוסיק שלי. הוא גם לא אומר תחת, הוא אומר טוסיק. וגם לא ציצים, אלא שדיים. שזה מקסים לדעתי. והוא גם צוחק צחוק מובך אחרי שהוא גומר, ובזמן שאני גונחת, וכשאני שואלת אותו אם הוא רוצה לגמור יחד איתי. את רוצה לשמוע משהו? כן, אני עונה. מה את רוצה לשמוע? פוסט רוק עצוב. פוסט רוק עצוב איט איז. עכשיו ארבע ושבע דקות ואנו שומעים את הפלייליסט שהכין.
עוד רק כשהחלו לצאת יחד, ג'ורג' קנה לפטי שלו סווטשירט שגדול עליה בכמה מידות טובות עם ציור של דולר, כי הוא חשב שככה היא מזכירה לו את יולנדי המוזרה (הממש מוזרה).
הם נהנו המון יחד לאורך כל הקיץ, אבל בסופו, ג'ורג' חזר לקליפורניה. אבא שלו נפטר. המרחק בין פטי לג'ורג' היה כל כך רחוק, שאפילו פטי עם הכנפיים שלה לא יכלה להגיע עד אל אהוב ליבה ולחבק ולנשק ולתמוך. ואז, פיליפ חזר אל החיים של ג'ורג' שוב, אחרי שבפעם האחרונה שהתראו, ג'ורג' בכלל לא זכר אותו. פיליפ טוען שזו החברה המכשפה שלו שכישפה אותו וגרמה לו לשכוח אותו, אבל ג'ורג' לא מצליח להאמין לו משום מה ומתקן אותו בכל פעם מחדש שהיא לא מכשפה, אלא פיה, ושהיא הבחורה היפה ביותר שאיי פעם ראה.
לאחר שפיליפ הופיע סתם ככה, מסיבות שלא ברורות לעין, ג'ורג' החל להיעלם ולחזור בכל פעם לכמה ימים. פטי, ששמעה על המקרה, התמלאה בפחד ודאגה שכרסמו לה את הבפנים. אבל אז, אחרי כמעט חודש בלעדיו, ג'ורג' חזר בחזרה להולנד ופטי חשבה שעכשיו הכל נגמר ושהוא חוזר בחזרה אל החיים שלה, אבל לג'ורג' ולפטי היו כמה עניינים לא סגורים. היא גילתה שג'ורג', החבר האהוב שלה, מכר את אבקת הפיות שלה כסמים. ג'ורג' ידע שמה שהוא עשה היה מעשה לא נכון והתחיל להיעלם שוב, אולי כי הוא כל כך שנא את העובדה שהוא פגע בבחורה שהיא בעצם הלב שלו.
הוא לא רצה לפגוע בה, הוא נשבע, אני שמעתי אותו. הוא תמיד אמר שהיא הפיה הקטנטנה שלו, המלאך השומר שלו. כשהוא ראה שהיא לא מוצאת את אבקת הפיות שלה יותר, הוא היה חייב לספר לה הכל ולהיעלם שוב, כדי שלא יקרה מצב שבו יפגע בה עוד פעם. וזה קצת מוזר, הייתי אומרת. שהוא תמיד נעלם, אבל ככה הוא, ככה ג'ורג' עובד, הוא באמת ממש לא טוב עם אנשים.
עכשיו עכשיו ג'ורג' בפולין, לפחות ככה שמעתי, לפחות ככה פיליפ אומר. לפעמים הוא מוצא אותו בפאבים, שותה את עצמו למוות, אבל פיליפ תמיד דואג להחזיר אותו אל דירת הסטודיו הקטנה שלו ולהשכיב אותו לישון. אף אחד לא יודע מה הוא עושה שם ולמה דווקא פולין. אפילו אני לא יודעת, ואני המצאתי אותו.
השתגעתי גם אני כי זה כל כך קשה לא להרגיש בבית אצל הבחור שאני אוהבת בכל מאודי. כתבתי כאן כמה פעמים שכשאני נכבית אני לא מצליחה לדבר. המילים עומדות לי על הלשון אבל הלסת כאילו ממוסמרת וזה נורא קשה להסביר ככה אילו מחשבות רצות לי בראש. במשך שעה עמית ליטף לי את הירך ואני התקפלתי לכדי כדור מהכאב. ושרף לי. לא קל להסביר איך זה מרגיש, סוג ההתקף הזה. זה סוג של חום מתחת לעור. הבשר שלי בוער והבטן מתהפכת והלב והמוח הולכים מכות ואף אחד אף פעם לא מנצח, מה שיוצר את התיקו הצורב הזה ששורף עוד יותר, כי אין תשובה לשאלה מה קורה עכשיו. וזה שיגעון שמתפרץ כשאני לא מצליחה להוציא החוצה את המילים הפשוטות שיכולות לסדר ולתקן את כל המצב המחורבן שנקלעתי אליו. אני יודעת שעמית אוהב אותי כשיצא אל מחוץ לחדר לנשום אויר במקום ללחוץ עליי לדבר למרות ששברתי את רוחו. בזמן שלא היה בחדר חיפשתי באחת המגירות שלו חפץ חד שאוכל לקרוע איתו את העור או לפתוח צלקות ישנות. כעסתי, בערתי מבפנים. כי כשאני לא מצליחה לדבר אי אפשר להבין וכשאי אפשר להבין התסכול בחדר עובר את מאה האחוזים והמעלות עולות וזה מתפוצץ ואני שונאת כשזה מתפוצץ. מצאתי סיכות לשדכן שמסתבר שהיו חדות ממה שחשבתי ואמנם לא הצלחתי לפתוח צלקות ישנות אבל צלחתי בעשייתן של כאלו חדשות. עמית חזר אחרי שסימסתי לו שאני צריכה אותו ומיד כשנכנס לחדר השחלתי את ידי מתחת לירכי. שוב פרצתי בבכי תמרורים עלוב כזה שהתביישתי שבכלל העזתי להזיל דמעה אחת כי ידעתי שזה עומד לכאוב לו יותר משזה הכאיב לי. לא יודעת איך הוא ראה את החתכים אבל זה נחת על שנינו. הוא קם והתיישב על כסא המחשב ואני נשארתי במיטה, מקופלת מכאב שכבר לא ידעתי מה הוא יותר, נפשי או פיזי. ראיתי את ההתייסרות שלו וזה אכל אותי בביסים שאיימו להעלים אותי. תוך כדי שהתקרבתי אליו בפנים מושפלות ראיתי שהוא בוכה בכי חרישי ואני לא יכולה לתאר במילים כמה שזה שרף לי. רציתי לבלוע חומצה, רציתי לקפוץ מהחלון. התייפחתי. בכוחותיי האחרונים אחזתי בפניו עם שתי ידיי והעברתי אצבעותיי בזקנו. זו הדרך שלי לגשר, לתקשר. לא העזתי להסתכל לו בעיניים אבל זה היה חלק בלתי נפרד מתהליך הגישור. "את לא יכולה לפגוע בעצמך בגללי, זה לא בסדר". פה נשברתי. פה אמרתי לעצמי שזהו, זה נגמר. הרגשתי את כל הסכינים האלו דוקרות לי את הקרביים והתפרקתי לו בידיים כשהוא זה שהיה צריך להתפרק בידיי. הנחתי ראשי על ברכיו ובכיתי את הבכי הכי מר שבכיתי איי פעם, כי פתאום זה הכה בי שלמישהו אכפת. שמישהו אוהב אותי ושאני פגעתי במישהו הזה כשפגעתי במה שחשוב לו. ואז משפט אחד הצליח לברוח דרך הלסת הממוסמרת ותוך כל השגעון והדמעות והכאב הצליח להגיע לאוזניו של עמית. "אני מצטערת זה לא בגללך". חזרתי על המשפט כמעט מאה פעמים ועמית ניסה להרגיע. הוא הרים אותי וחיבר מחדש. את כל החלקים. אלו שהתחבאו בארון ואלו שנפלו אל מתחת למיטה. וזו הייתה הפעם הראשונה במערכת היחסים שלנו שהייתה לנו התפרקות כזו, וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זו אהבה באמת.
–
–
http://variceland.bandcamp.com/album/var
מהלהקות שעמית המטאליסט הקשוח מצא בטעות בשנה שעברה. באחת השיחות הראשונות שלנו עוד לפני שהתאהבתי בו, הוא שאל אותי אם אני רוצה לשמוע איתו אלבום. התלהבתי ועניתי בחיוב כי אף אחד אף פעם לא שאל אותי אם אני רוצה לשמוע איתו אלבום שלם והשיחה שלנו נגררה אל תוך השעות הקטנות יחד עם המוזיקה. הוא סיפר שכבר הרבה זמן הוא רוצה ללמוד שפות חורפיות כמו איסלנדית או פינית ואני בטח הוקסמתי. אני חושבת שכבר אז ידעתי שהממזר הזה הולך לעשות לי בעיות בלב. "בואי נלמד איסלנדית". בואו נלמד איסלנדית.
אני לא יודעת איך להתגבר על המכשול הזה. אני באמת לא יודעת.
הכי אני אוהבת לסיים לעבוד בשמונה כי זה סוף היום ואפשר לפרוק סוסים ולהרגיש את הכרת התודה שלהם כשהאוכף הכבד יורד להם מהגב. לא עבדתי שלושה ימים ברצף וחשבתי שאני מתחילה להשתגע מרוב געגועים לריח של הארווה. אבא אומר שהבאתי איתי את העבודה הביתה, אבל זה הריח שהכי עושה לי טוב. רותי אומרת שאני נהדרת ואלינה אומרת שמוסר העבודה שלי גבוה ושזה לא מובן מאליו. אני אומרת שאין לי לאן לרוץ ושהמקום הזה גורם לי לפרוח אז אני משתדלת להשאר כמה שרק אפשר. עמית אומר שהוא גאה שאני איתו וזה יותר מנעים. באמצע הפריקה של ג'ט אריה המדריך שהוא הסבא הרוחני של כולנו נתן לי מטבע שוקולד ו
עכשיו אני שוקלת לחזור לרכב. אני לא בטוחה למה אני ממשיכה לדחות את זה, הרי שאין טרפיה טובה מזו לנפש.
קחו לכם רגע להעריך את מה שמעליכם.
כשהייתי קטנה תמיד פחדתי לעבור בחושך לצד השני של הכביש ברחוב האילנות כי בסוף הרחוב ליד תחנת האוטובוס נמצא הבית של האמא המפחידה והבת הצ'לנית שלה שאז לא הבנתי למה אין לה אבא. פעם ניסינו אני ודור אחרי תחרות האפניים המאולתרת שאירגנו בכביש להכנס לחצר הצהובה שלהן כדי להבין למה תמיד היו שם עשרות חתולים. בכל עונות השנה הדשא היה צהוב וקצוץ כמו ראש של חייל ומדי פעם היה קשור שם סוס לעמוד של הנדנה שנהגתי לרחם עליו. מאז שאני זוכרת את עצמי הבית שלהן היה אפור ומרובע, תמיד. אף פעם לא נעשו בגופו שיפוצים ותמיד הוא נראה לי כמו בית של אנשים קרים שמנגנים בפסנתר כל היום. תוך כדי שהתלחששנו בינינו לבין עצמנו הצלחנו להשתחל אל החצר מבלי שאף אחד שם לב. אחרי חקירה של השטח בה לא נמצא שום דבר מעניין וגם לא הבנו מאיפה החתולים מגיעים, החלטנו להכנס לעומק ולהמשיך אל מאחורי הבית שם נמצאה דלת שעד היום אני לא יודעת לאן היא מובילה. שאלתי את דור אם הוא חושב שנוכל להכנס אבל בסוף החלטנו לחזור לבית שלו לשחק טקן בפלייסבטיישן. כמה שנים אחרי, כשעליתי לכיתה ז' היא כבר עלתה לי' או ליא' ויצא שחיכינו יחד באותה התחנה לאוטובוס שתמיד איחר. אבא של דור נפטר מסרטן והוא עבר לגור עם אמא שלו ששנאתי נורא וכבר לא היינו שכנים. בימים מסוימים היא גררה איתה את הצ'לו העצום שלה שכאשר נכנס אל תוך האוטובוס גרם לי להתפלא בכל פעם מחדש. לא דיברנו הרבה והיא תמיד ישבה לבד, אבל בסוף יצא שהיא אימצה אותי לחיכה שלה ושל שיר שעכשיו מאורסת לאיזה ערבי. לפני שנתיים ביום האצמעות היא הזמינה אותי אליה לאכול. לא היה לי לב לסרב ונפגשנו בתחנה, ומשם הלכתי אחריה אל הבית שלה מבלי לדעת אם היא יודעת שפעם פעם בי ובדור עלתה המחשבה לפרוץ לה לבית דרך הדלת האחורית. היא מזגה לי קולה בכוס מפלסטיק ושאלתי אותה למה אין לה אבא. אני לא זוכרת מה היא ענתה אבל התשובה הייתה קשורה בצ'לו שלה. מאז לא ראיתי אותה, גם לא בבית הספר.
אני זוכרת את נדב הבן של רותי עוד שהיה קטן ואני אפילו קטנה יותר יושב שעון על האפניים שלו באמצע השטח שלנו בכפר ומפמפם סיגריות כמו נרקומן שנגמר לו הסם. גם אני עם האפניים הצהובות שלי, לא זוכרת בדיוק לאן רכבתי. אולי לחווה או למטע השזיפים הסמוך אליה. אולי לשסק שגדל בחממה כמה קילומטרים לפני. וכבר אחרי שעברתי את השער שהפריד בין האספלט לחצץ ירדתי מאפניי והלכתי לצדן ושם הוא ישב. השיער שלו צהוב כמעט כמו האפניים שלי והעיניים כחולות כמו פרח. מעולם לא דיברנו אבל תמיד הרגשתי מאוימת ממנו, הרגשה שליוותה אותי עד שנותיי האחרונות בתיכון. המשכתי להסתכל עליו עד שיצא מטווח ריאתי, ואז ברגע, כמו התנגשות של שני רכבים הוא קפץ לפניי ושאל אותי, "אני מסריח מסיגריות?". אמא שלו זו רותי שהקימה את החווה שאני עובדת בה קיום ובזמן ההוא אני יודעת שהוא יצא לעשן עם חברים שלו בשטח כי רק שם אמא שלו לא הייתה מוצאת אותו. מיד עניתי שכן וחיכיתי לתגובה שלו. הוא במקום להגיב סתם הניף שיערו והסתובב לאחור וחזר להתיישב בין השעורה שצמחה שם. מאז לא דיברנו ולא נעשתה בינינו שום אינטרקציה.
לעמי ורינה היה תחביב אחד שאז נראה לי משונה, לטייל בעולם. מאז שהיו זוג צעיר השתדלו לטוס פעמיים בשנה למדינות נידחות וכאלו פחות. רינה שהייתה ועדיין מורה לאנגלית חשבה שלאמץ תחביב חדש לחיכה יהיה נחמד. אותו התחביב היה רכישת ספר מחנות הספרים המקומית במדינה בה ביקרו, לא משנה העובדה שהספר בשפה זרה שאינה הבינה. את הספרים היא ערמה בפינות המשרד שלה עד שנעשו למגדלים גבוהים. יש לי זיכרון ספציפי מהבית שלהם. יום אחד כשחזרתי מהגן או מבית הספר או לא זוכרת מאיפה פסחתי על ביתי ורצתי ישר לבקר אותם. עמי צפה באיזו תכנית חדשות בסלון ורינה בישלה משהו. כשנכנסתי מיד התיישבתי על הספה ולא הבנתי דבר מהטלוויזיה אז הלכתי לעזור לרינה. אני זוכרת שהיא הכינה כרובית בתנור ואני פתחתי את המקרר לראות מה אפשר לזלול. לעמי היו שלל מחלות כמו סוכרים בדם או לחץ דם גבוה ועוד כל מני מחלות כאלו שסותמות את הורידים בשומן אבל נורא נורא רציתי שנאכל יחד את המעדנים שישבו במגירה התחתונה. שאלתי את רינה אם אוכל להפתיע את עמי עם המעדן והיא אמרה שזה בסדר אבל שלא אתרגל. הוא שמח נורא וגם אני והתכנית בטלוויזיה התחלפה למשהו סאטירי שגם לא הבנתי. אבל לפחות אכלנו מעדן יחד. בשנה שעברה עמי חטף התקף לב כשהחנה את המכונית שלו בדרום תל אביב ורינה עברה לפתח תקווה וניתקה את הקשר. אני לא יודעת אם היא ממשיכה עם המנהג שלה לטייל בעולם, אבל גם אחרי הקרע שנוצר אני קצת מקווה שלא נותרו לה עוד הרבה מדינות.
וחורף. השמיים אפורים והאדמה בוצית כמו שאני אוהבת. ואני מקווה שגם השנה השלולית הענקית בחצר של מאי ועמית תקפא ונוכל גם הפעם לערום עליה ספר אחר ספר ולבדוק כמה שכבת הקרח הדקיקה יכולה להחזיק ומתי היא מתחילה להסדק ולחייך כמו טיפשים.
psychosphere 