מקלחות ארוכות

אחרי ימים ממש ארוכים או ממש מגעילים, אני נוהגת לעשות מקלחות עוד יותר ארוכות. מקלחות כאלה שמטהרות את כל הגוף ושוטפות אותו טוב טוב, מקלחות כאלה שכיף ללכת לישון אחריהן. אני נכנסת למקלחת שהיא בכלל אמבטיה גדולה ולבנה ומבריקה משנות התשעים כשההורים בנו את הבית והיא מגשימה את מטרותיה מצוין בכל פעם. אז אני עומדת קרוב לעשר דקות, קצת בהלם מהמים החמים וגם קצת בגלל החרא של יום שעברתי. בוהה בקיר שמולי ובמים שזורמים כמו מפל מן הדוש. אז אני מתעשתת ומקווה שהמקלחת תסדר אותי ואת המחשבות שלי וברגע אחד אני מתחת לדוש והמים שוטפים את כולי. אני מכסה את האוזניים ועוצמת את העיניים ופתאום אני ביער הגשם ואני מתמלאת בשמחה ומחייכת חיוכים ענקיים לעצמי ולמי שרואה אותי מלמעלה. כשהמים זורמים על גופי הם לוקחים אתם את העצבות ואני ממש כמו חדשה. רק כשהמים מתחילים להפוך קרים כקרח אני מרשה לעצמי לצאת חזרה אל העולם האמיתי אחרי בריחה ממש מרגשת. הכל בסדר.

 

תודה לאחותי שהכירה לי את המהממת הזו. סבבי

 

 

(כששני חוקרים מהמשטרה מתקשרים אליך אחד אחרי השני והראשון בטוח שהפלאפון שלך גנוב. גאד, נפל לי הלב לתחתונים לרגע סטנדרטיאוף)

הלב נגד המוח

הלב: "את מתגעגעת אליו, נכון? אנחנו מתגעגעים. תראי איך שהבחור הגבוה הזה עושה לך טוב, איך שאת נהנת להגיד את השם שלו, מתחרמנת רק מלחשוב עליו. יש סיכוי, תמיד יש. אתם הרבה ביחד, את רואה אותו המון, פשוט תגידי מה שעל הלב שלך. אני יודע שהוא יבין הכל והוא יהיה שלך, תאמיני לי, רק תאמיני קצת בי והרבה בעצמך. הוא שווה את זה, הוא שווה את המאמץ והוא היחיד ששווה אותך."

 

המוח: "מה את חושבת שאת עושה? תניחי את הפלאפון, את לא מתקשרת אליו. הוא לא שם עלייך, מה את לא מבינה? את רוצה שאני אצעק את זה? הוא לא שם עלייך!!!!!, את לא חשובה לו כמו שהוא חשוב לך. אז ישנתם ביחד, ביג דיל. לכי תדעי עם כמה בנות הוא כבר היה. לכי תדעי מה הולך לו במוח, אני בטוח שהוא אפילו לא חושב עלייך עכשיו כמו שאת עליו. הוא לא שם זין, לא יורק לכיוון שלך. הוא יכול להשיג כל אחת, תקלטי. מפגרת! את לא שווה אותו בכלל, הוא טוב מדיי בשבילך, ילדה קטנה, לא חווית את זה על בשרך כבר? את רוצה את זה שוב? למה את מתעללת בעצמך? טיפשה זונה."

 

 

אני יכולה בבקשה למכור את הרגשות שלי?

Home Sweet Home

סולו של 24 תיבות סטנדרטי

 

___

אז חזרתי הביתה אחרי חזרות של שש שעות. בלי שום ספק השעות הכי טובות שלי. לצרוח את "המשביר" של מרסדס בארבע בבוקר זה דבר שעושים פעם אחת בגלגול חיים.

 

אני לא חושבת שיכול להיות לי יותר כיף מאשר עם ה'גברים' שלי, שאר חברי ההרכב. אנחנו ממש מגניבים אפילו כשאין לנו שם (אני בעד "נועה והפודלים" אבל הם לא ממש בקטע). בכל מקרה, הגעתי אל חדר החזרות אתמול בתשע בערב וחזרתי ממש עכשיו, לפני חצי שעה, כי מאוד קשה לבנים בלי לג'מג'ם עד אור הבוקר הראשון.

 

אחרי כל חזרה אני הולכת לישון אצל אחד מהגברברים שלי, אז אני וסתיו, הקלידן, הלכנו לישון אצל אור, הגיטריסט, שגר הכי קרוב לחדר החזרות. כמובן שלא נפרדנו בלי לחבק את דולי, הבסיסט, ממש חזק כי הוא אחד שחייבים לזכור. ניסיתי לשכנע אותם לתת לי ללכת הביתה ברגל, כי הוא רק במרחק של ארבעים דקות הליכה, ועד שהיו מפסיקים לדבר כבר על ציצים הייתי מגיעה הביתה. אבל הם לא הסכימו, טענו שזה מסוכן מדיי ללכת לבד בחושך דרך השדות ושאין להם עוד זמרת באוסף.

 

אני אוהבת אותם עם כל הלב שלי. (היה כל כך קר, אז אני וסתיו ישנו כפיות סבבי).

(לכל התוהים והטועים, היה בלוג שנמחק עם אותו העיצוב בדיוק, אז רק רציתי להגיד ש.. זו הייתה אני! כן, פתחתי עוד בלוג כי לא הרגשתי כאן בנוח ואז הרגשתי שם ממש מפגרת וחשבתי על זה ש"זין, למה אני צריכה עוד בלוג? זה הבלוג שלי ואני אכתוב בו מה שאני רוצה". אז כן, פשוט אהבתי את כל השמח והורוד שיש כאן. זהו ביי.)

גשם אחד הולך וגשם אחר בא

בחופש הגדול הכרתי בחור, זאת אומרת, הכרתי אותו מאז שהייתי דיי פיצקית, אבל הקשר בינינו ממש נחתך ובחופש הגדול יצא לנו לחדש את הקשר. קוראים אותו גשם, את הבחור. אני לא יודעת אם ההורים שלו עשו אותו על ספינה אז אל תשאלו, אבל גשם הזה עשה לי משהו בבפנים כמעט בערך כמו כל גבר שאני מכירה אבל הוא עשה את זה קצת שונה.

 

לאורך כל החופש הגדול נפגשנו ובכל פעם היה עליו את אותו הריח, ריח של בושם דיי מוזר. בהתחלה סלדתי מהריח אבל אחר כך התאהבתי בו והוא נהפך לריח משכר לחלוטין. כמעט ולא שלטתי בעצמי לידו, רציתי לאכול אותו מרוב שהוא היה כל כך יפה. המפגשים עם גשם היו מוזרים ממש, היינו יושבים בחדר שלו ומקשיבים לרד הוט צ'ילי פפרז. לא היינו מדברים הרבה, אבל כשכן, לא יכולנו להפסיק. היינו מדברים כל כך הרבה והזמן היה טס ותמיד היה לי עצוב לעזוב. לפעמים היינו יושבים כל כך קרוב שהייתי יכולה לראות את ההשתקפות של עצמי בתוך האישונים השחורים שטבועים בעיניים הכחולות כחולות שלו. 

 

כשהחופש נגמר ככה גם גשם. הפסקנו להתראות והקשר נותק שוב. אני אומרת לעצמי שאולי זו יד הגורל ואולי זה בגלל שהוא התחיל עם חברה טובה שלי כשאני קצת הייתי בקטע שלו (ממש קצת). פתאום מלא בנים התחילו להשתמש בבושם שלו ובכל פעם שאני מריחה את הריח הזה אני נטרפת געגועים אליו, אני משתגעת ואני מתגעגעת ומתאהבת בו שוב. גשם הוא שכן שלי ואני משתדלת להיות הכי כלבה שאני יכולה כשמבטנו מצטלבים. אבל אולי אני לא מספיק מעניינת בשבילו ובשביל הבושם שלו. אולי אני פשוט לא אחת שנזכרים בה, אולי אני כזאת שמשתמשים בה פעם אחת וזורקים. אולי. 

 

 


 

ירד גשם לפני כמה ימים. ירד גשם בכפר. אני רק שומעת את המילה גשם ואני מתמלאת מחדש.

"נועה!!!! יורד גשם" אמא צועקת לי מהחצר, "גשם?" אני מחייכת ושונאת את עצמי. 

 

כשהייתי ממש קטנה, היה לי ריקוד גשם משלי. בכל פעם שהיה יורד מבול הייתי רוקדת בתחתונים בחצר ולא מפסיקה לצחוק. בדרך כלל הייתי מסיימת עם שפעת במיטה אבל הריקוד הזה היה הדבר האהוב עליי באותו הזמן. 

 

ירד גשם לפני כמה ימים ויצאתי לחצר לרקוד ואני חושבת שבחיים לא הייתי שמחה כמו שהייתי באותו היום. הגשם שטף אותי ואת הבית ואת השמיים ואת האוויר והכל היה טהור ומיוחד. והכל חזר אליי, כל הזכרונות הציפו אותי מחדש, גשם מילא אותי שוב.

 

גשם אחד הולך ואחד אחר בא.

לשכב עם יואב

זה מצחיק, כי בכל פעם שאני ויואב מדברים, לא משנה עם היום אני שונאת אותו או מאוהבת בו עד הגג, איכשהו קופצת למוח שלי סיטואציה כזו, אני והוא במיטה וכל הבגדים זרוקים באי סדר על הרצפה, ואנחנו נחים אחרי זיון מעייף שנגרר עד אור הבוקר. בלי שאף אחד מעז להוציא מילה ורק פינק פלויד באוויר. ובכל פעם זה קצת אחרת וקצת יותר טוב.

 

הזכרון הכי משמעותי שלי ממנו היה בשנה שעברה, כשהברזנו משיעור ספורט כרגיל כי בדיוק התחיל לרדת גשם, ואז הוא הפיל את הפצצה. "אף אחת לא אוהבת אותי", הוא אמר במין יאוש כזה כשפרצופו שקוע ברצפה. "אני לא מצליח להתאהב בבנות הנכונות שיאהבו אותי חזרה ויעניקו לי את האהבה הענקית שאני מעניק להן.", "זוכרת את תמרה? אפילו היא לא באמת אהבה אותי". ורציתי להגיד לו, "חתיכת אידיוט! תסתכל עליי רגע! אני אוהבת אותך, אני!" והמשפט הזה עמד לי על קצה הלשון, באמת, כמעט נפל משם!, אבל העיניים שלו היו כאלה עצובות ואבודות, שכל מה שיכולתי לעשות היה להפנות את המבט, לקחת נשימה, להתאפס על עצמי, להסתכל עליו בחזרה ולחייך חיוך מבין ומנחם. וכהרגלו, הוא הפך אדום כעגבניה. ככה זה כשנדפקים עם סומק טבעי, כזה שמתאדם ככל שהמבוכה באוויר שקופה יותר.

 

ואני זוכרת, שכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה זה שאיך לעזאזל בנות לא נופלות לרגליו? לגיטריסט השקט והמופנם על אמת שמדבר אלייך דרך הגיטרה. איך אפשר לא להתאהב בכזה בחור קסם עם כזה לב זהב? והרג אותי, רצח אותי, שחט אותי מפבנים כשראיתי אותו ככה מתבוסס בעצב של עצמו במרירות כזו, מנסה להבין מה עוד אפשר לנסות ולתקן, ולמה הוא כזה כאילו גרוע. 

 

(ישב לי בטיוטות דיי הרבה זמן)

אבל יבני זונות למה אני בפוסטים החמים בדיוק יום אחד כשאחרים שם שבוע? סטנדרטי

אהבה נצחית

אני הולך לאורך הפארק בו נהגנו לבלות יחד. והמקום הזה כל כך מיוחד בשביל
שנינו, כי זה המקום בו הכרנו. הפארק הזה הוא המקום בו אמרתי לך שלום בפעם הראשונה,
המקום בו הרגשתי בפעם הראשונה את הפרפרים מתעופפים בתוך הבטן שלי. האהבה שלנו
טופחה בפארק הזה, גדלה וצמחה יחד עם הפרחים. איכשהו, כל דבר ודבר בפארק הזה הוא עד
ראיה לכך שהאהבה שלנו לא מתה בעצם בכלל. העד הגדול ביותר הוא הספסל הישן הזה שם,
בקצה הפארק. זה שנהגנו לשבת עליו מחובקים ושותקים, לא פוצים פה ובוהים בעיניים
נוצצות על השקיעה שאט אט ירדה עלינו.

 

ישבת שם, על הספסל הזה, בפעם הראשונה שראיתי אותך. ולשנייה ממש הייתי
בעננים, בגן עדן, בעולם אחר. ואני, כמו אידיוט נעצרתי, בוהה בך. ואז הסתכלת עליי,
אז הסתובבתי והשפלתי ראשי ברצפה, אפילו כשבכלל לא רציתי, כל מה שרציתי לעשות היה
להסתכל על השיער המתנופף שלך והשפתיים והעיניים היפות לנצח. ואז עזרתי אומץ ונגשתי
אלייך. "היי" היה הדבר שהצלחתי להוציא מפי. והשלום חזרה שלך היה כל כך
שקט ונצחי ויפה, שהוא פשוט הדהד לי בראש. "אפשר לשבת?" שאלתי אותך,
מכיוון שלא היו עוד ספסלים אחרים בסביבה. ואת ענית בחיוב וחייכת אליי את החיוך
היפה והמבויש הזה שלך. וישבנו שם, שותקים. וחשבתי שאני הוא שצריך להגיד משהו,
להתחיל ולדבר, אבל היה נראה כאילו חתול אכל לי את הלשון לרגע. ראית שהיה לי כל כך
קשה אז התחלת את לדבר, ואחרי כמה שעות, נראה היה מהצד שהכרנו אחד את השנייה מאז
ומתמיד.

 

ויש לי פלאשבקים כרגע. אני זוכר שאחרי כל יום בבית הספר היינו מבלים קצת
זמן על הספסל בדיבורים, ולפעמים גם בשתיקה נעימה. ואפילו עכשיו, כשאני יושב כאן
לבד אני יכול להרגיש את הנוכחות שלך, ומשב הרוח מביא איתו את ריח הבושם שלך בכל
פעם מחדש, כאילו את ממש צועדת בשביל לקראתי. ואני עדיין יכול לראות אותך, טוב,
אולי כי אני כל כך מתגעגע ואולי כי את כל כך רחוקה ממני. ואפילו כשאנחנו כבר לא
מתראים, אני עדיין אוחז חזק חזק בתקווה האחרונה הזו שנשארה לי, שביום אחד מן
הימים, הכול יסתדר בשביל שנינו. ואני יודע שהמרחק הזה כמעט יותר חזק מאיתנו, אבל
בכל פעם שאני יושב על הספסל הזה, הספסל שלנו, אני מרגיש אותך איתי, יושבת על ידי,
עם החיוך המבויש, החם והרך הזה, מדברת לנצח.

פורסט גאמפ

"אני חושב שאיפושהו בין כיתה יא' ליב' מתתי. כאילו בבת אחת הלב שלי פשוט חדל מלפעום. באמת. כל התקופה הזו בין יא' ליב' באה בגלים של עליות וירידות ואני חושב שזה שחט אותי. אבל בעצם, עם כל כמויות האלכוהול, מי לא היה מת מאיזו הרעלת כבד? סתם. ובבום אחד אני הפסקתי להרגיש. ואמרתי לעצמי, "אתה יודע, זה בטח שום דבר.", וניסיתי לאהוב את עצמי וניסיתי להתאהב, אבל לא הצלחתי. אז רק שיחקתי את עצמי מאוהב בשביל לדפוק ולזרוק, את יודעת.. בחורות."

 

הוא אמר והמילים עמדו באוויר, ככה, לא נעו לשום מקום. והבחורה המסכנה, בסך הכל התיישבה על הספסל בשביל לעלות על האוטובוס הבא, אני בטוחה שהיא לא ציפתה לכזה תיק כבד שיפול לה על הגב עכשיו. והסיטואציה כולה קצת הזכירה לה את פורסט גאמפ. אבל היא רק הנהנה והוציאה את האוזניות מהתיק ובתוך שניות ספורות הכניסה אותן חזרה כי אתם יודעים, לא נעים. אז היא חייכה חיוך קטן ותקעה את פרצופה עמוק ברצפה וקיוותה שהיום אף אחד לא ימות ולא יהיה פקק והאוטובוס יגיע מהר יותר.

 

"ואת יודעת מה אני שונא? באמת שונא? שאני לא מרגיש, אני לא מצליח. אני רוצה, אני אף פעם לא הייתי כזה. אבל התקופה הזו של פעם פשוט רצחה לי את כל הבפנים ועכשיו אני משותק. ואני לא יודע איך להתמודד עם זה. אז אני שותה מלא ומעשן מלא. ואני מחכה שהמוח שלי יקרוס לאיטו כי כבר נמאס לי להיות על המתן. אני כבר לא יודע מה אני אומר, אני מזיין את השכל, אני יודע. אבל פעם אהבת מישהו כל כך שכשהוא אמר לך לא רק רצית לקבור את עצמך באיזה חור ולא לצאת לעולם? אז כן. אולי בגלל זה הפסקתי להרגיש. אני לא בוכה, ואני גם לא צוחק. אני לא שמח ולא עצוב. אני באמצע, אפילו לא."

 

כאב לה, לבחורה, לשמוע את הבחור האומלל מדבר ככה, מתייפח בין משפט למשפט. אבל האוטובוס שלה בדיוק הגיעה והוא יושב שם בקצה הספסל, סופר את העלים היבשים שמרקדים ברוח, מחכה לתשובה כלשהיא, לסימן חיים קטן, לאיזה ליטוף או מילה טובה, משהו קטן, פצפון שיגרום לי להרגיש חיי שוב.