להישבר

לא לשבור צום

לא לשבור צום./ עצוב לי

 

צליל מיתר

אני לא מבינה, אני רואה גיטריסטים שמנגנים בגיטרה שלהם, ואני לא מבינה איפה טעיתי. בדיוק סיימתי לצפות באקס פאקטור, שלא משנה כמה תגידו שהתכנית רדודה, שפלה וגועלית, אני אמשיך לצפות בה כי היא מסווה לי מעט אושר. אני רואה את ההופעה החיה של תמר המדהימה, והיא מופיעה יחד עם הגיטרה שלה, והדרך שבה היא פורטת על המיתרים גורמת לקנאה לבעור בתוכי. היא פורטת עליהם בדיוק כמו שיואב פורט עליהם, או בדיוק כמו שאסף ועידו פורטים, ואני לא מבינה איפה אני טועה בכל פעם ומאיפה הם מביאים את העדינות הזו שאני מנסה להוציא מעצמי ולא מצליחה. אסף מנגן בגיטרה תשע שנים, ובכל פעם שהוא מנגן לי, אני שמה לב לדרך העדינה בה הוא פורט על המיתרים ומוציא מהם את מיטב צליליהם, וכשאני מסתכלת טיפה מעבר, אני רואה שהוא אפילו לא פורט עליהם, הוא מלטף אותם בכזו רכות שלא מאפיינת הרבה בנים, ואני נטרפת. נראה כאילו המיתרים נופלים לרגליו של אסף כשהוא עושה להם קיצי מיצי. או עידו, שהוא מאסטר לא מהעולם הזה, גם כשהוא מנגן סולואים רועשים מטאליסטים שלא מתאימים למראה התמים שלו, הוא פורט בקצב שלו ובעדינות שלו וכאילו שהוא שם את כל הלב והנשמה שלו על כל מיתר ומיתר ומתייחס אל כל אחד כאילו היה הוא בעצמו. ויואב, אל תתנו לי לפתוח את הפה בקשר ליואב. הלוואי והייתה בי גם קצת מהעדינות הזו שחיה בתוך אסף ויואב ועידו, והלוואי וגם לי הרכות היתה מלטפת את הפנים עם הידיים הקסומות שלה. 

 

או שאולי אני פשוט לא טובה עם דברים קטנים או כלי נגינה. מישהו צריך אקוסטית?

ברוכים הבאים למחלקה ב'

לסבתא שלי יש
אלצהיימר.

 

אף פעם לא הייתה לי
סלידה מאנשים קשישים, תמיד ראיתי בהם סוג של מלאכים כאלו, אנשים טובים ומתוקים כמו
דבש. ברור שזה שהם אנשים קשישים לא אומר שכל אחד מהם הוא מתוק כמו עוגת תפוחים
וקינמון, הרי לא פעם אחת ולא פעמיים שמענו על מקרים שהסבא או הסבתא רצחו או אנסו
את הילדים שלהם או את הנכדים שלהם, אבל אני משתדלת להתעסק בטוב. במסע הישראלי
דיברתי על הנושא הזה עם המורה שלי ללשון, שלעומתי, יש לה סלידה מאוד עמוקה ועקומה
מאנשים זקנים. היא בעצמה אמרה שהיא חושבת שהסלידה הזו שלה פשוט נוראית ושהיא הייתה
רוצה קשר הדוק יותר עם הסבתא שלה וכואב לה שהיא לפעמים נגעלת מלהתקרב אליה. לא היה
לי הרבה מה להגיד לה, כי הקשר שלי ושל סבתא שלי לפני ואחרי האלצהיימר לא השתנה
אפילו לא מעט, אפילו כשעכשיו היא לא מכירה אותי יותר, אני כן מכירה וכן זוכרת את
כל הרגעים היפים שלנו יחד; רגעים שאני מבטיחה לעצמי ולה שלעולם לא אשכח.

 

בתור ילדה, לי ולסבתא
שלי היה קשר מאוד מאוד עמוק והדוק ויפה. הייתי הולכת לאכול אצלה בכל יום שישי
כשהייתי חוזרת מבית הספר, עוד כשהייתי קטנה פצפונת בכיתה ו'. היא אף פעם לא הכינה
לי אוכל רוסי אורגינל כי אף פעם לא אהבתי אוכל רוסי אורגינל, אז במקום היא הייתה
מכינה לי שתי ארוחות קבועות שהייתה משחקת איתן לפי רצונותיה; האחת הייתה קציצות
תפוחי אדמה (הכי טעימות שאכלתי עד היום ללא ספק. אמא שלי כבר שנים מנסה לשחזר את
המתכון של סבתא לפי הטעם כי סבתאל'א לא הסכימה לגלות לה את המתכון, ודוגרי,
הקציצות האלו בחיים לא יהיו טעימות כמו של סבתא). והאחרת הייתה מרק צח עם פתיתים.
באותה התקופה עפתי על המנות האלו, אל תצחקו. לפעמים סבתא, חיה קוראים אותה, הייתה
מביאה לי שורות של קוביות שוקולד מריר בלי שאמא הייתה יודעת. זה כאילו היה הסוד של
שתינו, הסחר בשוקולד שאף אחד לא היה צריך לדעת עליו. כשהייתי אפילו מעט קטנה יותר
והייתי הולכת לבקר את סבא וסבתא, סבא היה יושב על הכורסא הקבועה שלו וצופה במשחקי
כדורגל אירופאים, בעוד שסבתא הייתה מחכה לי על מפתן הדלת בזרועות פתוחות ובשמלה
פרחונית וצועקת לי, "אפרוחי, אפרוחי קטן, בואי לסבתא!". הרגעים האלו
חקוקים לי במוח כמו מילים שחקוקות באבן.

 

מאז שאני זוכרת את
המפגשים עם סבא וסבתא, סבתא הייתה מספרת לי ולירדני אחותי, על התקופה שלה
בפלמ"ח וכמה שאהבה לשרת בשביל המדינה וכמה שאהבה לעשות. סבתא שלי אף פעם לא
אהבה להזדקן, ברגע שבשער הבלונדיני החלק שלה הופיעו כמה שערות לבנות בודדות שאף
אחד לא יכול היה להבחין בהן חוץ ממנה, היא הייתה צובעת את השיער, שוב ושוב ושוב,
עד שהיה נראה על גבול השלמות. סבתא אהבה את תקופת הנערות שלה, כשרק הכירה את סבא
המנוח, היא אהבה את התקופה בה היו לה עשרות מחזרים. בכל מפגש שלנו, של סבתא ושל
סבא איתי ועם ירדני, הם היו מספרים לנו עם אש בעיניים שוב ושוב את אותם הסיפורים
הנהדרים על הפלמ"ח, סיפורים שאף פעם לא היה נמאס לשמוע. באחת הפעמים בהם
ביקרתי את סבתא לבד שמתי לב למשהו מוזר, היא שאלה אותי מי אני. אני חשבתי שזו
הייתה בדיחה בכלל וזרמתי איתה. לא הפריע לה שבת אדם שהיא כביכול לא מכירה נכנסה לה
אל המתחם הפרטי, היא פשוט כל כך רצתה שיקשיבו לה. אז הקשבתי, גם כששאלה מי אני ומה
שמי, לא היה לי אכפת. לקחתי את הכל כמשחק של שתינו. אבל אז כאשר החלה להסתכל עליי
במבטים לא מזהים, התמלאתי פחד. איבדתי את סבתא שלי? מה קורה לה? לא יכולתי לשתוק
על זה ופניתי לאבא שלי כשחזרתי הביתה. הוא לא ניסה לבלף לי ולהמציא ולכסות על מה
שבאמת קורה. "נועה, לסבתא יש אלצהיימר", הוא ענה עם עיניים רטובות.
"אלצהיימר? מה זה?", אז לא ידעתי מה זו המילה המוזרה הזו. "זו
מחלה, מחלה שיש לסבתא כבר שבע שנים או יותר. מחלה שגורמת לסבתא לשכוח את כל מה
שמסביבה, את כל האנשים שהיא מכירה. מחלה שאוכלת לה את המוח". דמעות ששנינו לא
רצינו להכיר בהן.

 

הזמן עבר וסבא וסבתא
נכנסו לבית אבות. סבא שנא את המקום וסבתא לעומתו, חשבה שזה אחלה של בית מלון. הזמן
המשיך לעבור וסבא נפטר, סבתא לא הבינה, היא לא הבינה שאהובה מהפלמ"ח לא ישב
איתה בחצר יותר ויסתכל איתה על ציפורים. אני חושבת שהלכתי לשם רק פעם אחת כשסבא
עוד היה חיי, מהסיבה הפשוטה שלא יכולתי לראות את המבט הלא מבין של סבתא, לא יכולתי
לראות אותה שוכחת אותי, אבל ברוב טיפשותי, זה מה שעשיתי כשלא הגעתי לאף ביקור.

 

כשסבא וסבתא היו יחד
בבית האבות, שניהם היו בלתי נפרדים במחלקה א'. מחלקה א' הייתה המחלקה של הקשישים
שלא נשארה להם משפחה או שמשפחתם לא רצו אותם. אבל, מחלקה א' הייתה גם המחלקה של
הקשישים שלא היו צריכים טיפול אחד על אחד, זאת אומרת, קשישים שיכלו לטפל בעצמם.
אחרי המוות של סבא, העבירו את סבתא למחלקה ב', שעל שערי הכניסה כתוב באותיות
צוחקות וצבעוניות, "ברוכים הבאים למחלקה ב'", אבל מה שהם באמת התכוונו אליו
היה, "ברוכים הבאים למחלקה שתצלק לכם את הנפש צלקת עמוקה וארוכה". בפעם
הראשונה שנכנסתי לשם רציתי לברוח מיד, רציתי לצאת משם, הרגשתי שנגמר לי האוויר
ברגע אחד. מחלקה ב' היא המחלקה של ה'כבדים יותר'. שם מתאכלסים הזקנים עם האלצהיימר
בעיקר, ואלו שלא באמת יודעים מה יש להם, אבל גם הם לא בדיוק מתפקדים.

 

ואז הבנתי משהו,
הבנתי שאסור לי ואסור לאחותי ולאמא שלי ולאבא להפקיר את סבתא במקום הזה לבד, כי
היא לא, היא לא לבד. אנחנו עדיין המשפחה שלה ואנחנו עדיין חיים, ונכון שלסבתא שלי
יש אלצהיימר כבר כמעט תשע שנים, אבל האפשרות לנטוש אותה על המוקד אינה קיימת. סבתא
צריכה אותנו, היא באמת צריכה אותנו. אפילו כשהמפגשים האלו כרוכים בדמעות, אפילו אם
המקום עצמו משדר מורבידיות קלה. אז התחלתי להופיע באופן קבוע, ותנו לי להגיד לכם
משהו, זה אף פעם לא נהיה קל יותר וזה גם אף פעם לא יהיה. לראות את הידיים של סבתא
רועדות מהפחד, את המבט שלה הודף אותנו בחוזקה, לראות על הפנים שלה שהיא לא מכירה
אותנו, לדעת שהמחלה הנוראית הזו אכלה כל חלק במוח שלה שהזכיר לה אותנו.

 

אבל אסור לוותר עליה,
אסור לנו לוותר לה. אבא אומר שאם נלך בכל שבוע היא תיזכר, היא תקום מכיסא הגלגלים
ותצעק, "ילדים יפים שלי, איזה כיף שבאתם! הכנתי את האוכל שאתם הכי
אוהבים". אני יודעת שמקרה כזה לא יכול לקרות, גם הרופא יודע את זה, אבל אבא
שלי, אבא שלי חיי על אמונה, הוא רוצה להאמין שאמא שלו תגיד לו עוד פעם, אפילו אם
זו הפעם האחרונה, שהיא אוהבת אותו, שהיא תעביר יד בשערו הגולש ותגיד לו, "ילד
שלי, איך גדלת, תראה כמה שאתה חתיך, אתה אוכל כמו שצריך?", הוא רוצה עוד
נשיקה אחת קטנה על הלחי שמשאירה חותם אדום של נשיקה, בדיוק כמו שהיה קטן, הוא רוצה
שהיא תריע לו במשחקי הכדורגל שלו, הוא רוצה חיבוק, הוא רוצה חום של אמא. חום שהוא לא
יכול לקבל יותר, כי לסבתא שלי יש אלצהיימר.

אני ויואב

זה זה

 

 

אנחנו אוהבים פיקסיז

אנחנו לא ביחד

פיקסיז באים לארץ ואני ויואב הולכים יחד

יואב מסתכל עליי הרבה 

אני אוהבת את יואב

גנבתי היום תה מחדר המורים

 

 

ותמונה מקסימה שגיא המתוק מתוק צילם בהודו וקצת גנבתי אותה עכשיו אבל אני חייבת שתראו את היופי המהפנט הזה

 

עכשיו טוב

היום ניגנתי בפעם הראשונה מזה שנתיים.

 

היו לי שלוש שעות חופשיות בסוף היום, אז פרצתי עם המפתח שהמורה נתנה לי לחדר מוזיקה ונעלתי את עצמי שם. בסך הכל רציתי אינטרנט בשביל שאני אוכל להקשיב לקצת מוזיקה תותחית, אבל מסתבר שלא היה אינטרנט היום בכל רחבי בית הספר.

 

ישבתי בשקט בחדר וחשבתי מה אני יכולה לעשות עכשיו כשכל החדר העצום שלי. כמעט הורדתי את המכנסיים והתחלתי לרקוד, אבל הבנתי שזה לא כל כך כיף בלי פיקסיז ברקע. לאחר כמה רגעים של שום דבר, נכנסתי לחדר החזרות שבו נמצאים כל כלי הנגינה יקרי הערך של מגמת המוזיקה. צעדתי אל עבר הקיר וממנו הורדתי את הפנדר השחורה שרגע לפני היתה תלויה בנחת על יד אחיותיה. השתדלתי לכוון אותה כמו שצריך כי כבר כמעט ושחכתי אחרי שנתיים, ואחרי כמה נסיונות כושלים, חיברתי את הגיטרה למגבר שעליו מודבק דגל אנגליה משום מה, והתחלתי לנגן.

 

הצלילים הראשונים שיצאו מהגיטרה היו מעט חלודים, כי בכל זאת, לא ניגנתי שנתיים. המשכתי לפרוט עם אצבעותי הקלמזיות וקצת קיללתי את עצמי על שלא חשבתי לגזור את הציפורניים המזוינות לילה קודם לכן. הצלילים לא השתנו לא משנה כמה חזק לחצתי על המיתרים, אז במקום להאשים את עצמי ולהתמלא בעצב טהור, האשמתי את הגיטרה. השתדלתי לנגן הכי חלש שיכולתי רק כדי שאף אחד לא ישמע, אפילו כשהחדר היה נעול ושאני ישבתי בחדר הפנימי. תמיד שנאתי שיושבים איתי כשאני מנגנת, או שמישהו מנסה להקשיב או מבקש ממני לנגן משהו, פשוט כי תמיד פחדתי לצאת גרועה ליד אסף ויואב ועידו הגיטריסטים. 

 

 

קסקסה

זה היה יום חורף אורגינל של ישראל בלי תוספות שבאו מרוסיה; שלוליות
בצורות שונות שמפוזרות על רחבת בית הספר כמו כתמים על בגד מלוכלך, וקרני שמש לבנות
ועדינות שמלטפות לך את הפנים כמו אימא אוהבת שמקרינה חום ואנרגיה נעימים שמחממים
לך את הנשמה הקפואה.

 

היו לי שעתיים אחרונות חופשיות באותו היום, ותודות לסוודר השחור
והגדול שלי, צעדתי ברישול אל עבר חלקת הדשא הסינטטי שנמצאת ברחבה של בניין א',
הבניין של הקטנטנים. הדשא היה מעט רטוב מהגשמים שהכו אותנו בימים האחרונים, כך
שעיניי חיפשו אחר נקודת הדשא המוארת ביותר והן אכן מצאו אותה. זה היה מראה מאוד
קסום ואלוהי; את עץ הזית שעמד דומם ליטפה קרן שמש גדולה ומושכת עד כאב. היה נראה
כאילו הזיתים הבודדים שניטלו עליו הפכו ברגע אחד לכוכבים שנצנצו באור השמש הלבנה.

 

ידעתי שזה המקום האולטימטיבי, וכשזרקתי אליו את התיק שלי, מהצד נראה
כאילו סימנתי שם טריטוריה. נשכבתי על הדשא המזמין אפילו כשהיה קצת לח, אבל אמרתי
לעצמי שזה בסדר ושאני לא עשויה מסוכר. הצעיף הגדול שלי הקיף את צווארי וחימם כל
פיסת עור שלא הייתה חשופה לאור השמש. הסוודר השחור והגדול בלשון המעטה שלי כיסה
אותי כמו שמיכה ושאב כמה שיותר חום. זה לא היה חום מעיק ומגעיל שגורם לך להזיע את
החיים גם בלי לזוז יותר מדיי, אלא חום עדין שמפשיר לך את כל האיברים הפנימיים.

 

הנחתי את ראשי על התיק ואת מבטי שלחתי אל השמיים הפתוחים. דרך
הזכוכיות השחורות של משקפי השמש פגשתי בחמש ציפורים ששטו בקלילות שלא ראיתי מעולם
על זרמי הרוח הקרה. הן עפו ממש גבוה, כמעט בגובה של הכוכבים. אחת מהן הייתה שחורה,
ככה שיכולתי לראות אותה כמעט בבירור אפילו כשהיא נראתה כמו נקודה קטנטנה, אבל כל
הארבע האחרות היו לבנות ואם לרגע הסטתי את מבטי מאחת מהן, היה נראה כאילו היא
נעלמה בתוך השמיים התכולים והפכה לכוכב.

אני קצת פתטית אידיוטית מטומטמת טיפשה

בנקודות ובציטוטים

• • היום אני ויואבי רקדנו בכיתה (כן, אנחנו באותה הכיתה. יא' וזה) בהספקה את הריקוד של מיה ווינסנט (אבל לא הורדנו את הנעליים כי היה קר מדיי, בכל זאת, חורף וזה). זה היה נהדר ומצחיק והוא לא הפסיק לצחוק והחיוך שלו מחץ אותי כל פעם מחדש. אבל היה כיף, באמת שהיה כיף. אולי לא זכינו בגביע אבל זכינו בתשועות רבות מצד חברי הכיתה האחרים שהיו מעט מופתעים כשהתחלנו לרקוד . 
• • זה היה הhighlight של היום שלי ומאז אני ממש מאושרת ואני לא מפסיקה לחשוב על יואב אפילו כשזה קצת דבילי אבל הוא שימח אותי כל כך ועשה לי את היום לגמרי לגמרי לגמרי. ↑
• • השיער שלי היה נראה כל כך טוב היום אז הייתי ממש שמחה.
• • ישנתי אצל נירקולס והזמנו פיצה ושיחקנו מלא פוקימון במקום ללמוד למבחן במוזיקה שיש לנו מחר. ♫♪
• • ואז ראיתי את התמונה הזאת בעודי מרפרפת בטאמבלר ואמרתי לעצמי, "הממ זה באמת נכון". אני באמת really in love ביואבי וזה באמת קצת (הרבה) כואב.
• • בשיעור לשון ירד מיליון גשם ואני אוהבת גשם אז הצצתי דרך החלון והמורה הדביל אמר לי כך; "תפסיקי להתלהב, זה רק גשם. תתלהבי לעצמך", אז עניתי לו, "אם אני אתלהב אל תוך עצמי אני אתפוצץ" וכל הכיתה צחקה והוא הסמיק וחזר לכתוב על הלוח. 
• • בית הספר מדכא אותי בתקופה האחרונה אבל מזל שיש את יואב שירקוד איתי את הסווינג של מיה ווינסטון. 
• • חבר טוב שלי מדבר הונגרית שוטפת והיום ישבנו בקפיטריה כשירד גשם ושתיתי את הקפה הטעים של המוכרת והכל היה מאוד קסום והוא החליט ללמד אותי הונגרית. כל מה שאני זוכרת זה שפונצי זה ואג'יינה. 
•  נגמר לי.

 

 

     

דקה אחרי

יריה.

בדיוק ברכה השמאלית. נראה כאילו כדור אחד הספיק בשביל לפוצץ לו את כל המוח. אפשר בבירור לראות שהוא מקצוען. זאת אומרת, היה מקצוען, בגלל הדיוק המזעזע כמובן. חייל, הוא היה חייל. חייל אמיתי שרצח אנשים אמיתיים, ברור שזה היה רצח למטרה טובה, אבל רצח זה רצח. אפילו כשמדובר בנאצים.

 

אקדח? סימור?? סימור?!?!? אתה שומע אותי??? סימור?!?!!?!?, איך הוא ישמע אותך מפגרת? הוא מת, טוב שנזכרת. צעקות שמחניקות גרון, מחרישות אזניים ומטביעות עיניים.

המוח של סימור מרוח על הקיר הורוד ויוצר צורה ייחודית של רורשאך. אם מסתכלים טוב טוב לעומק, האדום של המוח והגוון הורוד הזול של הקיר משתלבים מצוין יחד.

 

הוא שוכב על הרצפה וחצי מהראש שלו מרוטש ומלוטש ומגורד לחלקים קטנים ומסריחים שמרוחים על כל החדר, דם, יש שם המון דם. דקסטר היה אוהב את זה. הוא ממשיך לשכב שם, זאת אומרת, איך הוא יזוז? הוא מת, טיפשים. אבל נראה כאילו טוב לסימור, עכשיו טוב לו, עכשיו כל העיניים עליו. בסך הכל הוא קיבל את מה שהתחנן אליו. הוא מצא שלווה, הוא הגיע אל המקום השקט שלו. אולי זה היה מעשה נכון לפוצץ לעצמו את המוח, ככה כל המחשבות האלו שהציפו אותו והפחידו אותו וזיינו לו את הצורה התעופפו משם ועכשיו טוב לו, עכשיו הכל שקט ואין גלים.

בן אלף

השעה היא שש וחצי
בבוקר ואני מתהלכת בסלון הלוך ושוב, ועם כל צעד וצעד שאני פוסעת נעלי הרד בק
השחורות משחור שלי משאירות שובל קטנטן של בוץ יבש שנקבר עמוק בתוך סוליות הגומי
החזקות שלהן. אני קצת עצובה כי נגן המוזיקה בן האלף שלי שווק חיים, ועכשיו אני
צריכה לבהות בקרחת הבוהקת של הנהג עשרים דקות שלמות ועוד קצת, וגם כי בלי מוזיקה
בבוקר אני לא באמת מתעוררת עד שעות הצהריים המוקדמות, בעיקר כשאני תקועה עמוק בתוך
מסגרת בית הספר כמעט כמו הבוץ שתקוע בסוליותיי. אני ממשיכה לצעוד ותוך כדי ממלמלת
לעצמי שאולי כדאי שאבריז מבית הספר היום, או לפחות עד שנגן המוזיקה שלי יחזור
מהמתים, כי איך אני יכולה לשבת בהסעה בחוסר מעש מוחלט? הרי אם אני כבר סגורה
ולכודה בתוך מסגרת בית הספר המטופשת הזו, לפחות שיהיה לצידי הפלייליסט המגניב ומעל
המעולה שלי שינעים לי את כל השעות בהן יעיפו אותי מהשיעורים.

 

"7:30? מה! כמה
זמן בהיתי באוויר? שיט נו אבל אני צריכה להכין סנדוויץ' ואני לא טובה בשטויות
האלו ואפילו אימא כבר יצאה לעבודה! אוך". (שחכתי להכין סנדוויץ')

אני מרגישה אבודה אבל
אני מחליטה לא להבריז מבית הספר, אני פשוט אתן למורות לעשות את העבודה שלהן – להעיף אותי מהכיתה אחרי עשר הדקות הראשונות. אני
רצה לחדרי ואני לוקחת ממדף הספרים המעט מאובק את הספר הנהדר שאני ממש באמצע שלו
ומיד אחר כך אני דוהרת במהירות שלא מאפיינת אותי אל תחנת האוטובוס. אני כמעט בצומת
כשהאוטובוס חולף על פני בנונשלנטיות כזו של הנהג ששונא אותי ולא מפחד להראות לי.
הנהג משחק את עצמו לא שם לב לבחורה הלא בכושר שרצה ברישול שקשה מאוד להתעלם ממנו.
אני מרימה טלפון לבת הדודה שלי שעונה אחרי דקה שמרגישה כמו נצח, דקה אחת שקובעת את
גורלי, אם אשאר בבית ואשקר להורי, או אלך לבית הספר ואשקר להורי. אני מתנשפת כמו
בהמת משא במקום להשחיל מחרוזת מילים, והיא מבינה את הרמז ומבקשת מהנהג שיעצור.
האוטובוס נעצר בלית ברירה בתחנה הבאה ואני עולה עליו ומשתדלת שלא להסתכל על פניו
הממורמרות והזועפות של הנהג, אבל כמו שנורא קשה להתעלם מהריצה המרושלת שלי, נורא
קשה להתעלם מהמרמור של הנהג שכאילו יוצא יחד עם האוויר מפתחי המזגן ומרחף בכל
האוטובוס.

 

אני מתיישבת במקום שלי, אבל במקום לבהות
בקרחת היער של הנהג, אני מנסה לנחם את עצמי כשאני מוציאה ספר מהתיק הריק שלי שנראה
כמו תהום שחור ועמוק במקום את נגן המוזיקה. אני בודקת את השטח ואני רואה שאני
מוקפת ז'ייניקים רדומים, אז אני קופצת על ההזדמנות ומרשה לעצמי לפתוח את הספר
הארוך והמעניין שדורש ריכוז ברמה מאה. אני פותחת את הספר בעמוד מאתיים בדיוק ונזכרת
שהיום לא לקחתי ריטלין. אני מנסה להתרכז עד כמה שאני יכולה כי אני ממש בשיאו של
הסיפור. אני רואה שאין שום סכנה באופק ואני מתחילה לקרוא ותוך כדיי הקריאה מפליגה
בספינת הדמיון שלי שיוצאת להפליג בכל פעם שאני קוראת. אני שטה על בים הפתוח על מים
מרגעים מדומיינים מכל הספרים שקראתי וכל הסיפורים שאי פעם שמעתי. אני מפליגה עם
הספר ואני רואה שכבר חצי מהנסיעה עברה ואני נושמת לרווחה.

 

דקה עוברת ועוד אחת ועוד
אחת, אבל אז אחד הז'ייניקים מצייץ לחברו לספסל האוטובוס על איזה לונה פארק שהיה בו
בארצות הברית וקו המחשבה שלי נקרע ללא שום בושה באכזריות שלא נראתה מעולם. במקום
להפליג עם הספר, אני מפליגה עם המחשבות שלי הרחק הרחק ומאבדת כל עניין בכתוב והדמיון שלי בכלל בלונה פארק וגם יואב שם בטעות, בגלל אותו הז'ייניק המצייץ.
העיניים שלי מרפרפות על אותה השורה שוב ושוב ללא הצלחה מרובה, אז אני סוגרת את
הספר ופותחת אותו שוב בעמוד מאתיים ועשרים, בתקווה שאולי עכשיו אותו העמוד שלא
הצלחתי לקרוא יתבהר ואני אמשיך להבין על מה הספר מדבר. לצערי הרב הראש שלי ממזמן
כבר לא במוד הנכון לספר הנכון, אז אני נשענת אחורה עד כמה שאני יכולה ואני עוצמת
את העיניים חזק חזק ונותנת למחשבות שלי לרחף מנושא אחד לשני. אני מנסה
להירגע ולא להתלהב מכל ציוץ של כל איזה ז'ייניק, אבל כל מילה וכל נושא שיחה מקפיץ
לי את המחשבות והן מתחילות להינמס אחת אחרי השנייה. אני רוצה לצעוק לחבורה של
הגוזלים המצייצים שישתקו את הפה כי לא לקחתי ריטלין, אבל אין לי כוחות נפשיים לזה.

 

"שעה ראשונה ספורט? פחח, מי צריך ספורט? זה לא שאני אפספס את האוטובוס עוד פעם". אני יוצאת מהכיתה, לא לפניי שאני מקבלת בוקר טוב חמים ונעים מיואבי, ואני צועדת בנחישות אל עבר הדשא הסינטטי הנעים במיוחד שנמצא מחוץ לבניין של הז'ייניקים. אני נשכבת על הדשא ושמה את ראשי על התיק הריק שלי ופותחת את הספר שהיה בידיי ונשאבת תוך רגע אל תוך הספר. בלי לשים לב עוברות להן שעתיים ראשונות, אני ממהרת לכיתה ומחכה בקוצר רוח שהמורה תעשה את העבודה שלה וכמובן, תעיף אותי מהכיתה רק כדי שאוכל לחזור לקרוא.