להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק להדחיק תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי תדחיקי 

 

אני כבר לא שם אני לא שם אני לא שם ואת מעניינת לי את הכוס ואלו רק פנטזיות ולא עברתי ברחוב שלך כבר שנים אני לא מוכנה לעבור שם ובטח אבא שלך עדיין מטפל בחמניות בבוקסר ובגופיה הלבנה אני יודעת שאם תקראי תדעי כי אני יודעת שזו את תמיד ידעתי אני מכירה אותך מספיק שנים כדי לזהות את המילים שלך וזה מכאיב לי בכל כך הרבה נקודות את לוחצת על כולי ואני רוצה להעביר לילה אחד בלי לחלום עליך בלי לראות אותך בחלומות שלי תעופי מהראש שלי כבר פאקינג צאי לי מהגוף נמאס לי להתעורר כועסת נמאס לי שהכעס הזה זורם בי נמאס לי נמאס לי נמאס דיי את בלתי נסבלת

 

זה כל כך קשה לי לאהוב את עצמי כשזה פשוט נורא קל לשנוא ומה יש בי לאהוב אין כלום 

פאקינג כלום

והחומה 

זו שהתאמצתי לבנות בעשרות מפגשים מזויינים

טיפול של שנה שלא עשה כלום

כולם האכילו אותי חרא

ואת בראשם

ואני 

רק רוצה שלדקה אחת הראש יפסיק לפמפם 

תעלמי

בבקשה ממך תצאי לי מהגוף

 

מה עושה לי טוב

היום בארוחת ערב אבא שלי אמר לי שאני ערבוב של הישראלי היפה וזה נורא החמיא לי למרות שלפעמים אני יכולה להיות אדם מאד רע. אבל אני משתדלת לעשות טוב. משתדלת להרים זבל מהרצפה ומלכתחילה לא לזרוק כלום על הרצפה כי פעם קראתי איזה משפט בפייסבוק שאת הזבל שאנו זורקים על המדרכה מנקה מישהו שיכול להיות אבא שלי וזה חלחל מאד עמוק. גם לסוסים אני משתדלת להיות טובה למרות שלפעמים צריך להתנהג במיליטנטיות אפילו שאני שונאת את זה כי מאחורי החיצוניות המחוספסת הזו עומדת ילדה שעוד לא התבגרה לגמרי וכפות הידיים שלה עוד רכות. לפעמים אני מתחצפת ומתנצלת מיד כי זה לא בסדר אלא אם כן אני ממש כועסת. ואני כועסת המון ומקללת כמו מלח אנגלי אבל אני משתדלת להיות טובה ולעשות טוב גם כשלא טוב לי. כמו להתחלק כשיש קצת ולא לשקר ולעזור איפה שאפשר ואף פעם לא לאחר לעבודה. 

 

 

מה עושה לי טוב?

כשעמית מסתכל לי בעיניים ואני רואה ניצוץ בעיני השקד הדבשיות שלו ואני יודעת שזה תמיד היה אמיתי. פרחים שצומחים בפרדס על יד עצי התפוזים והכלבה של השכנים שתמיד קופצת עליי כשאני עוברת דרך החצר שלהם ולהאכיל חתולי רחוב ולנסות להתקרב ולהבריח אותם בטעות. והריח של המיץ של התותים שנשאר בקערה ולישון בצהריים ולחלום על החווה מרחפת בחלל ולהיות היחידה באולם הקולנוע. להתחלק כשיש קצת

עציצים 2

עמי

שבוע לפני שעמי נפטר הוא ישב אצלנו בחצר ושתה קפה שחור עם אבא אחרי חודשים שלמים שלא ראיתי אותו כי הוא ואבא לא דיברו למרות שאני יודעת שזו לא הייתה אשמתו, אלא אשמת החתן עלוב הנפש שלו שעליו אני לא מוכנה לדבר. את עמי אהבתי מאד למרות שהיה גם הוא כמו גוטמן איש זועף. ולמרות שיכל לעקור גזעים בידיו החשופות, תמיד הן נראו לי עדינות. עמי אהב את הנכדים שלו מאד וגם אותי וכשהייתי קטנה הייתי יושבת בחיכו המון והוא היה מספר לי סיפורים על עצי פירות ולוקח אותי לטיולים בטרקטור. המשכתי לגדול ולאהוב אותו אבל באיזה שהוא שלב הפסקתי לראות אותו לתקופה מאד ארוכה. הוא ואבא הפסיקו לדבר ובגלל שמירה הייתה בצד של אבא גם הוא ומירה הפסיקו לדבר וסבתא לא יכלה לדבר וסבא רצה אז להתאבד והכל היה קטסטרופלי עד הרגע שהוא התיישב בחצר שלנו מול השולחן הקטן וביקש מאבא קפה שחור. גם אז לא דיברנו, אבל הצצתי עליו דרך החלון והוא נראה כמו אבא רק קצת זקן ומקומט יותר, ועדיין ענד עליו את הלוק המושבניקי – חקלאי שאימץ כשהיה בבטן של סבתא. הוא שילב רגליים ומשקפי שמש שחורים עיטרו את חלקו העליון של פניו ורציתי להתקרב אבל לא יכולתי כי ידעתי שהם מדברים שם על דברים שאסור היה לי לשמוע. למרות שאבא ועמי לא דיברו אבא סיפר לי שעמי נראה לו כבר שחוק ומצולק ועייף ואני חושבת שהקרע המשפחתי הזה הרג אותו ואני עדיין מאשימה את אמנון בכל, כי אמנון יצר את הקרע ואמנון הרג את עמי ועמי כבר נעשה עייף ואי אפשר להחזיק יותר מדיי זמן כשהנפש עייפה. בהלוויה שלו לא דיברנו עם אשתו והילדים שלו וגם לא עם אמנון שנאם נאום שקרי ואז כבר בכיתי דמעות של כעס. גוטמן שדווקא נאם נאום יפהפה בהלוויה סיפר שגם אותו עמי ביקר שבוע לפני שהתמוטט והביא איתו בקבוק ג'יימסון והם שניהם לגמו אותו עד הטיפה האחרונה. אני חושבת שגם הוא ידע שעמי בא לומר שלום אחרון. על אמנון אני לעולם לא אכתוב כאן כי הוא לא נעים ולא יפה ולא מלבב כמו עציץ. על המצבה של עמי כתוב באותיות מחוספסות כמו כפות ידיו שהיו, "כמו העץ האדם נגדע" ולפעמים זה עוד גורם לי להזיל דמעה או שתיים. כשאתה נצר לשושלת חקלאים לדורות אתה לא יכול לברוח מזה ולפעמים זה מחסל אותך. גם אבא שלי כבר לא חקלאי וסבא שלי מת ומכל האחים של סבא רק אחד או שניים נשארו חקלאים וגם להם אני צופה עתיד אכזר. 

 

נדב שלי

שלא כמו אחיו הבכור הוא בלונג'ינג'י ולא ג'ינג'י מלא ועדיין מאיך שאני זוכרת אותו יש לו כמה נמשים על האף והחיוך שלו זה שמש. קשה לי לכתוב על נדב בלי ליילל כי למרות שנדב היה הגשר בין שני השבטים שהתפלגו במשפחה, בסוף לקחו לי אותו ומאז ההלוויה של עמי לא ראיתי אותו. אני זוכרת מנדב רק דברים טובים כי נדב הוא לחלוטין עציץ שהיה מורה לטניס פה בכפר וממה ששמעתי, עכשיו הוא מורה לטניס בצפון. אני לא יודעת מאיפה להתחיל כי כל הילדות שלי היא חלקים ממנו ומהטיולים שלנו בטרקטורון ואיך שנסענו רק שנינו למבצר אנטיפטרוס ופחדתי נורא כי השביל היה מלא בסלעים גדולים ונתקענו ולמרות שבכיתי נדב החזיק אותי ואמר שיהיה בסדר ובאמת היה בסדר כי הוא פשוט נדב כזה. והנסיונות ההו כה רבים שלו ללמד אותי שחמט אבל הייתי קטנה מדי בכדי להבין (והנה הסחר נפרץ ואני כבר בוכה אבל נדב היה אומר "הכל בסדר זה בסדר") ואיך הייתי מבלה איתו שעות והוא היה מסביר לי על נשקים ועל הדיסקית והכדורים במגירה שלו. בגלל שהייתי מבלה המון בבית של עמי ורינה, גם כשנדב לא היה נמצא בכל זאת הייתי שוכבת לו במיטה ומחטטת במגירות. וכשהוא היה חוזר ממילואים לבקר ממש יכולתי לשמוע את המגפיים הצבאיות שלו רוקעות על הרצפה והייתי יודעת שזה הוא ושבעוד כמה רגעים הוא יספר לי עוד סיפורים או ינסה שוב ללמד אותי שחמט והייתי יורדת את המדרגות בריצה ומתנפלת עליו כי כל כך שמחתי. כל כך כל כך שמחתי. היינו מתגלגלים המון בדשא עם אוריה ובלעדיו ומשחקים טניס ולפעמים גם כדורגל וכשהכדור היה נעלם היינו נכנסים בין סבכי השיחים של השכנים ומחפשים את הכדור בחצרות שלא היכרנו וזו הייתה הרפתקאה והיה לנו טוב. כתבתי פה ממש מזמן שעוד לפני שהגענו אל נקודת העל חזור יצאנו כל המשפחה לחגוג את יום ההולדת של סבא באיזו מסעדה סינית בכפר סבא וסבא היה עצוב כי סבתא לא זכרה ויצאנו שנינו קצת לפני שהמנות הגיעו והתיישבנו מתחת למנורת רחוב ונדב עישן את הבחורות שלך ושאלתי אותו אם סבא יהיה בסדר והוא חייך אליי וליטף לי את השיער וענה, "בטח שסבא יהיה בסדר" אבל זה הרג גם אותו. זה הרג גם אותי. לפני כמה שבועות כשאבא אסף אותי מהעבודה ביום שישי הוא נשבע שחלפנו על פניך עם המכונית, אבל לא הספקתי לראות אותך וגם לא האמנתי שתחזור אל הכפר שכל כך השתוקקת לברוח ממנו. שאלתי את אבא שוב ושוב אם הוא בטוח שזה אתה והוא ענה בחיוב נרגש ואני רציתי לבכות אבל לא בכיתי. חשבתי על איך לא הזמנת אותנו לחתונה שלך כי אמנון ביקש ממך שלא ואיך לא סיפרת שנולד לך בן ושאשתך היא אשה משכילה ויפה ורציתי לסקול אותך. אבל למרות הכל, הייתי רוצה להתגלגל איתך בדשא רק עוד פעם אחת ואולי סוף כל סוף ללמוד שחמט. 

 

 

עציצים

גיא

חושב שכולנו נולדנו אנשי סאונד מומחים ולכן מדבר רק במונחים כאלו ואחרים ואני אף פעם לא מבינה מילה שיוצאת מפיו. ביום חמישי בא לקחת את הגיטרה שלי להקלטות וברבר על כמה שהגיטרה שלו לא יכולה להתחבר למחשב כי אין לה קליק או חיבור לPL או אני כבר לא מי יודע מה זוכרת. אני לא אוהבת אותו כי הוא תמיד מאלץ אותי לשאול אותו בחוסר חשק למה הוא התכוון אפילו כשלא רציתי לשמוע. העיניים שלו תכולות אבל לא עמוקות כלל והימנית פוזלת לכיוון ימין כי נולד עם איזו מחלה נדירה שתקעה את האישון שלו בצד ימין וצילקה את הקרקפת שלו. כשהייתי קטנה יותר תהיתי איך הוא מסתכל על אנשים דרך העיניים האלו שלו והאם הראיה שלו קרובה יותר לזו של כלב או חתול מאשר לזו של בן אדם. כבר שלוש שנים שהוא לומד סאונד ומזיין את השכל וכבר שמונה עשרה שנה שאני לא אוהבת אותו. 

 

אוריה

גם כן לומד סאונד. העיניים שלו, לעומת אלו של גיא, שחורות ורגילות ופניו מונגולואידיות. הוא נמצא איפשהו על הספקטרום האוטיסטי ואף פעם לא היה לי האומץ לשאול מהי האבחנה הפסיכולוגית, שגם ככה מעולם לא הייתה ענייני. את אוריה אני אוהבת כי הוא שקט ושומר הכל לעצמו ואף פעם לא מחייך ותמיד צריך להחזיק את היד של אמא שלו גם אחרי עשרים וארבע שנים שהוא חיי. אוריה אומץ מרומניה ואני זוכרת כשהיינו קטנים ובילינו אצל סבא וסבתא בסופי השבוע הוא היה מביא איתו את הדיסקמן שלו ואת הגיימבוי והיינו משחקים שעות בפוקימון השני או השלישי ושומעים אוונסנס וגרין דיי בתורות. פעם ישבנו אצל עמי ורינה בפרגולה הלבנה ומירב צילמה את שנינו במצלמת הפולארויד שלה ולמרות שבסך הכל ישבנו ושיחקנו פוקימון, הרגע הזה חקוק לי בזיכרון. אחר כך בטח התגלגלנו בדשא ולמדנו חשבון עם מירב אבל הרגע הספציפי הזה מסב לי סוג של סיפוק ושובע נפשי. בשבוע שעבר נסעתי עם אבא שלי לארוחת ערב אצל אמא של אוריה, שהיא אחות של אבא וגם אוריה היה. הוא לא חייך ודיבר רק פעם בחצי שעה אבל בכל זאת היה לי כיף בחברתו, כי הוא מחושב ורגוע למרות פניו הזעופות. כשניסיתי ללטף את החתול שלהם שנראה כמו אריה גור הוא אמר לי שלא אצליח כי הוא מפחד נורא מזרים ואז איזו עצבות שקטה כזו פילחה אותי מהמחשבה שחמש שנים לא ביקרתי בבית עטור העציצים וכיסאות המעצבים של סבתא ושאני זרה לחתול המגודל שלהם שאספו אז כשהיינו קטנים מהחצר של סבא וסבתא. 

 

מירה

מספרת הסיפורים. אחות של אבא שאחרי שעמי נפטר נעשתה לי לאמא שניה או חברה קרובה ואני אוהבת אותה בכל ליבי שלפעמים יכול להפוך לצימוק. היא אוהבת לרכל ואני אוהבת לשמוע את מה שיש לה לומר, ובארוחה בשבוע שעבר סיפרה שלרינה יש חבר חדש שגם לו קוראים עמי. קצת נחנקתי מהאוכל ומירה אמרה שרינה זו אישה שחייבת להיות בזוגיות, גם אם דבר זה כרוך בלשכב עם גבר ששמו כמו שמו של בעלה המנוח. מירה נסתה לשחזר את האוכל של סבתא וסיפרה שהיא זוכרת שבפעם האחרונה שסבתא בישלה בראש צלול היא ביקשה ממנה לקנות שני קילו בשר בקר ולכן היא מכירה את המתכון לצלי המפורסם שאף אחד לא הצליח לשחזר. בארוחה שאכלנו אחרי האזכרה של סבא מירה סיפרה כל מני סיפורים נורא מעניינים על אח של בן הזוג לשעבר שלה ורציתי נורא להפוך אותם לסיפור מעניין אז כתבתי לעצמי כל מני משפטי מפתח בפתקים באייפון כמו "פונדק הנמרים" או "בשר לבן". מירה אוהבת לספר הרבה ומהר ולכן את רוב הסיפורים שכחתי, אבל אני כן זוכרת שבאותה ארוחת אזכרה היא סיפרה שאח של בן זוגה לשעבר היה אדם טוב, מעט מחופף ולא אפוי עד הסוף, אבל אדם טוב, והיה נוהג לפנות פגרים מהכביש ולאסוף אותם לחיקו. אני לא זוכרת את המשך הסיפור אבל הדמיון הפורה שלי מנחש שהוא היה מקפיא אותם ומקרקף פרוותיהם או מפחלץ ותולה על הקיר. מירה עובדת במשתלה ולכן אין מקום לבני אדם במרפסת הדירה שלה, אלא רק לכף רגל אחת ועשרות עציצים. היא אשה נבונה שאוהבת לצפות באינטרמצו ואני אוהבת אותה מאד. 

 

 

רציתי לכתוב גם על עמית אבל זה לפוסט אחר.


http://listen.kaotoxin.com/album/canto-iii

אבא שלי התחיל לגלגל לעצמו סיגריות היום אז ישבתי איתו איזו חצי שעה עד שהצליח לגלגל לו אחת. נורא הצחיק אותי לראות אותו קורע את הדף העדין בשעה שניסה לגלגל אותו בידיו החקלאיות. היום בבוקר נסענו לבנק לפתוח חשבון בנק כי הנה הגיע הרגע הנורא מכל, קיבלתי צ'ק משכורת שלישי ואי אפשר לדחות את הקץ עוד. אני לא אוהבת בנקים. אני כן אוהבת כשהכסף שלי נמצא אצלי בארנק בכל רגע נתון, מסודר לפי צבעים. בזמן התהליך עצמו התבקשתי לחתום עשר אלף פעמים על מסמך שמראה שאני, נועה, יודעת על מה חתמתי. אבל על הדלפק של הפקידה הונחה תמונה שלה ושל עוד כמה נשים שהנחתי אז שהן דודותיה או משהו כזה באירוע מסוים וניסיתי נורא חזק למצוא את הפקידה בין כל הנשים בתמונה אבל לאורך כל השעה שעמדנו שם היא הפנתה אליי את הפרופיל שלה כך שלא הצלחתי לזהות. את הדפים של המסמך היא כמובן דפדפה נורא מהר וזה העלה גיחוך בגרוני. כשסיימנו עם כל התהליך המאד מייגע וארוך שלא לצורך עלו בי כל מני מחשבות עפופות פראנויה כי נשארתי בלי שקל על התחת.