funeral doom

אני רוצה שעמית יחבק אותי ויאמר שיהיה בסדר. אני גם רוצה לשמוע אותו מבקש שאפסיק לקרוא לו "מיתי" בקול שרוצה עוד. שיאמר לי שוב שאני מסוגלת לעבור הכל ושהוא לא יוותר עליי ושהוא לא מפחד, לא מהצדדים הרעים שבי ולא מאף אחד. אני רוצה להיות מקום המפלט שאליו הוא בורח מהפסיכומטרי ואיתו הוא מאזין למוזיקה הכי יקרה לו. ושיקרא לי ילדה ויעטוף אותי ויבטיח שהוא לא הולך, גם לא כשהמצב נעשה רע. זהו.

זה מחלחל 

תמיד

ומתפרץ בשעות הקטנות של הלילה

וזה בלתי נמנע כל זה

העצב, הטירוף

הדמעות

כמה שאנסה לדחוק הכל לפינה החשוכה הזאת במוח

זה תמיד יחזור

ואת הסכינים שלי השארתי בבית 

אני רוצה להקיא 

 

מה לא בסדר בי?

 

 

 

 

אני רוצה לתרום איבר או את כולם רק שיקחו ממני הכל 

אני לא מסוגלת להיות בתוך עצמי עוד 

אנדרלמוסיה ושתיקות

בפעם האחרונה בה הלכתי לישון חלמתי על גבר ואשה שלא הכרתי. כל החלום חלף מול עיניי, פילם אחר פילם כמו בסרט, כאילו צולם מנקודת מבטי. הגבר אהב את האשה בכל ליבו, והגבר התברך אז בכפות ידיים גדולות, מה שסימל על לב גדול. הוא אהב אותה וראו לו בעיניים. ואז האשה הלכה עם גבר אחר. אני זוכרת חלק אחד במדויק; האשה חובקת את הזרוע הימנית של הגבר החדש ונושקת ללחיו, מתחכחת בזיפיו הבלונדיניים. הגבר הישן עומד דום מאחוריהם. הוא אוחז באיזו תמונה של שניהם, ממוסגרת. וכשהיא נושקת לבלונדיני הוא מאבד כל אחיזה והתמונה נשמטת מכפותיו העדינות אל הרצפה ורעש ניתוץ הזכוכית מפלח את החדר, כמו קול יריית אקדח לאוויר הקר. ראיתי גבר נשבר ולא יכולתי לעשות דבר. גם לא לצעוד צעד נוסף. נדמה היה לי שעיניי הקרינו את החלום על קיר לבן. האשה מיד יצאה עם הבלונדיני מהחדר והסתכלה אחורה אל הגבר הישן שלה. היא שלחה לכיוונו חיוך וליבי דעך עמו. הוא דידה אל מיטה, נשכב והתקפל לכדי כדור. רציתי לחבק אותו. הוא היה כה עצוב, אלוהים אדירים, כמה עצב היה באוויר והחלונות נאטמו מעצמם. ימים שלמים הוא שכב במיטה עם אותה חולצת פלנל משובצת, ודמעות מלוחות שהצטברו תחת גופו הכבד יצרו שלולית. העצב החל לרקום עור וגידים, זו הייתי אני, ובהוויתי רמסתי כל חלקיק נשמה שעוד נשארה בתוכו. כמה הוא היה עצוב וכמה ליבו דאב. התמונה האחרונה שראיתי לפני שהתעוררתי הייתה שלו מביט בתמונה שלהם, עליה נחו עשרות שברי זכוכית. התעוררתי עם מועקה נוראית לא רק בלב, אלא בכל הגוף. ניסיתי להתנער ממנה אבל אני סוחבת אותה איתי עד הרגע הזה. קשה לי שלא לראות את פניו הנפולות כשאני עוצמת עיניים, והן שורפות נורא. ואני לא בטוחה כמה עוד אוכל להחזיק כך.

 

וזה הכה בי. כמו לבנה לפנים. זה מה שאתה עושה לי, אתה מבין? מזיין לי בשכל שיהיה לנו טוב, שאני מושלמת בשבילך, ואז בטח אומר את אותו הדבר למישהי אחרת. וזה צובט לי בלב, ולכן אעסיק את עצמי עד תום הזמן. לא אנום. לא הנחתי ראשי על כרית ועצמתי עין כבר שלושה לילות. כי ברגע שאניח לגלגי השיניים להסתובב שוב, תקפץ חזרה אל ראשי וגופי ודמי ועורקיי וורידיי. ואמרתי לעצמי שלא, אני לא אפול לזה שוב. כי מגיע לי יותר, והנה אני כותבת את זה כאן, שחור על גבי לבן אינטרנטי ממוחשב – מגיע לי יותר. כי אני נפלאה, ואני מצחיקה, ועם כל המגרעות מגיעות התכונות שנותר להעריך. ואני מבינה עניין, ואני יודעת מה לומר ומתי לומר וגם לא לומר כלום בעת הצורך ולהיות אוזן לבכות לה וכתף לדמם עליה. וזה לא הוגן, אתה שומע? זה לא הוגן בשום צורה. כי הערצתי אותך באיזה שהוא אופן, את הקלילות בה אתה נע, את צורת הדיבור החופשית שלך, אותך. את מהותך. ולא היית כאן. ואני תמיד הייתי. ועכשיו אני מעסיקה את עצמי בכל צורה שהיא; צופה בסרטונים של כלבים מציקים לגורי חתולים, וחתולים ושואבי אבק, וקיפודים בכיור. אני מגלה עוד מוזיקה. מציירת. ואם לרגע אצעור, אם רק לרגע קט אעצור ואחדול, אם אשחרר, שוב יפתח הפצע שנקרא, "אתה".

 

ואז עמית נכנס לחיי, ככה בבום. כמו לבנה לפנים. עמית אוהב את המטאל שלו חזק, קדחתני וממסמר. כזה שילטף את לחיו ומיד אחר כך יסתור ללחיו השניה. עמית אוהב ללכת להופעות מטאל מחתרתיות ולחזור עם גוף מפורק. ואז עמית שואל אותי, מה הכי היית רוצה עכשיו במידה ויכולת לקבל הכל? עניתי שבקבוק בירה על החוף מול השקיעה עם אדם אהוב הייתה מעיפה ממני את כל השדים והיגון. ככה, לשבת ולצפות בשמש צונחת. אפילו לחמש דקות, כי גם חמש דקות אל מול השמש מרגישות כמו נצח אין סופי. ואז עמית עוצר אותי ואומר, רגע, יש לי משהו בשבילך, ושולח לי את זה. ומוסיף, "חשבתי שאולי תשע הדקות האלו יוכלו לדמות לך את השקיעה על החוף. אמנם זו לא פיזית שקיעה על החוף, אבל זה משהו, ויום אחד אקח אותך." ובנקודה הזו כבר הדמעות החלו לנזול ורציתי אני להתחכח בזיפיו. והכי אהבתי איך שהוא תיאר את סיגור רוס כ"מוזיקת חורף שעובדת כל השנה." והוא גם אוהב את רדיוהד. ככה, רך. 

 

 

כן, גם בסוף הפוסט. 

נתקלתי כרגע בתגובה שהגבתי לנמשים ב2014. ארבע וארבעים בבוקר. בדיוק כמו בשנה שעברה אני ערה בבקרים ומנומנמת בשעות הצהריים אחרי לילות שלמים מחוסרי שינה. איזה צחוקים, איזה קטע. 

 

 

כשירדן תחזור הביתה נסע שתינו לתל אביב להתחורר ואני אעשה ספטום ונזם בפעם השלישית וזה יהיה טוב כי אני יפה עם פירסינג. אם מוציאים את הריבים וחוסר ההסכמיות בינינו מהמשוואה ירדן היא אחות דיי קולית. אני זוכרת יום אחד בכיתה ה' שהרגשתי רע וההורים עבדו וירדן הייתה בבית והמורה התקשרה אליה והיא באה לקחת אותי הביתה עם האופניים. בחטיבה היא הייתה אוספת אותי מבית הספר והיינו נוסעות לים או לירושלים. שנה שעברה היא התקשרה אליי באמצע שיעור ואמרה שהיא באה לאסוף אותי ואנחנו נוסעות לכותל. למה? כי מתחשק לה. אחר כך הסתובבנו במחנה יהודה ושתינו מרק וקנינו פירות וליטפתי חתול. היא מלאה בפירסינגים אבל אוהבת לדבר על קידוש הגוף ולמה היא בחיים לא תקעקע את עצמה. יש בה משהו מאד רוחני. אולי אלה כל הפסטיבלים. אולי הסמים. מי יודע. 

trigger cut

הצלקות על בית החזה גדולות ומכוערות. היה זה נסיון לא מוצלח לחתוך את טביעות אצבעותיו מעורי, להוציא אותו החוצה ממני כמו ארס מדם. וכמה הוא לחץ ובאיזו עוצמה? איך אתאר לכם את החוזק בו לחץ על בטני ובין צלעותיי, כשניסה לרתקי אל האספלט הקר? אולי כמו שלוחצים על כפתור המצית בת מאה שנים. אולי חזק יותר. ובכל אופן שלא יהיה, גם שנה אחר כך, אצבעותיו הקרות עוד מטיילות על עורי. תסבירו לי איך לעזאזל אפשר לשמור על נפש צלולה אחרי מכה כזו. להתמסטל זה לא הפתרון, אבל זה הדבר הנגיש ביותר כרגע. כמה עוד אצטרך לחפור בין שכבות השריר והשומן כדי להעיף אותו מעליי? כמה עמוק הוא חדר? לפעמים כמעט ונדמה לי שבכל חוצפתו כבר התערבב עם דמי, אך אני משתדלת עם כל שארית כוחותיי האחרונים והכמעט אפסיים שלא לאבד את עצמי למחשבה הארורה הזו, הרי שממנה אין כבר שום דרך חזרה.

 

*

 

ש'

 

כמו עכבר מעבדה רעדתי בין זרועותיו. חיפשתי נחמה ואבדה לי אני עצמי. תתפשטי, למה את לא מתפשטת, נו, תזהרי ממני ותתפשטי וגם רדי על ארבע, שאוכל לראותך מושפלת אל נגד כפות רגליי הענוות. וכמו מנתח מוח או רוצח סדרתי ועם אותן היכולות בדיוק הוא חתך ופירק ופורר ומולל והוציא והכניס חזרה למקום הלא נכון. עכשיו תאשימו אותי שלא יצאתי בזמן, ובצדק, אולי. אבל איך אפשר לצאת, איך אפשר בכלל לקום מארבע כשהסכין תלויה ומתנודדת אל מעל ראשי, מאיימת ליפול ולפלח אותי לשתיים בכל רגע. 

 

*

 

כוס-עמק ערס. יש ימים שאני עוד מרגישה אותו בתוכי. 

 

אל ניניו מרביליה

כבור שבוע שאני מוצאת את עצמי

יושבת מול הטלוויזיה

בשעות הקטנות של הלילה

צועקת על שחקנים דרום אמריקיים

קופה אמריקה זה הדבר הכי טוב בקיץ

 

ועכשיו המאץ' של צ'ילה ובוליביה

ולאחד מהצ'יליאנים יש ישו קטן מקועקע מאחורי האזן

צלוב

אני חושבת שזה חמוד

וכמה שאלכסיס זה שם מדהים

 

אני חושבת שזו המחצית הכי טובה עד כה בקופה

 

זה פוסט בלי פואנטה אני סתם מדברת על כדורגל

אבל אלה הדברים הקטנים שמרגשים אותי

כמו גול מחצי המגרש (כמו של דויד לואיז במונדיאל מי שזוכר אני כמעט בכיתי)

או גול מנגיחה

זה מרגש

זה נעים

 

בבקשה תדברו איתי על כדורגל זה כל כך חסר לי 

 

 

דאמממממממממממ

מעט מעורר רחמים מהצד הבוליביאני

אבל

פאקינג

איי

צ'ילה לא נחו לרגע

5-0

גול עצמי

חשמל

כדורגל טוב זה מזון לנשמה

 

אפרוחי 2.0

אז היא הייתה מגישה את אותה עוגת הגבינה בכל שבועות וימי הולדת וחג ומועד ונופל אחרים והעוגה הזו יצאה מהחורים של כולם אבל אף אחד לא היעז לומר לה מהפחד שפנים סובייטיות קרות ינעצו בך כמו סכינים ואהבתי את הבית הזה עם כל רמ"ח איבריי את חדר הארונות את חדר האורחים את הסטודיו את הסלון אבל הכי אהבתי את הווילונות הלבנים עם ההיביסקוסים האדומים ואת החלונות הגדולים תמיד אהבתי חלונות גדולים אבל לא התחברתי לאותם האירועים המשפחתיים אז נשארתי לשבת בכורסא שהוצבה בסמוך לדלת הכניסה והיא התקרבה וקראה לי אפרוח קטן ושמעתי אותה מחייכת גם כשפניי פנו אל החצר הירוקה ושמש חולה ודשא חיוור השתקפו על החלונות וזמזמתי שירים בתוך הראש כדי להסיח את הדעת מהשיחות הקטנות והיבשות של הרוסים בסלון ואז היא הניחה את חתיכת העוגה ומזלג מאחד הסטים הכסופים שלה על יד טלפון החירום ופסעה דרך המשקוף אל הסלון והתיישבה וירתה מילים ברוסית כמו ריססה את שאר היושבים ואני מיד התחלתי בזלילת העוגה ולא הבנתי מילה בכלל לא רציתי להבין רציתי להמשיך לזמזם שירים עד שהערב ירד אליי וזה לא נכון לומר שלא אהבתי את האשה הזו היא הייתה ניצוץ בתוך ילדות חשוכה אהבתי אותה יותר מדיי ועכשיו האלצהיימר המטומטם הזה ושיזדיינו כולם ושימצאו לזה מרפא כי הם לקחו לי אותה ואותי ממנה ולי נשארו זכרונות להשען עליהם אבל מה אתה?

הרגלים רעים

להתנצל

להתחבא

להתחצף

לנשום בשקט חרישי

לישון בצמוד לקיר

לא להסתכל לאנשים בעיניים

לגרד את האף כשאני מרגישה לא בנוח

לאסוף חתולים מהרחוב