גאיה הקפיצה אותי, נהגה מסטולה. תמיד מצחיק אותי כשהיא כאילו מתנגדת לסטלה ועולה לרכב. עוד לא בת 18 עם רשיון וג'יפ נהגת שודים אחושרמוטה. נהגה כולה בסללומים. שאלתי אותה כמה היא עשנה והיא שאלה איך אני יודעת. אמרתי לה שהיא מגמגמת ונוהגת בזגזג. היא צחקה. הגענו. פתאום אני מוצאת את עצמי יושבת עם חמישה דתיים לייט ביום העצוב הזה. לא ראו אשה עם מחשוף בחיים שלהם אבל לא היה לי זין להחליף חולצה. בטעות פתחתי את הדלת לכלוב של הכלבים ושני כלבים שחורים מפוצצים בפרווה בגודל שלי בערך קפצו עליי. חשבתי שאני עומדת להיאכל בחיים אבל אחרי רחרוח קצר הם התיישבו וקשקשו בזנב. גיטרות על הקיר ושתיים מוצבות ליד הבנים. התיישבתי. הציעו לגלגל לי סיגריה והתגנב לי איזה חיוך למרות שהייתי עצובה נורא בגלל איזה דוש זין שכל. מיד התחילו עם השאלות והבקשות שאשיר להם איזה שיר. לא יכולתי. שונאת לשיר כשזה אינטימי. תנו לי במה ומאה אלף איש אבל כשזה קבוצה של אנשים וכולם מקשיבים אז לא. לאלאלא. מפחיד מדיי כי אולי אזייף. אחרי שלוש מגולגות ואיזה ליטר בירה שרתי להם ככה כי פתחו אותי טוב טוב. אזריעל ("עם א' גוי של שבת") ישב מימיני. ילד מהמם. עיניים תכולות, שיער חום עם זנבות שמתגנבים לעורף. קסם של בחור. דיבר בכזו צניעות וענווה. באמת נהניתי לדבר איתו. שאל שאלות וליווה את שנינו תוך כדי שניגן על אחת האקוסטיות. הקול שלו כבש אותי ורציתי להתקרב אליו יותר ויותר. שאלתי אותו אם הוא מנגן והוא ענה לי עם הגיטרה וצחק. קצת נכבשתי. רציתי שתשב שם ותקנא ותקפוץ עליי ותאמר יאללה בואי נסע לפני שיקחו לי אותך. המשכנו עם הסיגריות. אזריעל מגלגל כמו מומחה. דקיקות דקיקות כמו אצבעות של פסנתרן. מעשן כמו קטר. את השם של השלישי שכחתי אבל הוא נראה כמו נבו מהשכבה שלי אז נקרא לו נבו. אה, קוראים לו ינאי. הנה נזכרתי. ינאי, גם הוא דתי לייט או משהו כזה, עושה אותך קצת יותר מלאות. העדפתי את של אזריעל. לא הפסקנו לחשש, כל אחד והמגולגלת שלו. הבנות לא נגעו בסיגריות אבל אחר כך התמסטלנו ושתיהן לקחו איזה שאכטה וחצי. טל המארח דיבר על אלוהים כאילו היה אבא שלו והיה בזה משהו ממש יפה. מין טוהר כזה, אמונה כזו נאיבית. כאילו אם אלוהים היה אומר לו לקפוץ מהגג לשם האמונה הוא היה קופץ מהגג. הוא היה מסטול מהתחת עוד כשהגעתי אבל המשיך לעשן ולשתות. הזמין אותי לקידוש, אמר שאני מבקשת סליחה יותר מדיי. פתאום שוב אני מוצאת את עצמי עושה קידוש עם חמישה נערים שאני מכירה ארבע שעות. כולם מישובים פצועים מהצפון, מקומות שלא שמעתי עליהם בחיים. והנה אנחנו בקידוש בשולחן בחצר ואני לא יודעת מה עושים. כולם נעמדו, נעמדתי גם אני. אזריעל התיישב לידי, חייך. שאלתי עם המרק שאכלנו צמחוני, הוא צחק ושאל אם גם אני צמחונית, עניתי שכן והוא התקרב. שתינו מרק פיצוץ ויין לבן ואדום וורוד ומה לא הלך שם. סיימנו לאכול ופתאום אנחנו מדברים על משחקי הכס וינאי מגלגל לנו סיגריות ואזריעל מכין ג'וינט לאחר כך. עישנו קצת מכל הטוב שהוגש שם וגלשנו חזרה לזולה. כולם שיכורים מהתחת בקטע מצחיק. אני בדרך כלל לא מסתדרת עם אנשים ובטח שלא עם בנות אבל הן היו מקסימות. אחת מאומצת מבית של שיכורים אלימים והשניה עם הורים חולי סכרת. עשו לי מצב רוח טוב באמת. בסוף חתכתי באחת נדמה לי וחזרתי הביתה עם ספטיק פלאש ובדרך פגשתי שני י'ניקים שהייתי מדברת איתם בהסעות פעם פעם כשעוד הייתי תלמידת י"ב. הם שמעו נהג חדש והחלפנו חיוכים.

נשבר לי נשבר לי נשבר לי הפאקינג זין אני לא מסוגלת יותר לא רוצה לא רוצה ניצלו אותי מספיק ואני שמה לזה סוף ואם זה אומר לבלוע מאה כדורי שינה אז זה מה שאעשה אבל דיי אני לא מסוגלת לסבול את החרא הזה יותר

 

 

 

אין אין לי למי לצעוק יותר!!!!!!!!!!1 אין לי למי לפנות!!!!!!!!! אין לי כלום אין לי אף אחד אם היה להם אכפת לא הייתי איפה שאני עכשיו אם היה להפ פאקינג אכפת לא הייתי חושבת להתאבד כל שני וחמישי אם היה להם אכפת הם היו עוצרים אותי איך א]שרש שלא לשים לב לסימנים איך אפשר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אז במקום זה הפ מורידים אותי לקרשים ןואני מצטער ת א בל יש גבול כמה אני יכולה לסבול יש גבול כמה חרא אדפ אחד יכול לספוג יש 

פאקינג

גבול

דיי

אני לא יכולה יותר. 

דיי.

 

 

 

לא בדיוק

בבית הכנסת מוצב שולחן כולו זהב וטוהר לפעמים אני רואה את עצמי יושבת עליו בפיסוק מקבלת זין אלוהי מרוח הקודש שומטת כתפיי מעשנת ג'וינט עשוי משי ודמעות של מלאכים כולי מבושמת משיכר בית המקדש כשאני בהתקפים מאניים אני מתקרבת לדת אני נוהגת לשוחח עם אלוהים ואז מקבלת את הכאפה כשהוא לא נענה לאחת מתפילותיי והנה אני עמוק בתוך הג'ורה מזדיינת פה על ימין ועל שמאל מעשנת בשבת מקללת את האמ-אמא של האלוהים הזה גבריאל בלחסן אמר שביום השני לבריאה האדם ברא את האלוהים אני אומרת שעוד לפני שנוצרנו ידענו שנצטרך מישהו להיאחז בו אבל לא חשבתי שהוא יהיה הדבר הטוב ביותר שעלה על הדעת בן זונה נראה אותו מגלגל סיגריות בלחץ כשכל זוגות העיניים בשכונה כמו גווטאמלה ג' מכוונים עליו כמו לייזרים של סנייפרים כולם מסתכלים נוגעים לא נוגעים נוגים כן נוגים אוי כמה נוגים אולי עוד רגע יאבדו אחיזה כשחתול מושתן עם קרניים יעבור מולם ומוחי יתפלח מכמות כדורי הסרק וינתז וינתץ על הקיר כולם אחד אחרי השני לועסים את הדייסה שבישלו בעֶרְגָּה שמשהו יזוז ויתחבר להם שם במאחורה של המוח ואז יורקים בחזרה לבאר אני תוצר של מחשבה עילגת ומוח מסוכן נאחז על ידי ידיים רועדות כמעט מערסלות כמעט מתעלס פה על השטיחים שקנינו בטורקיה מסוחר יפני עם טרבוש אני מוקפת ארבעה קירות ומאה אלף קולות יצאתי למסע חיפוש אחר עצמי וחזרתי אבודה אל בית עם מאה אלף קירות וארבעה קולות שיודעים לשרוק את הללויה של לאונרד כהן באנגלית ובעברית ובשפת הב' ושפת הים הפחדים שלי פועמים בתוכי מאיימים להתנפץ כמו שנדלירים מקריסטלים על תקרה בבית מתקלף וכשאצבעות הגלים שוצפות כפותיי המצולקות מעקיצות יתוש ושלושים ושתיים קרציות ואולי כמו מאיר אריאל אמות מוות טראגי ומגוחך ונלעג וכך אזכר לנצח ואת מותי יחגגו במועדוני רוק אנד רול חשוכים צעירים שיכורים יטביעו חותמי על עור בשרם על גבם וכתפם ומצחם רק כדי שהדיו אט אט יספג אל המוח אני עפה קרוב מדי לשמש והכנפיים שעמלתי לפרוש בכל שארית כוחותיי נמסות מרוב בהייה בחמה כבר אין לה צבע רק זוהר מזויף ומזופת כשהיא תולשת נוצותיי ומטיחה אותי אל אדמה חרוכה וסדוקה ומי זה האלוהים הזה שלכם מה הוא עושה יושב על כס המלכות עם הזין בחוץ ומביא ביד על ילדות נאנסות במקום לשסע כלבים בגנבים מה הוא עושה מה הוא עושה האלוהים הזה שלכם מביא ביד על אנוסות וגומר על הזקן המדובלל שלו אלוהים הזה מה הוא עושה שותה שתן מזוקק אתה לא תשאר צעיר ויפה לנצח אנשים מטבעם יהיו וישארו קטני אמונה ואתה תקטן עם כל תא מוח שיוסת לאתאיזם.

כתיבה שוטפת

מאחורי הטירות שבניתם והקפתם בחומה מסתתרות בריכות שמסתירות את כל אלה שטובעים בחרא שאתם מאכילים אותם הכל חרא ומה איתך ואין איך להסתיר ואין ממי לבקש ואין את מי לשחד שיאהב והעצב מר כמו גרגירי קפה וארור יהיה היום בו עוברה של אמא נפל והיא החליטה לתת לאבא לפתוח אותה ולהזריע בה אותי וארור יהיה השלישי לאפריל תשעים ושבע וארורים הימים וארורים הלילות ואין יום ואין לילה והכל אותו החרא שגרה מסריחה ומילים רצות לי בראש ולא מוכנות להכתב כולם פושעים ואנסים בני שש עשרה מחביאים סכינים מתחת לכר יורים בפחיות עם הגלוק של אבא ואבא שוטר לוקח שוחד והימים אינם ימים והחיים אינם חיים והסכין כבר לא חדה מספיק על העור אולי כשתלטף את הצוואר פתאום אלחץ חזק מספיק יש פה ריח של פגר או שמה זו רק אני בלילות אני בורחת כמו אסיר שנמלט מתא כלא אני לוקחת איתי שתי סיגריות ומצית אחת לשרוף ולהצית רק להרגיש רק להרגיש אני יוצאת וכותבת אותיות שחורות על דפי אורז שקיבלתי מהדודה מהודו ואין בי פחד ואין בי פחד ואני נבלה כמו פרח בלי מים כמו עץ בלי חמצן ואין בי פחד וגם אין בי מן האלוהים רוצה לרדת עצם עצם לבור לשבת שם שבוע ואין בי פחד כי כשמאבדים הכל גם הפחד אובד והמוח עובד שעות נוספות והנחשים הם לא יותר מבני עשרה עם הבל פה מסריח מאלכוהול מעשנים עשרים גרם גראס בלילה ואין בי פחד ואין בי כלום והשיניים מצהיבות רק רציתי לרצות ככל שהסיגריה נגמרת ונושקת לך טבק על שפתיים יבשות והאצבעות מריחות כמו זרע כי זה הדבר היחיד שאפשר להריח בפוסט טראומה ולאן רגליי לוקחות אותי אני לא מפחדת למות אני מפחדת לקפוץ מקומה חמישים ושתיים ולהשאר נכה מהצוואר ומטה ולאכול כל החיים אוכל מרוסק ולחרבן במכנסיים חוסר השינה מוציא ממני את החשק לחיות חוסר השינה סוחט אותי רגשית כל מה שהיה לי להקיא הקאתי אבל הגועל תמיד יודע איפה להתחבא שלא אמצא אני רוצה אפוקליפסה נראה את המשיח הגבר הזה דורך על אדמה מחוללת נראה אותו מתהלך בין מושחטים עם כיפה בקוטר הזין שלהם ואין בי פחד לזרוק את הבדל הבוער על הדשא של בית הכנסת ושהכל ישרף יינעל העולם הזה הבטחת לי שיהיה טוב וגם גבית ארבע-מאות שקלים חדשים לחודש ולאן אני הולכת הקולות בראש משוחחים עם עצמם זה כמו להקלע לשיחה עם מאות אנשים ולהקבר מתחת לקרח זה כמו לטבוע ולהמשיך לנשום יש לי מאה קולות בראש ואף אחד מהם לא שלי והעצב שיעכל אותי כבר עוברים נופלים כל הזמן ואיך אני יצאתי פלא שורד ילדים נרקבים במכוניות יקודות שמש למה אני שרדתי עטלפים פה עפים בין עצי הפירות ומצלמות אבטחה מגדרות את האנדרטה אין בי פחד וארור יהיה היום אי אפשר להתאבל בבית הזה אי אפשר להתאבד בבית הזה הכל בחדרי חדרים הכל בסתר תנסרי לעצמך יד ותסרגי סוודר משערות ראשך אבל אל תספרי לאמא ולא לאבא שלא יעבור אירוע לב שני ויעשן בשרשרת ואין בי פחד וארור יהיה היום רחשים ולחשים מהעצים כמו מדברים אלי "את לבד תראי איפה את ואיפה הם" בין ארבעה דקלים וחמישה עורבים שקרנים צוחקים עלי ממרומי שמיים גרונם מחוספס גונבים סיגריות רק לא לחרוג מהנורמה נקרו אותי עשו בי חורים חורים נקבים נקבים וכמו עשן אסתלסל החוצה ממני מהריקבון ולהרקב במיטה זה לא הפתרון אבל זה מה שיש עכשיו ואנחנו אבירי העניינים הפעוטים ולכן נשארנו במקום תבכו עליי בעודי כאן ותצחקו בהיעדרי כולנו פושעים ואני פשעתי כשלא לגמתי את בקבוק האקונומיקה בכוסות הצ'ייסרים המעוטרות ואם הגוף הוא מקדש אז אכלתי יותר מדיי חרא מסכינים ומציתים וציפורניים הגוף כולו אפר וחרס ומבפנים רפש והרס כולנו פושעים ילדות גונבות מתאגידים שגונבים מאיתנו צה"ל גונב ילדים מאמהות חסרות ישע וזורק אותם להתפוצץ במלחמות "אני פציפיסט" אתה פציפיסט? אז לך תזדיין ותתקלח במקלחת עם עוד עשרה גברים ותשתדל לא להפיל את הסבון שני גברים בתא שירותים זה חטא או יצירת אמנות של אלוהות מודרנית הכל הם מכסים עם זפת ואומרים שככה מוגלתיים הם באו מהבית מאה מליון תאי מוח לא יעזרו לי לזחול החוצה מעצמי ואין בי פחד לא עוד.

חחחחחח כן, מפלצת חולת נפש. פסיכית פסיכית פסיכית. אבל זה לא חדש לך, מה?

אני מבטיחה לך שזה לא היה מתגלגל לשם אילו היית משחררת מעט את החבל שהידקת סביב צווארי. חושבת שתדחקי אותי לפינה ואני אשב בשקט? אני אראה לך מה זה להיות כפויית טובה. את תצחקי ואני אדמם עד שלא אוכל לספוג עוד, וכך יתהפכו היוצרות. כנועה תהיי וכנועה תשארי. (כנועה הייתי, כנועה נשארתי וכנועה אשאר).

 

 

 

 

"את פסיכופטית חולת שליטה בלה בלה בלה מפלצת מפלצת המוח שלך חולה תאשפזי את עצמך במחלקה סגורה לטובת כולם בלה בלה פאקינג בלה" השטויות שלכם מתחילות לשעמם אותי. כשתמצאו משהו שנון יותר לומר, אתם יודעים איפה למצוא אותי. חולת שליטה אגב? נה, פחות הקטע שלי. אם הייתם מכירים אותי במציאות… חחח. מתוקים. באמת, נסיון יפה, כמעט העלה בי גיחוך.

יואבי

אני רואה בכל אחד מעט ממך, משהו בפנים הארוכות והאבלות, בהליכה השפופה. הקול המחוספס והעבה שלך רודף אותי, וכמו צל עוטף אותי. לפעמים נדמה לי שכולם נולדו שיבוטים גרועים שלך, ואתה, אתה מולך עליהם ומורה להם לעקוב אחרי לכל מקום שאפשר להעלות על הדעת. אחד מהשיבוטים היותר מוצלחים שלך מלצר אותי באחד מאותם ימי החורף המוגזמים בהם בילתי לילותיי מחוסרי השינה בבתי קפה אפורים מפוזרים ברחבי העיר. הוא ניגש אליי, השיבוט הכובש שלך, ושאל אם אני מוכנה להזמין, לאחר שישבתי שעה ארוכה בשולחן העץ התכול על יד החלון בחוסר מעש ובהיתי בהשתקפות של יושבי בית הקפה בזכוכית האטומה. חלמתי. אותו השיבוט שנראה כאילו יכל לשחק את דמותך בסרט קולנוע סוג ז' כלשהו, או לפחות להיות אחיך התאום, גחגך בגרונו וגירד ראשו אותו עיטר שיער מטולטל ושחור וקופצני ומבליח, פמפם באצבעותיו הדקיקות את פנקס ההזמנות, ושאל שוב, "נו, את יודעת מה תרצי להזמין?" ואני… יכולתי להשבע שקרא לי בשמי. עניתי שאספרסו גדול יספיק וקול מהדהד בתוך הראש החזיר במענה, "מלנכוליה". דקות הרגישו כמו שנים ושעות הרגישו כמו נצח. פחדתי לקום וללכת, לא ידעתי איך להתנהג בחברת אנשים. ואז הוא ניגש שוב, רגע לפני הסגירה, ואני כמעט וערסלתי בזרועותיי את כוס הקפה שנהייתה אז לאשת הסוד היחידה שלי, וחייך, וניסה למצוא איזו נקודת אור. ולא הבנתי מעשיו, וכף הרגל החלה לפמפם מעצמה את רצפות השיש המבריקות, וזיעה קרה של חורף קר ועצוב ומפלח איימה לנזול עליי מאלוהים יודע איפה, ושיניים חרקו בקול כמו שני ברזלים מתחכחים האחד בשני. קמתי, הרגשתי לא בנוח. רציתי לצאת כמה שיותר מהר ולשכוח שהערב הזה קרה ואולי לסדר לעצמי איזה ראש. ובשעה ששילמתי וסידרתי חפציי המעטים בכיסיי מעילי, ניגש אלי שיבוטך הענוג בפעם השלישית לערב, וחייך אליי שוב את אותו החיוך היואבי שלו, שלך. חוסר היכולת והידע שלי בתקשורת עם בני אנוש מנעה ממני לשאול לשמו או לפחות להודות לו על השירות, ועם הזנב בין הרגליים מיהרתי אל מחוץ לבית הקפה. השיבוטים שלך כובשים כמוך, ולכן כל זה נועד לכשלון מראש.