salte veneno

וזה לא הוגן כי אני חולמת על זה כל הזמן אבל לא מצליחה לממש. גם אני רוצה לשכב מחובקת עם מישהו במיטה בלי שלאף אחד יהיה אכפת מאיך השני נראה. בלי מציצות בלי זיונים בלי זיוני שכל. גם אני רוצה לבשל עם מישהו ארוחת בוקר ולקמח לו את האף ולצחוק כל כך הרבה עד שהרעב יעלם. אני גם רוצה שמישהו יאהב אותי לא כי יש לי ציצים גדולים ולא כי יש לי צחוק חמוד או חרא אחר. וזה לא הוגן כי אני גם רוצה להינות ממגע אני גם רוצה שמישהו ירד לי ויאמר שאני גן עדן ואחר כך ישתחל בחזרה לחיבוק שלי ונרדם מול סרט מפגר ואני גם רוצה סתם לשבת לדבר על פאקינג כלום פשוט לדבר פשוט להוציא מילים לדבר על דברים שאני אוהבת על דברים שמפריעים לי על דברים שאני רוצה על חלומות על העתיד בלי להתנצל אחרי כל מילה מזדיינת בלי להרגיש מטומטמת בלי להרגיש ששופטים אותי. זה לא הוגן שאני צריכה להשתכר ולהתמסטל כדי להיות מסוגלת לדבר עם אנשים זה לא הוגן אני גם רוצה מישהו שיקשיב לי ללא תנאים ולא יבקש שאעשה לו ביד תוך כדי. אני גם רוצה מישהו לשמוע איתו מוזיקה ולשתוק איתו בלי שיהיה מביך בלי שאחד מאיתנו ירגיש מחוייב לומר משהו כדי לשבור את הקרח. אני רוצה שתיקה אחת רק אחת בלי שקרח יצטרך להצטבר מעליה. וזה לא הוגן זה לא הוגן זה לא פאקינג הוגן כי זה בחיים לא יקרה. אני בחיים לא אהיה משהו בשביל מישהו חוץ משפתיים הדוקות מסביב לזין הקטן שלו או חזה שופע או גניחות מזויפות בשיחה מזויפת עוד יותר וזה לא הוגן כי בחיים לא ביקשתי את זה בחיים לא רציתי את זה מאף אחד בחיים לא רציתי שיפנטזו על לזיין אותי בחיים לא רציתי להגמיר מישהו בטלפון. כל מה שרציתי היה להרגיש איך מרגישים כשיד של מישהו עוברת בתוך השיער ופורמת קשרים או איך זה מרגיש להיאחז או איך זה להיות עולם ומלואו בשביל מישהו. בלי כוחניות, בלי משחקי שליטה, בלי לרצות להצמיד אותי לקיר ולפרק לי את הצורה. פשוט להיות נאהבת. אבל אני מפלצת אז מה זה פאקינג משנה. עכשיו נותר לחלום בהקיץ ולחתוך לעצמי את הפנים על כל הטעויות על כל החרא שאני.

הטיסה

אני יושבת עכשיו על גרם מדרגות שמוביל לקומה השלישית של בית החולים ומקלידה דרך הטלפון. המדרגות מטונפות מצחנה בית חולימית ויש לי בחילה. אני מעשנת את הסיגריה האחרונה מקופסא שזה עתה פתחתי והערב יורד על כולנו. אף חולה סרטן ציני מתוק בחלוק לבן ניגש אליי לבקש סיגריה ולברבר על אלוהים תוך כדי. פה זה לא סרט של דנזל וושינגטון, ואני לבד. הסיגריה נשרפת לי בין האצבעות והזמן נשפך לי מבין כפות הידיים. כפות ידיי חבושות בתחבושות לבנות. אני שואפת מעט מהסיגריה ושומרת את כל העשן לעצמי. כואב לי הראש, פה זה לא סרט של דנזל וושינגטון ואני לא ג'ינג'ית מנומשת מצומקת. כעסתי. זו הייתה התמותטות עצבים שכולנו צפינו. הם ידעו, גם אני. זה הכל היה עניין של זמן עד שאקרוס אל בין הזכוכיות ואחפש אחר הזכוכית הכי חדה כדי לפלח איתה את עורי. שמעתי את אמא בוכה לאבא מאחורי הווילון הלבן כשהאח חבש את כפותיי. הוא הסתכל עליי במבט מבולבל, תוך כדי שניסה לחפש אחר הניצוץ ההוא בעיניים שמזמן כבר נגמרו הבטריות שעבד עליהן. כעסתי. אבל מה אפשר לצפות מאדם שלא ישן? אני ידעתי, גם הם ידעו. רק ירדן לא, והדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שהיא זו שצלצלה לאמבולנס. לא רציתי שהיא תראה כמה יופי יכול להיות מכוער. 

 

 

(לא מהיום.)

 

 

 

מרגישה כמו זין רפוי כבר שבוע

 

 

 

ביליתי את הלילה בבית חולים. 

לא על יואב 2

הכרתי פעם איזה יותם אחד. דקה לפני שיצאנו לתפוס את האוטובוס האחרון שצא לכיוון תל אביב הוא שאל אותי בנונשלנטיות כזו, תוך כדי שהפשיט מכנסיו אם אני מעוניינת למצוץ לו. פזלתי לכיוון הזין שלו בבוז ואז בשעון וצעקתי עליו שנאחר להופעה של הפיקסיז אם לא נצא ממש עכשיו. בדרך לתחנת האוטובוס הוא אמר שהוא צריך למשוך כסף מאיזה כספומט והידק את החבל סביב צווארי. בתחנה המרכזית הישנה הסתובבנו במעגלים ואיזה בחור ניגן בגיטרה קלאסית שיר של סאונדגארדן באיזה דוכן של גיטרות שהוקם בדקה התשעים. גם לסאונדגארדן היה לי כרטיס אבל ידעתי שאם אבקש מיותם לבוא איתי אצטרך למצוץ לו באמת. אף פעם לא כתבתי כמה ההופעה של הפיקסיז הייתה חרא אבל הייתי כולי שיכורה מבירות וויסקי שיותם הזרים לי לדם אז זה לא באמת שינה משהו. כל אותו הערב יואב ניסה להשיג אותי ואמר שהוא באחד היציעים ורצה לראות אותי אבל יותם לא הסכים כי הוא רוצה שאהיה כולי שלו. ואני אף פעם לא אהבתי להיות של אחרים, אבל יותם מימן לי את כל הגולדסטאר ששתיתי ושפכתי לו על החולצה אז עניתי לו שבסדר ובסוף לא פגשתי את יואב שהכי רציתי למצוץ לו בעולם. בסוף ההופעה המחורבנת הוא גרר אותי לדירה שלו ונרדמנו באותה המיטה יחד עם החום המזוין של ארבע בבוקר של חודש יוני. הוא היה לי כפית גדולה והרגשתי קטנה ומטונפת והחום הדביק אותנו יחד והוא הזיע לי על החולצה שגנב מאחיו הבכור בשבילי וקצת רציתי לברוח ממנו ולהשתחל כמו חתלתול למיטה של אבא שלו. 

 

 

=

חלמתי שאמרת לי שאתה קורא את הבלוג שלי באדיקות גם כשאתה לא נמצא בישרא בלוג. זה היה חלום פוסט אפוקליפטי מוזר והאדמה רעדה והקירות התפוררו והרגשתי את הלב שלי נקבר מתחת להריסות. קמתי בשמונה בבוקר אחרי שעה מזוינת של סיוטים וקיוויתי לראות מייל ממך בפלאפון. בזמן האחרון החלומות והמציאות מתנגשים ומתערבבים כמו צבעים על פלטה וכשאני חולמת עליך אני בטוחה שאתה לידי במיטה ושהשארת לי מכתבים בפלאפון. אני לא מפסיקה לבדוק, לראות אולי ג'ימייל משחק לי עם הראש ובכלל לא נשלחה התראה. הקול השקט שלך בחלומות שלי מחלחל כמו מים בין הסדקים והשיער שלך שחור כמו לילה שכל הכוכבים בו התפוצצו לאבקת כוכבים סמיכה ומנצנצת. אני יכולה לשמוע אותך בתוך הראש גם כשאני לא יודעת איך אתה נשמע ואני יכולה לראות אותך כשהחושך מאפיל על החדר. ואתה עומד לידי או שוכב או יושב ואתה לוחש לי "אני אשבור לכל מפלצת שתתקרב את השיניים. את יכולה לישון עכשיו." ואני עוצמת עיניים שוב ופוקחת עשרים פעמים בשניה כדי לבדוק אם אתה עוד לידי. לא כי אני לא מאמינה לך כשאתה נשבע שלא תלך, פשוט כי אני רוצה להיות בטוחה. אני מפחדת בלעדיך, דע לך. אני לא ישנה או אוכלת, וזו המחאה השקטה שלי עד שתחזור.

 

אני מציירת הרבה ומכבה על עצמי סיגריות שאבא עישן רק עד האמצע. יש ארבע כוויות חדשות ממצית שגנבתי וחתכים על קצות האצבעות. אני משתדלת לא, אבל לפעמים אני עוברת במטבח ואני רואה מספריים על השיש או איזו סכין חדה ואני לא יכולה שלא להתפתות ולהעביר את הלהב על העור, להתמקד לרגע בדם ולהמשיך כאילו לא פתחתי לעצמי וריד עכשיו. לפעמים אני רוצה לכתוב כאן מה אני מרגישה אבל אני יודעת שזה לא ישנה דבר ובכל מקרה אני חוזרת על עצמי כמו תקליט שבור ואף אחד לא שם זין. אבל זה מרגיש כאילו העצבות עיכלה את כולי והשאירה זוג עיניים עייפות שכל הירוק ברח מהן וצלקות מכוערות. אני מסתכלת במראה ואין כלום יותר. אתמול בכיתי כל היום והיום חשבתי לתלות את עצמי. 

burns

הדלקתי את הסיגריה

בידיים רועדות 

מהקור ומהפחד ומהרעד שגר בי

ומה לי ולסיגריות

אני בכלל לא יודעת לעשן 

רק רציתי 

לכבות אותה על עצמי.

 

את השאכטה הראשונה בחיי שאפתי מגיל איי שם באמצע החזרות לערב מגמה

אמרתי לה, גיל אני עצובה 

תני לי קצת מהעשן שלך

והיא אמרה 

קחי, אבל דיר באלק, פעם אחרונה

אמרתי לה שתפסיק לדאוג וביקשתי ממנה שתסביר לי איך גורמים לחומרים בסיגריה להכנס למערכת הדם

היא החזיקה את הסיגריה בין האצבעות הדקיקות שלה ותוך כדי הדגמה היא אמרה

בפה חצי מלא מעשן של ווינסטון שישב לה בתיק חודש

את שואפת, שאיפה קצרה אבל לא קצרה מדיי

ואז את בולעת 

מחכה כמה רגעים ונושפת

השחלתי איזו בדיחה, חח, זה כמו לבלוע זרע

היא לא צחקה.

 

עניתי שבסדר ואימצתי ממנה את הסיגריה עם סימני הליפסטיק האדום שעטפו את הפילטר

הידיים שלי רעדו כאילו הייתי מייקל פוקס 

אני לא טובה עם מוטוריקה עדינה

הרגשתי שהסיגריה עומדת ליפול מבין אצבעותי בכל רגע אבל בסוף תפסתי אותה בין השפתיים

שאפתי שאיפה קצרה מדי

לא הרגשתי כלום.

אחת מעט ארוכה יותר

לא הרגשתי כלום.

ואז באה המכה

והגרון שרף

והשתעלתי כמו אחת שלא יודעת לעשן

וזה הרגיש טוב פתאום כששורף מבפנים כי אולי העצב יעלה באש

אבל בכלל ידעתי שהעצב שלי עשוי ממאה אלף מתכות

ולמי יש כוח לחכות שהן ימסו. 

 

והיום יואב התקשר

יואב.

ובכלל רציתי לצאת לעשן בתחנת האוטובוס הישנה ולשרוף את עצמי עוד קצת 

אבל הרוחות היו כה חזקות שהאש הקטנה שדלקה מהמצית וויתרה עליי ברגע שהפיחה לאוויר העולם

והשעה הייתה אחת בלילה ובמקרה הוא היה בכפר אצל הבנים 

שאחר כך הוא קרא להם "חומר גנטי רע" 

והצליח להצחיק אותי

והדליק את הסיגריה עם איזו קליפר שמצא על הכביש

וחשבתי לעצמי שאפילו האש לא עומדת בפניו

והסיגריה נאחזת בין שפתיו ושפתיו לא שלי 

ואני לא שלו

והסיגריה

של שנינו.

 

העברנו את הסיגריה מהאחד לשניה תוך כדי שבכיתי לו וסיפרתי לו זוועות שלא העזתי להוציא מפי לפני כן

והוא שאל אם הוא יכול לראות את הכוויות

ואמר שהוא מצטער 

ושאף אותי דרך הסיגריה

הוא הסתכל עליי ואני הסתכלתי דרכו

ומכנויות עברו ושבו וכל הזמן חשבתי

זה הוא

והוא שמע מחשובתיי ושאל "מי זה הוא?"

ולא עניתי

רק ביקשתי עוד קצת

ממנו.

 

את הסיגריה כיביתי על פרק כף היד והוא שאל

למה

בטון כאוב

ועניתי

שלא לכל שאלה ישנה תשובה.

 

 

 

ואז אח של גיל נפטר

הם אמרו שמדום לב

אני חושבת שזה גורל

אז ישבתי עם גיל אחרי ההלוויה והצעתי לה סיגריה

והיא ענתה, אני לא מעשנת יותר, אבל אקח אחת בכל זאת

היא לא אמרה דבר, גם אני לא

רק ישבנו אחת עם השניה

היא בכתה ואני אספתי אותה אליי

שאלתי אותה אם היא רוצה לכבות עליי את הסיגריה שלה

היא ענתה שלא

וכיבתה על עצמה

ל׳ הזמינה אותי לישון אצלה. 

נרדמתי בארבע ומשהו ואחרי רבע שעה התעוררתי. היא התעוררה יחד איתי ואמרה שצעקתי מתוך שינה. לפעמים קשה לי להבין איך בחמש עשרה דקות אני מספיקה גם להכנס לרכב, גם לאסוף אותך בדרך וגם למות בתאונת דרכים עם משאית. 

 

אני לא רגילה לישון עם גופים זרים במיטה. פתאום חם בתוך השמיכה ויש כאן זוג רגליים נוסף שמחפש אחר נקודות חמימות ומקרין חום כמו תנור עצים. מדי פעם כפות הרגליים שלה מתחכחות בירכיים החשופות שלי ומתחילה אצלי צמרמורת. אני לא יודעת אם אני אוהבת את המגע הזה, אבל יש בל׳ משהו כה רך שאיני מסוגלת לומר שהמגע שלה עושה לי רע. היא מתחפרת בתוך שמיכת הצמר הפרואנית שלה וקרני השמש החודרות מבעד לתריסים המתכתיים מחליקים לה על שיערות בודדות והופכות אותן מבלונדיניות לחוטים דקיקים של זהב שקוף. העיניים הכחולות שלה נוצצות כמו הים בשעה שהשמש שוקעת. היא מסתכלת בי מדי פעם, מחייכת פה ושם. יש בל' משהו ממכר. 

 

 

 

 

10.3

"כמה אתה לוקח לגרם?"

"120"

אני צריכה למצוא עבודה ומהר סטנדרטי

14

14 ימים 

אני שוקעת בתוך זה שוב

והם רוצים לאשפז

איך מתנדפים בעידן המודרני

 

14 ימים

בלי

ובלי

ובלי

ואין עם

 

14 ימים

והאוויר עומד

והחלון סגור

וחנוק כאן כמו באושוויץ 

 

14 ימים ו

פוסט טראומה ו

הזיות ו

קולות ו

הראש שלי

לא עומד בלחץ

 

14 ימים

והוא רודף אותי

מסתכל 

אסור לגעת

מתי יהיה מותר? 

 

14 ימים 

והגוף 

כואב

וזה מרגיש כמו

סכינים

דרך הבטן 

 

14 ימים

ואין מוצא

אבל קחי, 

נסי את הכדור הזה

לא, הזה

 

14 ימים ו

תהיי פה מחר בשמונה

נדבר על אשפוז

וגם קצת על איך שאת מרגישה

 

14 ימים 

ואין 

לי

כוח

 

14 ימים

אלו בכלל

שלוש שנים

 

איך מתנדפים בעידן המודרני? 

 

 

14

336

20,160

1,209,600

 

4

1,460

2,102,400