התפזרתי

אני אוהבת לחזור הביתה בגשם. אלו עשר דקות של התנקות מהלכלוך של היום. דם שלשם שינוי לא היה שלי נזל ממני לרחוב. הרבה דברים יכולים להתרחש בשעה אחת. לא שברתי לו את האף, אני מצטערת, לא התכוונתי. פשוט, אל תגע בי. זה מגיע לך, את יודעת. רק ככה מחנכים כלבה רעה. זה גם קרה בצדק כי קיללת את אמא שלה. לא יפה, בעיקר כשהיא גוססת עכשיו. עוד מעט גם סבתא תמות וכולנו נעשן בכמויות מסחריות ואז תשאר לי סבתא אחת עם אלצהיימר. אני רוצה לפתוח לה את הראש כדי לראות כמה המוח שלה קטן. עשר שנים של אלצהיימר משאירות לך מוח? לא יודעת. העננים מאוד יפים היום. מישהו טפטף עליהם צבע מאכל כחול. גם אני הייתי מרביצה לי אם הייתי בגוף שלה. רוצים שאשתוק? תחנכו אותי כמו שצריך. רק ככה אני לומדת. חזק, כן. אני אוהבת את זה חזק. בן זונה. לא ביקשתי את זה, בן זונה. הוא כמו סם ממכר שאומרים לו לא ומיד עושים מנה נוספת. הלב מבקש להפסיק אבל הגוף מתחנן לעוד. אני רק רוצה שהוא יעלם. אני רק רוצה להיעלם יחד איתו. למה אני לא מצליחה להתגבר? עברו שבעה חודשים ואני עדיין שוקעת בתוכו בדיוק כמו שרציתי שישקע בתוכי. הייתי שותה אלף כוסות חומצה אם זה היה גורם לו להתעניין בי והייתי אוכלת רעל עכברים לארוחת צהריים אם זה היה גורם לו, בצורה פסיכית כלשהיא, לרצות אותי כמו שתמיד רציתי אותו. עוד קצת וזה נגמר. אני רוצה לבכות עד שהעיניים יחליקו החוצה.

 

 

עשרים. בדיוק עשרים. ספרתי. מספרים עגולים תמיד דופקים אותי. כמה מקרי זה יכול להיות? נראה כאילו מדוזה ליטפה לי את הירך. לא שמתי לב שהזכוכית השבורה קרעה את השקית ואז גם אותי. לא הרגשתי כשהזכוכית חתכה לי את העור. המשכתי ללכת ועם כל צעד הזכוכית נכנסה עמוק יותר. לא הרגשתי שום דבר חוץ מהדם שזרם לי מהירך ועד לשוק. הצחיק אותי נורא לראות את אמא מבוהלת ברגע שדרכתי במטבח. "מה קרה לך נועה?", "מה?", "תראי מה קרה לך.", "הו, תראי אמא, תראי מה קרה." זה יפה אבל, וכואב. הייתי מראה לכם תמונה אם לא הייתי נחתכת כל כך קרוב לתחת. כמה מעופפת אני יכולה להיות. 

רק רוצה לא להיות

 

8:32

השיעור הראשון התחיל בדיוק לפני שתי דקות. היא עדיין ישנה ואני לא הצלחתי להחזיק הכל בפנים אז התיישבתי על הכסא. היא יפה כשהיא ישנה. נראה כאילו כל כך נעים לה. הלוואי ולי היה נעים. הלוואי ואני הייתי נהנית. הלוואי ולא הייתי חולמת עלייך שוב. קשה לי לנשום כי אני חולה כמו תחת. קר לי כל כך. רק עוד שבע שעות, רק עוד שבע שעות. אני שונאת להרגיש את הכאב הזה בעצמות. אני רוצה לחזור הביתה. אני צריכה חיבוק. אני שונאת לכתוב בנקודות. לא אכלתי שלושה ימים והקאתי יותר משהקאתי בבית החולים. כל הכבוד, מטומטמת. אני עייפה. 

 

״תחזרי למיטה״ היא אומרת לי. אני לא יכולה.

שירים באיטלקית וריח של תה. אני רוצה להקיא. מהכל. ממה שהוא סיפר, ממה שאני מרגישה, ממה שתמיד ידעתי. כשדברים רעים קורים לאנשים טובים הגבול בין הטוב לרע מטשטש והכל מתערבב. אני ממש לא רוצה לראות אותו בשיעור תנך. אני ממש לא רוצה לשמוע ממנו שום דבר. שיפסיק להתקרב אליי. בסוף אתפרץ עליו ולא ישארו לו פנים ויאשימו אותי. יש בו אמונה ובה הוא נאחז וזה יפה. אני אוהבת איך שהידיים שלו רועדות כשהמורה מקריאה חרא מטומטם מהתנך. אני אוהבת כשהוא נושך את השפתיים כדי לא להתפוצץ. יש בו אמונה ולי אין מה שיציל אותי. אני שונאת אותו. למה זה ככה. 

9 10 11 12 13 14 15 16

שורפות לי כפות הרגליים מרוב הקור. אני רק מחכה לאוטובוס חזרה הביתה כדי שאוכל לשמוע מוזיקה ולהירדם.

torture me

ביקשת ממני שאשאיל לך את הדיסק של אורי בראונר כינורות. ידעתי שאסתבך בצרות אם אביא לך אותו מכיוון ולא היה שלי, אך בכל זאת דחפתי את הדיסק עמוק לתיק מיד אחרי שסימסת לי. יכולתי לשמוע את הקול שלך מתפתל לי באזניים. לך תזדיין. דמיינתי אותך מנשק אותי חצאי נשיקות כדי להשאיר אותי שלמה ודוחף אותי למכוני קעקועים. לך תזדיין. נפגשנו מחוץ להופעה של מרסדס בנד. אני הלכתי והתחרשתי ואתה נראית בודד. צעקתי לך, אבל אתה צעקת עליי. "אני צריך ללכת עכשיו." לך תזדיין. ראיתי אותך במסיבה. חצי עירום עם כוס יין מלאה. נתליתי עלייך. נ-ת-ל. רציתי לומר לך מליון ואחת דברים, אבל הייתי שיכורה מדיי כדי לדבר, אז הנהנתי ומעדתי לקצב פעימות המוזיקה, ואתה נפנפת ומסרת אותי לבחור אחר שבהמשך הערב הצליח להשכיב אותי בכוח. יום אחד נפגשנו תחת הכוכבים ונישקת אותי עד שיכולתי לשמוע אותך גונח את השם שלי דרך הרווחים בשיניים שלך. אני לא חושבת שאיי פעם אוכל להתגבר עלייך. לך תזדיין.

 

דרכת עליי ואני נשארתי הכלבה הקטנה שלך. נהגת להכין לי ארוחות ערב ולצחוק כששיפשפתי את עיניי אחרי שקצצתי פלפלים חריפים, אחרי שאת קצצת אותי לחתיכות. לפחות עכשיו את זו שמשפשפת. לא דיברנו שנה שלמה ובשבוע שעבר ראיתי את אמא שלך כשחזרתי מתחנת האוטובוס. רציתי להתפרץ לכביש ולתת לה לדרוס אותי, אבל במקום התכנסתי לכדיי כדור. דידיתי הביתה. חשבתי שאני עומדת למות, אבל זה בסך הכל היה התקף חרדה. ניסיתי לתפוס בכרית, ניסיתי למשוך את עצמי חזרה לעולם האמתי, אבל את חזקה ממני. זה חזק ממני. את תמיד היית חזקה ממני.

חבורה של טיפשים תשתקו תשתקו תשתקו תצשתקו אל תדברו איתי אלל תתקרבו אל תשאלו שאלות תשתקו כבר אני לא יכולה לשמוע יןתר אני לא יכולה להיוצ פה טיפשים אתם כולכם טיפשים אני אשחט אתכם אחד אחד אתם תתחרטו על הכל אתם תתחרטן על כל דבר שעשיתם לי ואני אזיין לכם את הגופות יבני זונות תשתקן כבר בבקשה תשתקו תניחו לי אני לא יכולה יותר 

קומה שנייה אולי תקפצי כבר תקפצי תמותי תמותי תמותי אני לא עומדת בזה היא מבקשת ממני לקפוץ אני לא יכולה לנשןם אני נחנקת אם אקפוץ היא תמות איתי וכל המשחק הזה יגמר בבקשה שהכל יגמר בבקשה תשתקו

שיעור חינוך

זה לא כאילו מישהו מהם שם זין. לא עליי, לא על מה שאני חושבת, לא על מה שאני עוברת. לאף אחד לא אכפת. אביב שאלה אותי מה שלומי בכדי שנוכל לדבר עליה. לא באמת אכפת לה, היא לא באמת כאן בשבילי כמו שהיא טוענת שהיא. אני לבד. סיימתי לבד כמו שהתחלתי לבד. וזה עצוב, עצוב לי וכואב לי וכבר אין לי כוח, אין לי כוח. דיי, כמה אפשר? למה הכל כל כך רע? נמאס לי לשאול שאלות שאין להן תשובות. כל כך כואב לי. לנשום, לישון, לפקוח עיניים. אני לא יכולה, אני לא רוצה להסתכל על כל הגועל והרפש והכיעור. אני לא מצליחה יותר. מה הטעם? מה הטעם לחיות חיים כשאין פואנטה? אלוהים, אין מוצא. נגמרתי, אין לי כוח.

 

 

27

הפנים שלי הושחתו. מישהו חתך את כולי. החיך היה קרוע כולו, הלשון חתוכה ומרבית מהשיניים נעקרו. היחידות שלא נעקרו היו מלאות תולעים ודם וחורים. נבהלתי נורא. התחננתי לאבא שיתקן אותי, אבל הוא לא שמע אותי. צעקתי לו שיעזור לי, אבל היה נראה כאילו הוא לא רואה אותי. כאילו הסתכל עליי וראה דרכי את אמא מעשנת בשרשרת. בכיתי וצרחתי וביקשתי עזרה, אבל אף אחד לא היעז להסתכל עליי. אף אחד לא רצה לתקן ילדה מקולקלת. 

תודה שהיערת אותי.

24 לאוקטובר

פתחתי בלעתי

דם בכל מקום חוץ מבתוכי

עוד קצת

נסגר ולפתוח מחדש

תפרים

חתכים ונשיכות פצעים ונשיקות

תגיד שאתה בסדר אני מאבדת את זה

לא נשמתי לא ישנתי מיום רביעי

 

 

 

 

אני כל כך כועסת הכל כל כך כמכעיס אותי ואין לי זין לשום דבר עכשיו ותשתקו את הםה ותשתקתי את הפה אני שונאת אותך ואת מה שגרמת לי להיות אני שונאת אותך על זה שהפכת אותי לפקעת עצבים מהלכת יחתיכת זונה אני מתפללת שתמותי לאט ושכןלם יעזבו אותך מגיע לך שכולם יעזבו אותך את הרסת אותי את הרסת אותי את הרסת אותי אני שונאת אותךך אני שונאת אותך אני שונאת את מה שגרמת לי לעשות ואני שונאת את העובדה שאני חושבת עלייך כל הזמן ושכל דבר מפחיד אותי כל דבר מפחיד אותי כי אבא שלך נגע בי כשלא הסתכלת אלוהים אדירים תעשה שהוא יסבול כל החיים שלו תעשה שהוא ירקב בכלא ואני שונאת אותך ויש בתוכי כל כך הרבה שנאה וכל כך הרבה כעס ואני לא יכולה להוציא את זה על אף אחד חוץ מעל עצמי וזה הורג אותי מבפים זה מכרסם .אותי ואני נעלמת אני נעלמת אני הופכת לכלום מו העיינים הקטנןת שלכם ואתם לא שמין זין אתם לא שמים זין ואני שונאת אתכם אבל אני שונאת בעיקר אןתי אני שונאת אותי יותר מהכל תבעטו בי עד שאמות ותירו לי ברכה

 

25 לאוקטובר

 

3:31

גם בכפר סבא אני לא נרדמת. המוח שלי טרוד מדיי. אין מצב שאירדם עם כל החרא הזה שמציף אותי. הם הציעו לי סמים וסירבתי כי אני ילדה מפגרת. אולי כמה שאכטות היו רומסות את כל המחשבות המטרידות שרצות

לי בראש. כוסעומו. אמן שאקום מתה. 

 

12:12

הכל כואב. אני לא אנוח עד שהוא לא ישלח הודעה. הלב שלי מתפוצץ מדאגה והידיים רועדות כל הזמן הכל רועד. לא הצלחתי לישון כי לא הפסקתי לחשוב עליונועל מה יקרה אם גם הוא יעלם לי עכשיו. זה הסוף. אני יודעת. אם הוא ילך אני אתפגר אני נשבעת שאני אתפגר אני לא יכולה להיות

לבד עכשיו לא כשהכל שורף לי. כזאת מטומטמת, איך חשבת בכלל שהוא ירצה בך. א י ך. למה את תמיד טועה, אלוהים, למה. בבקשה תהרגו אותי, בבקשה. כל כך כואב לי.

 

22:15

נגמרו לי הדמעות.

באלוהים, נגמרו לי הדמעות.

 

"תשמרי לי עלייך"

התפוצצתי.

 

אלוהים אדירים, מה נהיה ממני. 

את המיץ של הזבל.

 

2:24 כבר ה26 לחודש אין לי כוח לכתוב פוסט חדש אז זין 

אני לא מצליחה להירדם אז לומדת לתיאוריה כי מה עוד אפשר לעשות ואני רוצה לצאת מכאן כמה שיותר מהר.

הכרתי קצת מוזיקה חדשה וזה מרגיש טוב. זה הדבר היחיד שטוב עכשיו. חוץ ממנו. אין לי כוח. שורפות לי העייננים, אין לי כוחץ

מלא מה לכתוב 0 מוטיבציה יהיה טוב מתישהו נכון חייב להיות טוב מתישהו זה חייב להשתפר

נכון?

יש לי מבחן באזרחות עוד איזה יומיים אבל מה הטעם באמת שאין טעם לכל זה יותר

לא היה לה אכפת שפגעתי בעצמי. היא רק הסתכלה עליי בעיניים צהובות וחיכתה לאישור ממני לנתר אל המיטה. טפחתי עם כף ידי על המזרן וכאילו ניסתה להיות מהירה ממהירות האור, היא כבר הניחה ראשה על בטני וישרה אליי מבט צהוב. בכיתי והיא לא ניתקה מבטה ממני לו לרגע אחד. לא עניין אותה שאתמול חתכתי את עצמי חתך אחד לכל יום בשבוע ועוד כמה לימי מחלה. היא רק רצתה לברוח מהגשם ולגרגר לי סרנדות. ולא היה לה אכפת. וככה אהבתי את זה.

 

עכשיו היא לא נרדמת, כמוני. אני יושבת על ידה וצופה בה נרדמת ומתעוררת ונמתחת. כאילו מישהו מדליק ומכבה אותה כל הזמן. הלוואי והייתי יכולה לעזור לה, אבל אני חסרת תועלת. 

 

 

 

כואב לי הראש מהשעה שלוש.