giant squid

העיניים שלה נראו קטנות וחסרות הבעה. שחורות ומלכוסנות מתמיד. זוג כפתורים יכלו להחליף את זוג העיניים האלו, ובאותו הרגע אי אפשר היה להבדיל. חתכנו וחפרנו בתוך הסלמון הורוד. היא שלחה לי נשיקה וחייכה חיוך קטן, גם כן שחור. שלחתי לה אחד בחזרה וחזרתי להביט בצלחת שלי. שאלתי איך אמסטרדם בדצמבר, היא ענתה שנעימה מהרגיל. אחר כך שתקנו.

 

מאוחר יותר הבטתי במראה. גם העיניים שלי נראו קטנות מתמיד, כאילו כל הבכי והפאניקה קיווצו אותן, שאבו מהן את הנפח והברק. אחרי כמה דקות של בהיה ממושכת מרחתי על עפעף עין ימין גוונים שונים של צללית סגולה. עדיין נראתי קרה וחסרת הבעה, אבל הסגול הבליט את ההטרוכורומיה החלקית של הקשתית הירוקה. חייכתי, באותו הרגע גם סתם חוט ברזל עקום יכל היה להחליף את הקו המעוקל הזה, ואף אחד לא היה שם לב. 

היינו נינג'ות

וואי היה לי חלום אדיר. חבל שאין איזו אופציה כזו להקרין את החלומות מהלילה על הקיר דרך העיניים או משהו, או להוציא איזה כרטיס זיכרון מהפה ולהכניס לאיזה מכשיר, תמיד ההתחלה מעורפלת, זה היה מגניב להזכר. בכל אופן, חלמתי שאני ואבא שלי עוברים לגור באיזה בניין דירות חדש ומפואר כזה לסוג מסויים של אנשים. אני לא זוכרת אילו אנשים אבל אם אני לא טועה לכולנו או רובנו לפחות היו כוחות מיוחדים או איזה משהו ייחודי בתוך הראש. היינו מלא אנשים וחיכינו שיקריאו את השמות שלנו ולאילו דירות אנו שייכים. אבא שלי ואני לא היינו באותה הדירה, אני הייתי בדירה עם כל מני נשים ואבא בדירה עם כל מני גברים שנראה כאילו הוציאו אותם מיאקוזה או מהמאפיה האיטלקית. כל הגברים לבשו חולצות פסים מכופתרות. גם אבא שלי נראה אחרת; יותר צעיר ויותר אפל כזה. משהו בפנים שלו הזכירו פנים של זאב רעב. יש כאן חלק שאני לא זוכרת אז אני אקפוץ לחלק הבא שעולה לי. נודע לי שבדירה של אבא יש גופה במרפסת. אף אחד לא ידע מי הוא או מה קרה לו, אבל על הגוף שלו היה סוג של חותמת, מין סימן היכר כזה של איזו חבורה כלשהי. הגעתי לדירה של אבא ושאלתי אם אני יכולה להסתכל על הגופה כי אף אחד לא פינה או נגע בה. צעדתי אל עבר המרפסת, מבועתת. חלון ההזזה היה סגור ונעול, ואני נעמדתי מהצד החיצוני והסתכלתי. הוא שכב שם כמו דג שייבשו במשך שעות. כל הפנים שלו היו מפוצצות, מלאות דם יבש. הייתי מבועתת אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל. אז הוא התחיל לזוז, לקפל את האצבעות ולמצמץ. הוא ירק קצת דם ואני נבהלתי. קראתי לאבא שלי שקרא גם לשאר הגברים בדירה והסתכלנו עליו כולנו. לא זוכרת מה עשינו איתו, אבל הוא לא הופיע יותר בחלום. אני זוכרת שעם הימים שמענו על עוד רציחות, בעיקר של גברים מסויימים. אז זימנו אותי ואת אבא שלי לשיחה. הכל נראה נורמלי על פני השטח, אבל באיזה שהוא שלב בשיחה שלהם ראיתי שעל השולחן הייתה רשימה עם כל מני שמות של אנשים, חלקם מחוקים בקו וחלקם מוקפים בעיגול בצבע אדום. הצצתי שוב וראיתי את השם של אבא שלי מוקף בעיגול, ולמטה, את השם שלי, כתוב באותיות ענק, גם הוא מוקף בעיגול. לפני שהספקתי להזהיר את אבא שלי, שני הגברים שישבו לפנינו שלפו שני אקדחים וחגורה כזו של כדורים (?), הם רצו משהו ספציפי שאני לא זוכרת. אבא שלי ניסה להרגיע אותם, אבל אחד מהם מייד ניתר עליו, כשבמקום רגליים היו לו חרבות סמוראי חדות. בזמן שאבא שלי נאבק, הבחור השני החל לרדוף אחריי. אני זוכרת שבאיזה שהוא שלב הוא וויתר, ואני צפיתי בשני הגברים נלחמים באבא שלי מהצד. פתאום שניהם היו לבושים במין שריון של סמוראים. לאחד היה שריון סגול ולשני כחול, ושניהם שלפו חרבות סמוראי חדות וארוכות שיכלו לחתוך את אבא שלי בשניה. אבל אז אבא שלי גם היה לבוש במין שריון כזה, אחד שחור, והוא נראה פי אלף יותר badass מהשאר. הם נלחמו שם עם חרבות ושטויות והוא עם החרב שלו חתך להם את השריון והיה שם איזה קרב אפי מגניב. בסוף הוא חתך את שניהם לשתיים ואני גיליתי מי הוא אבא שלי באמת. ושלמרות שהוא אשכנזי מת הוא גם סמוראי חזק בטירוף. אחרי שזה נגמר עברנו שנינו לבית קטן בפרברים.

repetitions

אני לא יודעת להסביר מחשבות שווא
יותר קל לצייר מלהסביר אבל אני לא יודעת לצייר
אז אין הסבר
רק
תקשיבי רגע
דקה אחת
blueneck
?
כן.

הוא קרא לי אהובה כשיצאנו משדה התעופה
כבר הייתי ברכב עם ההורים, דיברנו בווצאפ
חיפשתי את הרכב של ההורים שלו בין כל הצפיפות
חיפשתי אותו
לא מצאתי
הוא קרא לי אהובה, הוא אף פעם לא קרא לי ככה
חשבתי שאולי קרה לו משהו ושהוא מרגיש לא טוב
שאולי חטפו אותו וזה מישהו אחר
חשבתי שאולי הוא לועג לי, אחרי שסיימנו עשרה ימים יחד
חשבתי שזה לא הוא,
לא האמנתי שזה הוא,
והכל בגלל מילה אחת.
זה טמטם לי את הראש ברמה שלא הצלחתי לישון
רק כששמעתי את הקול שלו בצהריים של אותו היום נרגעתי

לפעמים אני מדמיינת את עצמי מספרת דברים כאלה לפסיכיאטר
הוא תמיד צוחק
בטח מסתכל על הרהיטים במקום עליי
כבר היה לי אחד כזה, אמרתי לו שקשה לי להירדם כי אני מוציאה פרצופים מהחושך
הוא הנהן ודחף לי לגרון ארבעה סוגים שונים של כדורים חסרי טעם

אני יודעת שיש לי במי להיאחז, בטוב וברע, אני יודעת שיש לי
אז למה אני צריכה את הכדורים האלו?
הראש שלי לא נח לרגע. לרגע אחד הוא לא נח
תמיד מחשב, תמיד עושה אחד פלוס אחד
תמיד מוציא פרצופים מהחושך
תמיד פרנויה
תמיד.

בכל השנה הזו התעוררתי בצרחות רק פעמיים
רק פעמיים, והוא לכד אותי בחיבוק שלו
אז למה?

עכשיו שקט.
רק blueneck
ולהמשיך הלאה.

 

shoreless

זה מרגיש כמו חשמל כשאני לידו. זה קשה להיות עשרה ימים אחד בתחת של השני ואז לא להיות בכלל, ובסוף השבוע הוא טס שוב ולא בא לי כלום חוץ מלישון בתוך החיבוק שלו. הוא קנה לי כמה חוברות קומיקס בברלין וזה היה הדבר הכי טוב שהוא איי פעם עשה בשבילי. זה קצת דבילי להסביר לאנשים כמה לנייר הזה יש ערך עבורי, וגם הוא לא הבין בהתחלה, אבל כל מה שהוא היה צריך לעשות בכדי להבין, היה להסתכל על החיוך שלי כשנכנסו לחנות. יש לי עכשיו ארבעים ושתיים טאבים פתוחים בcomic vine ואני מתרגשת כמו ילדה קטנה. התחלתי כבר סדרה אחת מאלו שקנה לי וזו סדרה שפעם הורדתי ומיד מחקתי במחי יד כי זה הרגיש לי כמו פשע. אני באמת אוהבת כל תא בילדון הזה, כל שערה, כל נקודת חן. את הגומה הימנית המושלמת שלו, את חצי החיוך שלו. אין אני בלי הוא ולהיפך. כשישבנו על מדרגות הדום הוא נשק לי באף ולחש לי משהו על כל השנים שהוא רואה אותנו מטיילים יחד, ובאותה השניה שנגמרה הלחישה, כל הרגשות שאי פעם הרגשתי כלפיו הסתכמו לרגע אחד קצרצר, והרגשתי את הכל שוב. והתרגשתי כולי. ונצמדתי אליו, וזה הרגיש כמו חשמל. 

 

 

גרמניה הייתה טובה אלינו, עכשיו ישראל. 

 

אני מאד לא טובה בסיכומים, לא של טיולים, לא של חוויות. לא טובה בלספר בכתב. אולי אם ממש אשתדל יהיה פה איזה פוסט על גמרניה אבל בגדול היה מדהים. באמת ממש מושלם בשביל פעם ראשונה של שנינו. ממש פחדתי שעשרת הימים הללו יעשו לנו אבל, אבל זה לא קרה, והקשר בינינו נבנה והעמיק יותר (לא שלפני כן הוא לא היה טוב, אבל יש משהו בלהיות בתחת אחד של השני שגורם לדברים להיראות אחרת). יומיים לפני הטיסה ישבנו מחוץ לקתדרלת הדום והוא לחש לי, "אני מאמין ויודע שיש לנו עוד הרבה שנים יחד ושעוד נעבור הרבה טיולים יחד. את הראשונה והאחרונה ואני אוהב אותך". שאלתי אותו אם הוא באמת מתכוון למילים האלו והוא בתשובה נישק לי את האף. אני לא אוהבת לחשוב על מה העתיד צופן לנו, אבל אני כן יודעת שאין אותי בלעדיו. אני מקווה שזו לא נשמעת כמו מערכת יחסים תלותית כשאני כותבת את זה ככה. אני באמת ובתמים מאמינה שזו פשוט אהבה.