שבע ארבעים ושבע

היום לא הלכתי לבית הספר.

רק חזרתי להתחפר במיטה כשאמא יצאה לעבודה בשבע בבוקר. ראיתי איך שהדקות חולפות לי מול העיניים אחת אחרי השניה ולא העזתי לזוז, רק המשכתי לשכב כמו מתה, וכשהגיע הרגע לצאת לכיוון התחנה, נשארתי שוכבת במיטה עם חולצת בית ספר שחורה ורדבק שחורות עוד יותר. אמרתי לעצמי שאני אלמד למבחן המאוד חשוב שיש לי מחר באזרחות כשעד עכשיו לא נגעתי באף סיכום פשוט כי לא הייתי מסוגלת. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעל יואב.

 

עכשיו אני מבינה שהסיבה שלא קפצתי מהמיטה כש7:47 צפצף בשעון היה כי לא רציתי להסתכל על הפנים היפות שגובלות במושלמות של יואב ולהחזיק את הדמעות שמאיימות לנזול בכל פעם מחדש ממש חזק בפנים. כל כך קשה לי להיות אני כשהוא עומד מולי ומרחק של עשרה סנטימטרים מפרידים ביני לבינו. ואני משתדלת הכי חזק שאני יכולה לא לנשום את הבושם שלו ולהיות מהופנטת מהקמטים היפים שיש לו בצד העיניים כשהוא צוחק ולא להתחרפן מהחיוך המושלם באמת שלו. כל כך קשה לי לא להתפוצץ מהתרגשות כשהוא אומר לי בוקר טוב או סתם מחייך אלי באמצע השיעור החמישי או השישי שכבר כמעט ונגמר לי הכוח, וכל כך קשה לי כשאני הכי שלו בעולם והוא לא שלי אפילו טיפה. 

  • (בן הדוד הקטנטן שלי באמריקה התחפש לדמבו ואחותו הגדולה לזומבית מתוקה ואמא שלהם היא מכשפה. כל הפייסבוק שלי מלא בתמונות שלהם עם עוד ילדים אמריקאים מתוקים. אני מאוהבת)

"כל הדמעות זורמות לים"

עוד מעט מסע ישראלי, ו- הו, כמה שאני אבכה. אני רק מקווה שבאמצע הטיול לא יגמרו לי הדמעות ואז אני רק אייבב בשקט ואצרח ממש חזק מבפנים. יש לי וידוי קטנטן, בחיים לא הייתי יותר משבוע מחוץ לבית (בלי ההורים שלי אני מתכוונת). גם כשהתאשפזתי לכמעט שבועיים לא הנחתי להורים שלי ללכת ובכיתי בלילות מסיוטים שהם עוזבים אותי לבד עם כל הרופאים והקירות שסוגרים עלי.

 

יש לי חיבור מטורף לבית שלי, אני כל כך נהנית לבזבז פה כל שניה ודקה ושעה, כל כך ביתי פה וחם ונעים וכל פינה בבית וכל משבצת שיש של רצפה מלאה באהבה שלא נגמרת ומאוד קשה לי לעזוב לכל כך הרבה זמן. וההורים שלי, אני אומרת תודה עליהם בכל לילה ולילה. באמת, אני זכיתי, אני יודעת שזכיתי בהורים הכי קולים שקיימים בעולם, ובדור כזה זה נראה כמו הדבר הנדיר ביותר.

 

בתור ילדה על בסיס קבוע הייתי מתעוררת באמצע הלילה מסיוטים שלא עזבו את הנפש שלי. הייתי יוצאת מהחדר מחובקת עם הדובי שלי והפיג'מה החמה ומתיישבת על הרצפה ופשוט צורחת את נשמתי החוצה. אני זוכרת איך שבכל לילה אמא הייתה באה ומנשקת אותי ומחבקת חיבוק עדין ומגן ואבא היה נעמד מהצד השני ומלטף לי את השיער. הם עטפו אותי בכל כך הרבה חום וצמר גפן, אולי כי אני הקטנה מבין שתינו.

 

לפעמים אמא היתה אומרת לי כשבכיתי, "כל הדמעות זורמות לים", וזה תמיד חימם לי את הלב לדעת שיש דולפינים שנושמים את הדמעות שלי עכשיו. היא תמיד ידעה מה להגיד ואיך להרגיע אותי, ואבא תמיד ידע איך לנגב את הדמעות ואיך לסדר לי את המיטה בדיוק כמו שאני אוהבת ואיך לחייך אלי ולהצחיק ולהגניב אותי. 

 

אני מפחדת כל כך לעזוב את המגרש הזה שלי, את הבית שההורים הפכו למקום החמים ביותר על האדמה בשבילי. ואבא אומר לי כל יום, "נועה, את יותר מדיי דומה לי שזה כואב ואני לא מצליח לשחרר אותך. את בתוך הלב שלי עמוק עמוק", ועם אמא זה צחוקים שהשכנים שומעים ומקנאים בהם ו"אני אוהבת אותך" קטנים כאלה. 

 

איך אני יכולה לעזוב ככה? אני מפחדת, בשיא הרצינות.

– – –

עריכה, 19.10

  • אני מאוד מעריכה את התגובות ואני מצטערת שאני לא עונה עדיין, אבל אני כל כך לחוצה כי אני יוצאת בראשון בלילה אז בינתיים אני רק מנסה להסדיר נשימות ולחשוב בהיגיון על מה לדחוף אל תוך התיק ועל איזה פלייליסט אני רוצה שילווה אותי לאורך המסע.
  • נשבר לי הלפטופ כי אני פשוט מוכשרת אז אני על המחשב עם המסך הענק והכל נראה גדול פי מיליון בגלל המסך הקטנטנן (יחסית) של הלפטופ.
  • אני יודעת שאסור לספור ושזה הרגל נורא, אבל יש לי שבעים ואחת קוראים קבועים, שבעים ואחת. מה! איך? מתי זה קרה? זה המון, לא? וואו. זה מדהים, אה, תודה אני מניחה. כן, תודה. וואו יש תודה.
  • ראיתי מגה מוח כי זה פאקינג יום שבת והפלייליסט של הסרט פשוט טוב ממש.
  • אני לא יודעת מה הקטע של ההרגל הזה להוסיף נקודות לא חשובות בכל סוף פוסט בערך אבל כן בכל מקרה אני ממשיכה לעשות את זה אז תסלחו לי.

נמשים נמשים נמשים

"הייתה לנו משימה כזו, בקבוצה למסע הישראלי, להגיד את הפגם שבך". הוא אומר לי וצוחק כי הוא כזה בחור.

"ומה אמרת?" אני מתפללת שלא יגיד את מה שאני חושבת שהוא אמר במאה אחוזים; "הנמשים שלי, כמובן" הוא אומר ומטיח את מבטו ברצפה לרגע, אולי כי הוא קצת מתבייש.

 

אני מתיישבת על ידו כי לא טוב לי כשהוא על הרצפה ואני על הספסל, ואני מסתכלת עליו, על העיניים הכמעט כתומות לגמריי כמו הנמשים שלו. "אתה חושב שהנשמים שלך הם פגם?", אני שואלת ממש ברצינות אבל אי אפשר לדבר אל בחור כמוהו מבלי להוציא איזה חיוכון קטנטן. "כן, אני אוהב נמשים, אבל לא כשהם מפוזרים ככה על כל הגוף שלי" הוא אומר ומוסיף, "נמשים על האף או על הלחיים זה יפה ואפילו מקסים, אבל כשהם ככה על כולי זה מטריף אותי". כמעט ולא האמנתי למילים שיצאו לו מהפה, אבל אולי זה כי אין לי נמשים חוץ מכמה נקודות פיצקיות על האף שלא רואים גם עם זכוכית מגדלת, ואולי זה כי אני פשוט ממש אוהבת את הבחור הזה.

 

"אתה צוחק? הנמשים שלך זה הדבר הזה שהופך אותך לכזה מיוחד!" תמיד כשאנחנו מדברים המילים שלי יוצאות הפוכות ונשמעות רע כל כך אבל זה כי הוא מרגש אותי גם כשהוא סתם מסתכל עליי ליותר משלושים שניות. הוא צוחק, הצחקתי אותו על אמת. "אני לא אוהב אותם". הוא נראה עצוב קצת כי אם כמה שהוא לא אוהב אותם הם חלק ממנו. "תחשוב עליהם ככוכבים, כן! הם כוכבים" אני אומרת, "כל אחד מהנמשים המתוקים האלו שמקועקעים אלייך הוא כוכב מנצנץ כמו אלה שבשמיים!", "טל, אתה כוכב אחד גדול." 

 

הוא מסתכל עליי ואני מחייכת את החיוך הכי אמיתי שלי בעולם כולו והוא מנסה להוציא את המילים הנכונות לאוויר, אבל גם אם היה מצליח, הצלצול כבר היה קוטע אותו. נעמדתי והתחלתי ללכת אל עבר הכיתה שלי והשארתי אותו שם, את הכוכב הזה, לחשוב על מה שאמרתי. אני יודעת שמבפנים הוא התפוצץ משמחה.

 

סבבי

 

(נקודות שהייתי חייבת לדחוף כאן:

  • אני לובשת חוטיני וטוב לי
  • תהיה לי יום הולדת בפולין השנה אני מתרגשת
  • רון על הזין שלי
  • אני אוהבת לבלוע כדורים
  • היה לי עוד משהו אבל שחכתי

ביי)

שנאה עצמית מתפשטת

אני לא חושבת
שאיי פעם שנאתי את עצמי יותר. זה הכול בגללך אבל בגללי. אני זו שנתנה לך את
האפשרות לשחק בי ככה, למצוץ ממני כל טיפה של שמחת חיים וביטחון עצמי שהיה לי. אני
זו שאפשרה לך לשחק בי כמו בבובה על חוטים. ואתה שואב ממני רחמים, אומר שאתה כל כך
לא יוצלח ואני עונה בשלילה ואז אתה מבקש לשלוח תמונה ואני מתפוצצת מבפנים ומתחננת
שתתחרט אבל אתה לא, ועכשיו אני עונה בחיוב מתוך פחד שאוחז בי. ואני לא רוצה, אני
לא רוצה שום חלק בזה. אני שונאת את עצמי, אני מרגישה זולה כל כך, ואני מפחדת, אני
כל כך מפחדת, אבל זו אני, זה הכול בגללי. בגלל שאני כזו טיפשה. איך יכולתי לתת לזה
לקרות, איך נשאבתי לתוך הסיפור הזה שוב?

 

כל היופי פה
הוא הניצול שלך, הידיעה שאני לא יכולה להגיד "לא" לאף אחד מספקת אותך אפילו
יותר. ואני משתדלת, כל כך משתדלת לא להיכנס ללופים המגעילים האלה פעם אחר פעם אחר
פעם, אבל אני לא עומדת בזה.

 

עם כל שיחה
שלנו אני שונאת את עצמי יותר.

סונטת אור הירח

בשלושת הימים האחרונים, זאת אומרת, מיום חמישי בשבע בערב, נסעתי לנווה נאמן (החור שכל החתיכים גרים בו). חברה טובה הזמינה אותי להצטרף אליה ללינה קצרה בבית של חברים של ההורים שלה שעליו היא הבטיחה לשמור. אפשר להגיד שלא ישנו הרבה בכלל. אז מחמישי עד שבת שהינו בבית של אישה בלונדינית מתוקה ושמרנו לה עליו כאילו היה שלנו. האמת היא שממש התלהבתי מהרעיון של לשמור לה על הבית עד שהיא חוזרת, חוץ מזה שהיו פוסטרים של ג'ים מוריסון בכל מקום.

 

אז לעסנו את כל האוכל שהמתוקה הזו השאירה לנו ואפילו השכרנו סרט על חשבונה בטעות ממש. בין לבין הזמנו פיצה וסושי ואז ניר הגיע. כן.. שלושה ילדים בני 16 עם בעיות קשות במוח בבית אחד עם המון כלי חרסינה, רעיון מעולה. אבל אני מודה שאני הייתי הכי בעייתית. כמעט שברתי את התמונה המשפחתית היחידה שישבה על המדף הגבוה בסלון.

 

מזל שהיה שם פסנתר, אחרת ניר היה משתגע, באמת מאבד את עצמו. פסנתר שחור רוסי, "חצי כנף". כשניר ראה את הפסנתר היו לו נצנצים בעיניים, בחיי. לא ראיתי אותו ככה אף פעם. הוא נכנס לבית ובקושי אמר שלום קטנטן, רק רץ אל הסלון והתיישב מול הפסנתר, חושב לעצמו מה לנגן קודם. והסתכלתי עליו מנגן, וואו, כל כך הרבה תשוקה ורגש, כאילו הוא והפסנתר היו כאחד. 

 

אני לא יודעת אם איי פעם חוויתם כזו הרגשה, אבל תנסו לתאר לעצמכם איך זה להירדם עם מוזיקה קלאסית באוזניים. הוא היה ממש מאסטרו על יד הפסנתר, כזה מקצוען. ואני כבר כמעט ונרדמתי על הספה והוא החל לנגן.

 

"נועה?"
"אעה.ההה.."
"נועה!!"
"מה!111!"
"8 או 14?"
"מה? אהה 14"

 

אז שכבתי לי על הספה האדומה, נרדמת לאט ובאוזניים שלי יש את הסונטה ה14 של בטהובן. אני נשבעת שכמעט וראיתי תווים שמתעופפים ויוצאים בריקוד מן הפסנתר. לרגע הנפש שלי ישנה גם היא והמחשבות פשוט פסקו מלהתבלגן לי במוח וגם הבחור הזה שעושה לי רע נעלם לקצת. 

 

אני בקושי מצליחה להעביר במילים את כל השלושה ימים הנהדרים האלו שעברתי וכמה שהיה כיף ושמח. אני כבר מתגעגעת לפינצ'רית הפיצפונת והמתוקה שהעירה אותי כל בוקר ברבע לעשר בליקוקים בלתי פוסקים ולשתי החתולות הסנוביות המהממות שהיה אפשר ללטף רק בדמיון.

 

היה טוב.