זה נורא קשה להסביר אחד את השני כשאני במחזור וההורמונים שלי משתוללים והוא בלי הכדורים שלו כבר ארבעה ימים והמוח שלו צמא לכימיקל שאינו יכול לקבל. ובלילה זה התפוצץ כששמעתי שהוא לא בסדר למרות שטען שכן ובכל זאת ידעתי שלא כי מה שעמית לא מבין זה שאני קוראת אותו גם בלי להסתכל לו בלבן של העיניים. עמית הוא אדם מאד עצור. הוא כמעט ולא נעשה כועס. הוא כן מתעצבן על דברים שמפריעים לו ונרגע אחרי דקה, אבל הוא לא כועס. הוא סופג את מה שעושה לו מגרד בגרון ונועל עמוק בפנים. וכמו שלי קשה לדבר באופן כללי, לעמית לא קל לספר מה יושב לו על הנקודה הזו של הרגש כי כל החיים הוא עוצר את עצמו אז איך נפתחים עכשיו?

ואתמול הכנסתי את האצבע אל תוך פצע פתוח וחיטטתי, והכעס בער בו ויצא כמו שבחיים לא שמעתי לפני. כעס כזה שיוצא עמוק מתוך הבטן התחתונה. ובכיתי המון כי זה היה היום הראשון למחזור וכי טון הדיבור המזלזל שלו פגע בי ברמה האישית. ושתקנו. ואני משכתי באפי וכאב לי בראש כי גלגלי השיניים נתקעו והוא זרק זין לכל הכיוונים והמשיך לשתוק או לומר ביי. ולא הסכמתי לנתק כי איך אפשר לנתק לפני שסידרנו את הפינה הזו. 

 

ובסוף ניתקנו כי לא היה עוד מה לומר ובכיתי ובכיתי ובכיתי וראיתי easy a בלופים כי זה הסרט שאני רואה כשאני עצובה ושמחה ומבולבלת והמשכנו לדבר בוואטסאפ ורעדו לי האצבעות והעיניים והבטן התהפכה ורציתי להקיא והוצאתי בפניו הכל וגם הוא. 

 

ואחרי שעה של בכי וeasy a הוא התקשר כדי לבקש סליחה שיצא מכל שליטה ובכיתי כי כאב לי ושמעתי אותו מהצד השני מחזיק את הדמעות בגרון וכשאני מאוהבת עם כל הגוף שלי אין משהו חזק יותר מזה ואז הרגשתי מה זה לב שנמחץ 

וזה קטע כזה כשהוא נותן לעצמו לשחרר סוף סוף ולמרות שלשמוע אותו מיילל זה לא קל אני שמחה שהוא לא עיכל הכל לבד. 

לפעמים אני קצת נכבית כשאנחנו בסביבת ההורים שלו כי לפעמים אני מפחדת לומר מילים לא טובות או לא בסדר או לצחוק בקול רם מדי אז אני נועלת הכל בפנים ורק כשאנחנו עולים לחדר שלו זה בסדר לפתוח הכל ועמית אומר שזה מתסכל שהוא לא יכול להבין ואני מבינה אבל אחרי שאכלנו והמדיח היה פתוח שמתי את הסכין במקום של הסכום ואמא שלו העירה לי שהמדיח בכלל נקי אבל איך אני יכולה לדעת כשאצלנו אין מדיח ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי והלוואי והייתי קצת כמו ירדן במצבים האלו ובמקום להסמיק להשחיל איזו בדיחה על מושבניקים ולעלות במדרגות כמו מלכה ולהרגיש מלכה ולדבר כמו כולם אבל אין לי את זה אבל הכל בסדר כי יש אהבה וכשיש אהבה זה לא משנה אם החזרתי את התפוח למגירה של הירקות 

נכון?

סיפרתי לו בטלפון שחתכתי והוא אמר שצר לו שעברתי את זה לבד ושאם הייתי מספרת לו ביום שפגעתי בעצמי הוא היה שם לתמוך בי אבל אני דפוקה בכל כך הרבה מובנים שאפילו להוציא מילים מהפה זו מלכודת בשבילי

(אבל הכל באמת בסדר כי אני מאוהבת בו בכל מובן אפשרי שקיים ואני יודעת שגם הוא והוא גורם לי להרגיש כאילו אני צפה ומגמיר אותי חזק ומלטף אותי תוך כדי שינה ומזכיר לי שאני טובה ויפה ונאהבת והוא צ'ופי קטן שלי ואני אוהבת אותו יותר מהכל וזה הדדי מההופעה של אלססט והוא טוב אליי והכל בסדר צריך לזכור לנשום)

לפעמים כשאנחנו שוכבים במיטה והוא עוצם עיניים ואני מסתכלת עליו ומלטפת לו את השיער אני שואלת את עצמי למה אני איתו

ובכל פעם עולות בי סיבות חדשות למה אני אוהבת אותו ולמה אני צריכה להמשיך גם כשלפעמים זה שורף. ולפעמים זה בכלל שורף טוב 

לילות לבנים מפחידים אותי כי הם מחזירים אותי אחורה לתקופה של י"א י"ב ששלושה לילות בלי שינה הפכו להיות חלק מהנורמה אצלי. ואתם בטח מכירים את התחושה הזו כשהעיניים נעצמות והריסים נדבקים אבל המוח לא מוכן להיכבות. וזה היה מפחיד אז, כשמתוך כל השחור המגעיל שעטף את החדר צצו שדים שלא ראיתי מעולם והאחד היחיד שיכולתי להיאחז בו עבר איתי בדיוק את אותו הדבר ולבכות לו באימייל באצבעות רועדות כבר לא הייתה אופציה יותר. כי כשאני לא ישנה המציאות שאני מכירה מתפוררת תחת כפות רגליי ואני לא מצליחה לזהות אם הבומים מבחוץ אלו יריות מהבסיס הצבאי פה ליד או כאלו בתוך הראש שלי. זה הלך בערך כך; שנתיים של בעיות שינה, ובלילות שבהם נאבקתי להירדם ארבו לי סיוטים בכל פינות המוח, וכך נשאבתי שוב אל תוך לילות שלמים של בהיה בתקרה ובטלוויזיה בחוסר עניין. כשסיימתי את שנתי האחרונה בתיכון, באורך פלא חזרתי לישון כמו פעם למרות הסיוטים הנוראיים שדרסו אותי כל לילה וגם עשו ריוורס. זה הציק לי עד כדי כך שהעזתי לבקש מעמית שישאל את הפסיכולוג שלו אם יש איזה שהוא טיפול בסיוטים ואם יש קשר מובהק בין סיוטים למחלות נפשיות.

 

 

ואז הוא נכנס אל החדר, ואני שכובה במיטה או בכסא המחשב שלו והוא נעמד מאחורי ומשחק לי בשיער. ואין יותר כאב ואין עוד צער ורחמים עצמיים כשהוא מסובב אותי אליו ונושק לי במצח. ועל האף. ואני יודעת שהכל בסדר. 

כשהוא נכנס אל החדר שוב ואני יושבת על כסא המחשב שלו בתחתונים

והוא מעביר את האצבעות הארוכות שלו בשיער החלק שלי דקות אחדות שמרגישות כמו נצח

ואז מסובב אותי אליו ונושק לי במצח

אני יודעת שהכל בסדר

 

עונג

a fine day to exit

היה איזה שבוע אחד באמצע י"ב שלא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה. אלו היו ימים שהקושי והרוע גובר על הצד במוח שמשחזר מחשבות טובות בימים רעים וכל החרא הזה התיישב לי בבית החזה קצת מעל ללב והופרש אל הריאות. היה קל יותר לומר למחנכת שלי שאני לא שמה עליה זין מאשר להודות שממש ממש לא טוב לי. יום לפני היעדרותי הממושכת חתכתי בשירותים והדם זלג אל הרצפה וישבתי שעונה על הקיר וחשבתי לעצמי איך אני ממשיכה מהנקודה שאני נמצאת בה עכשיו. יואב אז היה מתנגן לי בריפיט בראש ושקשקו לי הביצים מהכל. הפסקתי לקחת את הציפרלקס והפריזמה בשלב מסוים פשוט כי לא היה לי כוח להוציא את עצמי מהבית, לנסוע לפסיכיאטר ולבקש מרשם לחודש הבא, אפילו שהכדורים של החודש שהיה אז כלל לא נגמרו ועדיין שוכב לי כדור אחד כחול במגירה. ליד הסכין. זה פחד מאד עמוק אצלי לא להצליח לצאת מהמיטה. היום הרגשתי מאד מכוערת וכמעט איחרתי לעבודה כי התיישבתי על המיטה וחיפשתי דיאטות קסאח באינטרנט ולא רציתי להסית את העיניים מהמסך כי לא רציתי שהמוטיבציה תעלם. עמית אומר לי שזו לא הדרך וגם קורא לי "פחזניה שלי" אבל הוא לא יודע שבשבוע שעבר חתכתי את עצמי בירך אחרי שבכינו בטלפון ובגלל זה לא התפשטתי מולו בכל ארבעת הימים שבילינו יחד. נקרע לי הלב ממחשבות מטונפות על סכינים ודם וריח של סיגריות ומהמחשבה ששקרים תמיד מתגלים בסוף ושבמוקדם או במאוחר עמית יגלה שפגעתי בעצמי מאחורי הגב שלו למרות שהבטחתי שלא והעולם יקרוס על שנינו. עכשיו נשאר רק לחכות.

 

 

אתמול מצאתי על השולחן במטבח פנס קטן וצהוב בצורת כוכב והיום הבאתי אותו לאור בעבודה כי בחודשיים הראשונים שלי שם תמיד היא הייתה שוכחת להביא איתה פנס כשיצאנו לטיולים בוואדי ומתלוננת לאורך כל הדרך. עכשיו כבר יש לה פנס משוכלל שמחליף כמה סוגים של הבהובים, אבל כשהבאתי לה את הפנס הקטן היא שמחה נורא ומיד דחפה אותו אל תוך הכיס. וגם אני שמחתי, למרות הכל. בלילה שעבר חלמתי עליה ובתוך החלום החושך היה צבוע בשחור וגדר טייל לבנה הפרידה בין שתינו. אור החליקה את השיער הקצר שלה אחורה ועמדה את העמידה מלאת הפאסון שלה ואני הלכתי מצדה השני של הגדר ועישנתי את הסיגריות של אבא שלי בשרשרת. לא דיברנו בכלל וגם לא נגענו ובכל זאת היה לי עצוב כשהתעוררתי ממנו. זו נראתה כמו סצנה מאיזה סרט אילם. הלוואי ויכלותי לחזור.

 

 

עוד מעט חמישה חודשים עם היצור שלי ולמרות כל החרא שאכלנו ונמשיך לאכול, זו התקופה הכי יפה בחיים שלי. ואני אוהבת אוהבת אוהבת את האידיוט הזה. 

 


קצת מוזיקה (בעיקר בשביל feed your head שאני יודעת שמקשיב למוזיקות שאני מפרסמת פה באדיקות)

 


 

 

לא מזמן כשסיימתי להוביל שיעור רכיבה חשבתי ללכת לשבת לסבא על הקבר כי הרגשתי רע. ממש רע. מהימים האלו שהגועל נערם בבית החזה ומכביד עליו. לפעמים אני מרגישה רע משטויות שקרו בטעות כמו שבאחד השיעורים מעדתי על הרגל של אור והיא בכדי לאזן אותי הייתה צריכה לתפוס אותי בגב וזה הרגיש לי לא בסדר כי באחת השיחות הראשונות שלנו היא סיפרה לי שהיא לא כל כך אוהבת מגע. או שהיום מיהרתי לשיעור ואחת התלמידות ביקשה שאעזור לה לפתוח את הקסדה כי היא לא הצליחה אבל הייתי חייבת ללכת ואמרתי לה שאין לי זמן כרגע. או כשיצאתי מהמשרד בלי לומר לאור שאני הולכת.