מה אעשה עם כל הכעס הזה

אני כועסת עלייך כי את בת זונה אגואיסטית ואנוכית ואני עשיתי בשבילך הכל ואת לא החזרת לי חצי מזה. את לא היית כאן כשהייתי צריכה אותך יותר מהכל, כשנזלתי לרצפה מול העיניים שלך. ואני כועסת, אני כל כך כועסת. ויש בתוכי המון כעס ואני כועסת כל היום ואני עוצרת את עצמי, את לא יודעת כמה אני עוצרת את עצמי. ואני רוצה לדפוק לך בדלת ולצעוק עלייך שאת נטשת אותי ושבגללך אין לי לב כי את לקחת אותו יחד איתך ודרכת עליו ודרכת עלי וריסקת את הלב שלי יחד איתי. והכל שוקע רותם, באמת. כל הכעס הזה שוקע בתוכי והוא מגיע עד לאצבעות הקטנות בכפות הרגליים ואני משתדלת כמו שבחיים לא השתדלתי לבעוט בהכל או בכולם. ואני לא יודעת מה לעשות איתו והוא מתקבע בתוכי רותם, וזה הורג אותי. יותר ממה שאת נהגת להרוג. והלוואי והיית יודעת ומודעת ומבינה אבל לדבר איתך זה כמו לדבר אל קיר ואני רוצה לשבור את הקיר הזה ואני רוצה לשבור לך את הפנים ולפרק אותך ולהכאיב לך באותה המידה שהכאבת לי וזה לא נגמר רותם זה לא נגמר וזה לא יגמר עד שלא תחזרי אליי. אבל זה כל הזין רותם, את מבינה?, אני לא רוצה שתחזרי אליי. לכי לעזאזל אבל קחי אותי איתך. 

דברים שכתבתי בחמש בבוקר

הוא היחיד שחוסם את יואב. כשאנחנו מדברים אני יכולה לחשוב רק עליו או עלינו ואף אחד לא חשוב מספיק בשביל להיות גם הוא אצלי במוח באותם הרגעים. אני חושבת שזו מתנה. אבל כשהוא הולך זה כאילו שהחומה מתפוררת או שהחלון נשבר וברגע שאני נשכבת לישון יואב חוזר הביתה ואני חווה את השיחה האחרונה שלנו בלופים. המילה האחרונה שהוא אומר מתחברת לראשונה שהתחלתי איתה וככה בצורה מעגלית, כאילו השיחה נחרטה על תקליט שבור, הכל מתרחש לי בראש שוב     ושוב     ושוב עד שהקול של יואב מתנגש בשלי ומרתסק בתוכי כאילו היה מכונית שנופלת מצוק. והרסיסים קורעים לי את הקרביים והשפתיים ואת מיתרי הקול ואני מרגישה קטנה שוב ומתחננת שילך אבל באותה המידה שישאר ממש כאן. איזה בלגאן. אנדרלמוסיה היא המילה האהובה על יואב. ההורים שלי תמיד הזהירו אותי לגביי הסמים ברחובות אבל אף פעם לא לגביי אלו עם הדופק ועייני השקד.

 

ציפורים שוב מצייצות לי סרנדות מבעד לחלון וקרניים לבנות של שמש ראשונית פורצות לי לחדר ומלטפות לי את כפות הרגליים בעדינות רכה כזו, כאילו היו גבר חלומותיי. זו השעה היחידה שאני יכולה להירדם בה כי אפילו למיגרנה, החברה הכי טובה שלי, אין כל כך הרבה כוח נפשי והיא נאלצת להיות הכפית הגדולה כנגד רצונה. ואני נרגעת ונושמת מהאף נשימות ארוכות יותר מ7/11. התגעגעתי להרגשה ההיא, כשאני שואפת כל כך הרבה אוויר שאני יכולה להרגיש את האיברים הפנימיים שלי מרחפים. והכל בסדר, ולא כואב לי הראש וזה בסדר לחלום.

 

תמיד נורא מצחיק אותי שאני זוכרת דברים כאלו חסרי תועלת אבל שוכחת את החומר של המבחן בהיסטוריה. אני זוכרת איך השרשרת של המורה שלי לספורט מכיתה ה' נראית בדיוק ואת השם של הבושם של המחכנת שלימדה אותי בכיתה ג'. את היום הראשון של החרם בכיתה ו', ואיפה ישבתי בתחנת האוטובוס ואילו נעליים נעלתי ביום הראשון של כיתה ז'. אני זוכרת את המילה הראשונה שאיי פעם אמרתי לדניאל ואת מספר הטלפון של הבית של רותם. אני אפילו זוכרת את שמו של הפוקימון הראשון שתפסתי בפוקימון אמרלד ואיפה בדיוק נגעת בי בפעם הראשונה ואיך השתקת אותי. אני זוכרת בעל פה את הסרט "באה בקלות" וכל חיוך של אמה סטון. את המלודיה הראשונה שלמדתי לנגן על פסנתר ואת הפעם הראשונה שליטפתי את הכלב של ניר. את השיר הראשון ששמעתי בערב השנה החדשה ומה אכלתי, ואת הפעם ההיא שהריח של יואב נדבק לסווטשירט שלי והסנפתי אותו שעות אחרי ואת המילה הראשונה שאמר לי ביום ההוא בו שבר לי את הלב. אני זוכרת את הגרפיטי הראשון שכתבתי על אחד הבניינים בבית הספר היסודי, "המנהלת שלנו בת זונה". אפילו אז הייתי בוגרת לגילי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שניקיתי גרפיטי ואת הפעם הראשונה שאיימו עליי. אני אפילו זוכרת את הפעם הראשונה שציירתי ביד שמאל ואת שיעור הסרטוט הראשון. וזה תמיד נורא מצחיק, באמת. שאני זוכרת דברים כאלו מטופשים אבל לאט לאט שוכחת אותך.

 

(אני אוהבת את איילת מגלגלת) (לא להתאהב).

להתפוצץ

המיגרנות הכרוניות מונעות ממני לכתוב. אני כותבת משפטים כשבעיניים שלי הכל שחור והראש דופק כאילו שתיתי בקבוק שלם של אקונומיקה. אני לא יודעת, אני לא יכולה לכתוב שום דבר. הכאבים הבלתי פוסקים מונעים ממני את היכולת להרכיב משפטים בצורה הגיונית או להשלים אותם. אני כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת ושום דבר לא נשמע טוב וכואב לי הראש כואב לי הראש כואב לי הראש תביאו לי מורפיום בבקשה אני לא אעמוד בעוד התקף. אני מפחדת לעצום עיניים כי נמאס לי לראות שחור ואני מפחדת להתעלף שוב ואני מפחדת לקום מהמיטה כי אוטומטית אפול על הרצפה. אני מפחדת שהגוף שלי בוגד בי ואני מפחדת מהעובדה שלקחתי הכל ושום דבר לא עזר. תתפללו בשבילי כי אני לא יכולה, אני עוברת התקף.

אתם לא מבינים

אני חושבת שסוף סוף הבנתי ממה נובעת בעיית השינה החמורה שלי. אלו לא כאבי הראש הגובלים במיגרנות או הסיוטים המחרידים על בתי החולים והחיות הדרוסות והאונס, זוהי הרגשת הפספוס וההחמצה שאופפת אותי כמו עשן רעיל בכל לילה שאני מנסה לעצום בו את עיני בתקווה שלא אכנס לעוד טרגדיה על מוות. זה כאילו שהראש אומר לי שאם אעצום את העיניים, אפילו לרגע אחד, אפספס הכל. אני לא יודעת איך להגדיר את המילה "הכל", אבל זה מה שהמוח אומר. כאילו שאם אכנע רגע לטבע ואתן לדברים לקרות ולעצמי להירדם, אני אפסיד משהו גדול נורא וחשוב נורא. מצד אחד אני יודעת שזה לא נכון ושעליי להרפות, ומצד שני אני לא מסכימה לוותר ללב שאומר שאני חייבת לחפש מנוחה ומכריחה את הגוף להישאר ער, גם כשאין בו אפילו לא טיפת אנרגיה, ולעיניים להישאר פקוחות מול המסך ולתת להן להישרף באור לבן. רוני אומר שבאיזה שהוא מקום ההרגשה הזאת נובעת מעונש עצמי, אבל יש לי דרכים אחרות להעניש את הנועה שאני כשצריך. 

–

נטלתי כדורי שינה ומרחתי משחות לעיניים ושתיתי קופאין בכמויות מסחריות, אבל הגוף סירב לתפקד כמו שגוף צריך לתפקד. כדורי השינה רק מסטלו כמו שנהגו לעשות בתקופה שהייתי גונבת מאמא ואבא, והמשחות לעיניים רק גרמו לעיניים להיראות עייפות יותר. הקופאין גרם לי לרעוד כאילו הייתי איזו חתולה מפוחדת, ושום דבר לא החזיר לי את האנרגיה שלי או את השינה שאני כה זקוקה לה. אני כן ישנה בצהריים כשאני חוזרת מבית הספר, אבל השינה הזו מסתכמת בדרך כלל בכמה שעות צנועות בלבד ולפעמים אני נכנעת לרוני ונשארת לשוחח אפילו כשמתעקש שאלך לישון ונשבע שיעיר אותי. הוא תמיד אומר שמחזור השינה שלי דפוק לגמרי ושאני חייבת לסדר אותו, אבל אין בי את הכוח להתרגל לעוד משהו חדש. אני מנסה להחזיר לגוף את האנרגיה שהוא צריך, אבל המחשבה על הקימה בבוקר והנסיעה לבית הספר מוציאה ממני את כל האנרגיה שהספיקה להיכנס אליי במאית שניה ושוב אני מרגישה כמו פרפר שתלשו לו את הכנפיים או כמו בובה על חוטים רופפים. אני יכולה להרגיש את המערכות בגופי קורסות אחת אחרי השניה, אך אין בכוחי לעשות שום דבר. אני מפחדת לאבד את זה.

–

–

בלילה חלמתי שעב"מים רודפים אחריי. מי שמכיר אותי מאוד טוב יודע שאין דבר ביקום שמפחיד אותי יותר מחייזרים. אני מלכת החלומות המפחידים והחלק במוח שלי שיוצר אותם יודע טוב מאוד מה הוא עושה, אבל כזה חלום עוד לא חוויתי מעולם. הכל היה נורא מציאותי, כאילו חלמתי איזה אירוע שיכול לקרות בעתיד או סצנה מסרט שכיכבתי בו. אני הייתי שם ונשמתי כל פיסת חלום רע שחוויתי באותו הרגע. אני ראיתי איך חייזרים חוטפים את רוני שלי מהחלון ואיך שלי אין את היכולת לעשות שום דבר, רק לשבת ברכב הנוסע ולקוות שיחטפו גם אותי כי עולם בלי רוני הוא לא עולם שאני רוצה לחיות בו. באותו הרגע הכרחתי את עצמי להתעורר והרגשתי את הדמעות הקרות נושקות נשיקת בוקר טוב ללחיי הסמוקות. אף פעם לא שקשקתי ככה בגלל חלום.

–

קיבלתי 100 בבגרות באנגלית.

–

עריכה

השעה חמש בבוקר ורמת הריכוז שלי שואפת לאפס והכל מאוד מבולבל ואני לא רואה כלום. אתמול אני ויואב דיברנו לפני המתכונת המזדיינת במוזיקה והוא אמר שהוא שמע איזו להקה שהמלצתי לו עליה לפני מאה שנה והוא אמר שעכשיו הוא מאוהב בהם ושהוא מודה לי. הוא קצץ את השיער שוב ואני חושבת שהוא הכי יפה ככה כשכולן אומרות שזה בכלל לא מחמיא לו. דוחות. הוא כל כך יפה אני רוצה לבכות. הוא הצטלם לי בפלאפון ואני ממש עוצרת אותי מלשים את התמונה הזאת לרקע או וואטאבר אני לא יודעת אני חושבת שהוא אפס אבל אפס שאני אוהבת והוא שבר צמחונות ואני מרגישה קצת יותר טוב. הוא בכלל לא אפס אני סתם מזיינת את השכל תדפקו

לי

כדור

לראש

מכבי ניצחו ואירופה צהובה ואיזה אושר

כואב לי הראש ואני לא מצליחה לנשום עם כל העשן הזה בריאות שלי

לפעמים אתה ממית אותי וזה כואב אל תהיה בן של זונה

הפעם הראשונה ששיחקתי

קיבלתי את השרביט המיוחל מהכפרוש הזאת. אני חייבת להודות שלא האמנתי שאקבל אחד ושכמעט עברתי על החוקים וגנבתי אותו, אז אני שמחה שקיבלתי במקום לגנוב אותו ולהביך את עצמי. חוץ מזה, מה כיף בלגנוב שרביט בלי היכולת להעביר אותו הלאה?

 

בכל אופן, החלטתי לכתוב על הפעם הראשונה בה שיחקתי על במה.

 

כשהייתי בכיתה ו' הגיע לכפר (אני עדיין כמעט בטוחה במאה אחוזים שהוא ניסה להגיע למקום אחר וממש בטעות נתקע בכפר לנצח) מורה לדרמה ומשחק. בגלל שזו הייתה אחת מהפעמים היחידות שהתעניינתי בחוג כלשהו (אחרי שסיימתי עם שלוש שנים נהדרות של טניס ובין לבין המשכתי עם שיעורי הרכיבה), קיבלתי את אישורם המיידי של אמא ואבא. זו גם הייתה אחת הפעמים היחידות שמורה כלשהו הגיע לכפר, חוץ מהמורה לטניס שהחליט שנמאס לו לעסוק בילדים מציקים אחרי ארבע שנים והמשיך הלאה לעיר הגדולה, אלסו נון אס, רעננה. השמועה שהגיע מורה חדש לכפר הועברה במהירות שיא בין אמהות ממורמרות שחיפשו נואשות מקום לזרוק בו את הילדים שלהן לכמה שעות, ובין השכבות בבית הספר היסודי. 

 

לא עברו שבועיים ואני וכמה מהחברים היחידים שנותרו לי מהשכבה באותה תקופה החלטנו לבדוק את העניין (היי, ביניהם היה יואב שגם אז הייתי מאוהבת בו). הבנו שהשיעור יתנהל באחד מהחדרים הנותרים ב"בית העם" פעמיים בשבוע. אמא מיד חשבה שזה יהיה רעיון נהדר להכיר דרכו ילדים חדשים, אבל אני בכלל הצטרפתי כי המורה היה סופר חתיך על מהחלל. אחרי התלבטויות "קשות" החלטנו להגיע לשיעור הראשון ולברר מה קורה שם. מסתבר שחצי מילדי הכפר הגיעו וביניהם כמה בוגרי כיתה ז' שאז נורא פחדתי מהם. נכנסתי לפאניקה נוראית והייתי בטוחה שזה הסוף שלי ושהז'יניקים הבריונים באים לרדוף אותי. יצאתי מהחדר בריצה משפילה למדיי והמורה בא אחרי. נשענתי על הקיר והתחלתי לבכות כמו ילדה אינפנטילית, אבל המורה רק הסתכל לי בעיניים ואמר שאם הוא אפילו יחשוב שמישהו יעשה לי משהו, הוא מיד יסלק אותו מהשיעור. ניגוב דמעות, חיוך קטן, ליטוף שיער ונכנסנו חזרה.

 

אני לא יכולה לתאר את כל החוג במילים מהסיבה הפשוטה שאני לא זוכרת אותו בפרטי פרטים, אבל אני כן יכולה להגיד שהשיעורים עזרו לי בצורה פיזית ובצורה מנטלית אפילו יותר, ושאני מודה למורה שלא וויתר עליי ושכנע אותי לנסות ולהמשיך. ההתחלה הייתה מפחידה, כמו כל התחלה של משהו חדש, אבל אני זוכרת שכשהבנתי שהמורה ממשיך הלאה גם הוא, חלק קטן בי נבל. לא רק שהשיעורים היו מהנים בצורה לא נורמאלית, אני חושבת שזו הייתה גם הפעם הראשונה שהרגשתי שאני פורחת ממשהו ושאני סוף סוף מצליחה להביע את עצמי. אולי לא יצאתי משם עם קשרים חזקים וחברויות נפלאות כמו שאמא קיוותה והתחננה שיקרה, אבל פחד הבמה שהיה כלוא בי השתחרר ממני או לפחות שם את עצמו על off תודות לשיעורי האלתור, וגם הגמגום עבר כמעט לגמרי עם הזמן. כמובן שהוא חזר כשהחוג נגמר כי אני והוא באים ביחד, אבל זו לא הנקודה. אני בטוחה שאין צורך להוסיף שהשיעורים מאוד עזרו לי עם הביטחון העצמי הנמוך והרעוע שריחף מעליי כמו ענן סערה לכל אורך כיתה ו'. בנוסף, הבנתי שאין לי שום סיבה לפחד מילדים שגדולים ממני. הם בסך הכל ילדים בדיוק כמוני, רק מגודלים יותר ועם הרבה יותר כוח (אוי).

 

בסוף השנה העלנו הצגה שכתבנו בעצמנו והופענו איתה ביריד שהתקיים אז בכפר. זו הייתה הפעם הראשונה בה שיחקתי והופעתי על במה, אם אתם לא מחשיבים כמובן את סולו החלילית שהיה לי בכיתה ה' בטקס יום הזיכרון. אמנם הקהל לא בדיוק היה מרותק להצגה עם כל היריד שהתנהל באותו הזמן, אבל אני זוכרת שנורא נהניתי לשחק עם יואב. אני אפילו לא זוכרת על מה הייתה ההצגה, אבל אני כן זוכרת שיכולתי לשמוע צחקוקים מסביב לבמה הקטנה שהקמנו לבד. תוך כדי ההצגה אחד השחקנים שכח את הטקסט שלו ובלי לחשוב פעמיים תפסתי פיקוד ואלתרתי איזו שטות ומיד נכנסו לקטע כל שאר השחקנים עד שהתחברנו לקטע הבא. כשההצגה נגמרה וירדתי מהבמה קיבלתי חיוך נוסף מהמורה שהיה שווה הכל. זה היה פינאלה נהדר לשנה נהדרת. 

 

אמנם לא המשכתי לשחק כשהמורה עזב, אבל אני יודעת שנבניתי שם מחדש. אני לא מתחרטת על השנה הזאת ואני בטוחה שאם הייתה לי את האפשרות לחזור לשחק לא הייתי מהססת לרגע. אז תעשו לעצמכם טובה ולכו ללמוד משחק.

 

וזו הייתה הפעם הראשונה שלי. אני מניחה שעכשיו אני צריכה להעביר את השרביט (טוב מה אני מזיינת, זה החלק שהכי חיכיתי לו). אז קודם כל, אזרוק את השרביט לכמה דגים שאני אוהבת; דג מוזר שאני מאוד מתגעגעת אליו (רגע של מבוכה), ודג זהב שאני מאוד אוהבת. חביב אבל לא אחרון יהיה מר בחור שהוא בחור נפלא ומרתק, ולמרות שמספר שלוש הוא מספר המזל שלי, גם לcarrion מגיע. הנה, עכשיו תעשו איתו דברים מועילים.

 

תשארו טובים.

ציירתי את עצמי

הדבר האהוב עליי במקלחת הוא כשהסבון עומד להיגמר וצריך לשקשק אותו כדי שיצא החוצה.

 

 

לקנות

-את Indie Cindy החדש של פיקסיז

-כרטיס לאנג'לסי

שוב לא שקט

בארבע לפנות בוקר הגשם דפק לי על החלון והתחנן שאכניס אותו להתכרבל איתי בטענה שקר לו. מתוך ספק געוגים עזים ודוקרים לחבר המיוחד שלי ספק טירוף פתחתי לו יחד עם החלון שטוף דמעותיו של אלוהים את הרשת והסכמתי לו לשהות איתי לכמה שעות, רק עד שיעלם סופית, כי היה חסר לי בחודשיים האחרונים. מיד כשנכנס התחננתי לרחמים כי מחר הוא יום חשוב; עליי לצעוק על המורה שלי למוזיקה ולקבל את הצדק שמגיע לי ואיתו את כל תשעים הנקודות שהוריד לי במבחן בצורה לא צודקת. אבל הגשם לא ריחם עליי כמו שאיחלתי שיעשה, ובבוקר התעוררתי לחום גבוה והזיות. אני נשבעת שיכולתי לראות ארבעה בחורים שחורים וג'יפ לבן צוחקים עליי. אז נשארתי בבית ושתיתי מאה כוסות קפה מול החלון הגדול בסלון וצפיתי בחצר טובעת בלעדיי. התפללתי לאלוהים או לאל הגשם שיוריד לי את החום כי כל כך רציתי לצאת אל החצר ולשכב על הדשא הלח או באותה המידה לשבת בתוך שלולית ולתת לגשם החומצתי לשתוף ממני את כל הרעלים או לחכות לברקים שיחשמלו את הפצעים החוצה ממני. אבל שום דבר מזה לא קרה. כנראה שאצטרך לחכות לגשם הבא.

–

–

רוני סיפר לי אתמול שבקיץ הוא טס לשבועיים לקנדה. שבועיים. שבעה ימים ועוד שבעה ימים, עשרים ימים פחות שישה, שמונה ימים ועוד ארבעה נוספים. בלי לפרגן לבחורוני שלי יותר מדיי התחלתי להזיע בכפות הידיים וזיעה התגלגלה הישר מעיניי אל לחיי שהספיקו ללבוש עליהן שמלה אדומה. אני ורוני חוגגים עוד שבוע בדיוק שבעה חודשי חברות. שבעה חודשים פחות שבוע בהם דיברנו בכל יום לפחות שתיים עשרה שעות. שבעה חודשים פחות שבוע בהם סיפרנו אחד לשני את הסודות הכי גדולים שלנו. שבעה חודשים פחות שבוע בהם גילינו אחד את השני לעומק. מאתיים ועשרה ימים (בממוצע) בהם צחקנו אחד על השני ואחד עם השני. כל כך הרבה ימים בהם בכינו אחד על כתפו של השני, אהבנו, כעסנו, נזפנו, פירגנו וריכלנו. עשרות ימים בהם לא חדלנו מלדבר ולדבר ולדבר עוד קצת. מאות שעות בהן גרמנו אחד לשני להרגיש טוב יותר. בהן היינו שם אחד בשביל השני, בימים הטובים ובימים הטובים פחות. קשר כזה לעולם לא היה לי ואני לא מתחרטת על אף רגע איתו, עם החבר הכי טוב שלי.

–

והוא עומד לטוס לי עוד כמה חודשים, הרוני הזה. ואלו עומדים להיות השבועיים הקשים ביותר שאחווה בחיי. שבועיים בלי הנשמה שלי שמתוך געגועים אליו לא תעז לתת לו ללכת בלעדיה ותתחבא לו בתוך המזוודה. שבועיים של בכי וצרחות ואי וודאות ורצון לטוס מפה ישר אליו ולהתחפר איתו במיטה החמימה של בית המלון כשבחוץ יורד שלג ולייחל שיקבור אותנו יחד. שבועיים בלי היכולת לנשום. שבועיים בהם כל הכאבים בי ישקעו אל עמוד השדרה ולא יתנו לי לזוז סנטימטר. שבועיים בהם רוני יכול לשכוח אותי כמעט לגמרי. אני שונאת את העובדה שאני כל כך תלויה בו, שכאילו בלעדיו אני לא יכולה לעמוד. אבל אני אוהבת אותו עם כל הלב שלי וקשה לי לתת לו לעזוב בלי לתת לפחד והחרדות להיכנס בי חזק. אבל אלו רק שבועיים וזה כלום זמן וזה יחלוף בסופו של דבר והכל יהיה בסדר, נכון?

היי

זה מחסום הכתיבה הכי ארוך שהיה לי אוור. אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שאני מאבדת את זה ואת עצמי. כשאני לא כותבת אני מתמלאת לחץ, אבל אני פשוט לא מצליחה לבטא את עצמי כרגע ואני מרגישה איך שאני משתגעת בכל יום עוד קצת. תעזרו לי. עצות מישהו?