את הספה מצאתי ברחוב

זהו, אני פה עכשיו. איזה מוזר, עברתי תהליך מנטלי של העברתה של תכולת הדירה שהייתה לי כבית מזה שמונה שנים, בשכונה וירטואלית עם קהילה גדולה ונהדרת. ארזתי את כל הפוסטים שלי, אלו שבבלוג בישרא בלוג היו ארוזים בקופסאות בטיוטות הבלוג, אבל עכשיו הם חשופים כאן בפני כל מי שיבוא להתארח, וגם חושפים אותי על כל רבדיי וצבעיי.

אנחנו טסים מחר, בין יום ראשון לשני לפנות בוקר. אני מתה מפחד ואני לא יודעת למה, זו לא הפעם הראשונה שאני טסה, ולכן איני מבינה את כמות הלחץ שהצתבר אצלי בבטן מאז שבייב חזר הביתה היום. כשהיה פה היה רגוע, היה נעים. עכשיו הכל לחוץ וצריך להספיק לסדר מחר תיק ולזכור לא לשכוח שום דבר שלא ניתן יהיה לקנות שם במידה ו. הכי מהכל אני חוששת מהקור של דצמבר האכזר ששייך לאירופה (לא של הארץ כמובן). למרות שאני מחכה בקוצר רוח לנחות שם בשעות הבוקר, אני חוששת, ואני לא מצליחה לשים על החשש הזה את האצבע שלי. אני משתדלת לחשוב ולשנן את המנטרה הזו שכל עוד אני נמצאת עם האדם האהוב עליי בעולם, הכל יהיה וישאר בסדר. אבל דברים נוטים להתפקשש אצלי רגעים לפני שאני טסה. אבל צריך להמשיך לשנן את המנטרה ולהמשיך את האנרגיה שגורמת לה לחוג במעגלים. יהיה בסדר, יהיה טוב.

מודעות פרסומת

סאגת המעיל

אין לי הרבה מה לכתוב פה יותר, שזה מוזר, כי נהגתי לכתוב פה לפני משהו כמו ארבע-חמש שנים למשך תקופה של שלוש או ארבע שנים. זה כאילו שברגע שמצאתי את האדם שמולו אני יכולה להתבטא מילולית בצורה הכי חופשית שיש, איבדתי את המקום הזה. שזה אמנם לא דבר רע כשלעצמו, אבל כן אהבתי לכתוב פה ולהתבטא בצורה שכאשר עולה בכתב היא אחרת ממתגלגלת על הלשון.

כמעט איבדתי את הצפון מלנסות להשיג מעיל ולא לקנות אחד. אני לא מסתובבת עם מעילים בארץ. עשרים שנה אני חיה ולבשתי מעיל אולי כשהייתי בגן. אני לא אוהבת, זה חונק ודובוני ולא כיף. בכללי אני שונאת בגדים ארוכים שהם לא סוודרים. זה לא נעים ומסורבל ואני שונאת להרגיש את הבד עוטף לי את הידיים. שזה מוזר, כי כשאני במיטה אני לא יכולה לשכב או לישון עם מכנסיים כי אני צריכה להרגיש את הבד הקר של הסדינים על הגוף. אני גם לא מסוגלת להתכסות בפוך מצופה בציפה. אניווי, אנחנו טסים עוד שבועיים לברלין, וויצ' איז נייס אנד קול אנד שיט אבל אני מקווה שאחרי הטיסה באפריל נטוס למדינה שלישית. זו פעם שניה בגרמניה ובפרט בברלין והולך להיות כיף וקר ואני מקווה שמושלג כי אני מעולם לא ראיתי או חוויתי שלג. ניסיתי לחפש מעיל מבערך כל השכנים בכפר, פלוס אחד מהצפון שלא צלח מדי, אז פשפשתי בארון של אבא ומצאתי מעיל דובון שקנה בצ'כיה, אז לבשתי אותו למשך עשר דקות ונשרפתי והזעתי איזה ליטר, וויצ' איז אולסו גוד. אז אני מסופקת ושמחה ונפלה לי אבן של איזה טון קילו מהלב והיא ישבה שם מהרגע שקנינו כרטיסי טיסה אז הנה קריאת האח הידד אחת.

זהו. אין לי באמת מה לספר. אני ועמית (ר) חגגנו שנתיים לא מזמן. לא האמנתי שזה יקרה באף זמן בחיים שלי אז זו אבן דרך דיי מגניבה. זה היה לפני שלושה חודשים. זו גם עומדת להיות הטיסה השלישית שלנו, וסוף סוף נאכל לאכול המבורגר יחד ואוכל הודי וכיף כיופק.

יאללה ביי צריך להגיע טכנאי ואני מתרגשת כי אני על הווייפי של השכנים ווואלק לא נעים כי לקחתי מהשכנה חולצות תרמיות אז לא ככה אני אמורה להודות לה. להת'. אולי אכתוב פה אחרי שנחזור מברלין אם ישרא לא יסגר באופן לא מפתיע כלל.

יאללה,
נשתמע.

Mouth of god

הכל מזויף
הכל

אני מנסה לא לתת ליותר מדיי דברים להכנס לי יותר מדיי ללב. לשמור על ראש סגור כשזה מגיע לאנשים חדשים. לא לדבר, לא לנסות יותר. כשנמאס לי אז נמאס, וכשזה מגיע לגבול אדום זה יכול להפוך לאלים. אני נותנת לאנשים לדרוך עליי כל הזמן אבל מתישהו ישבר לי הגב ואני לא אוהב את זה יותר ואתפוצץ. זאת לא אשמתי. ככה החברה חינכה אותי להיות. להתקפל, להיות נחמדה ולבבית, לתת לאנשים לשבור אותי. נמאס לי לדבר ולא להשמע, נמאס לי להיות הרוח של המשרד. לא עוד. כל יום שאני במשרד הוא ניסוי, אני לא פונה לאף אחד, לא מורידה את האזניות כשאני נכנסת לבניין, ומחכה לראות כמה זמן יקח להן לשים לב שהגעתי. ברוב המקרים זה מצחיק, באמת. אפילו מגוחך. אבל כשזה חוצה את הגבול הפנימי שלי, שאף אחד לא יהיה מופתע אם בסוף אתלה את עצמי מהתקרה. אף אחד לא דיבר בכל מקרה, אז מה זה משנה, אה?

ALIEN WORLD

מישהו נגע בי בעבודה, לא בקטע מיני או משהו, פשוט נגע בי בגב בהפתעה וקרא לי "חמודה", והיום סיפרתי לאחת הבנות בעבודה ואמרתי לה, וואי לפעמים בא לי לבעוט לו בפנים, ומישהי ששמעה אותי אומרת את זה אמרה לי שאני מאד אגרסיבית ושיש דרכים לטפל בזה, ואז ישר חשבתי לבעוט לה בפנים. אחר כך חשבתי על זה מעט יותר לעומק, שכל הדברים שעברתי, כל החרא שאכלתי בחיים שלי, עיצבו ואפילו פיסלו אותי להיות מי שאני, ואם זה אומר להיות אגרסיבית כי זה חלק מהמכלול שאני אז זה בסדר.

לפעמים אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר. אני לא חושבת שאני מכוערת מדי כדי שאנשים יתרחקו ממני או לא ירצו להיות בחברתי, אני לא מסריחה, אני דווקא מאד הגיינית, אני אמנם לא נשית במיוחד אבל אני לא חושבת שאני דוחה אנשים. אז למה אף אחת מהבנות בעבודה לא מנסות להתחבר אליי בlevel היותר חברתי. אני לא מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר, להפך, אני מרגישה שאני כבר נעשית צבועה מרוב שאני מנסה בכל כוחותיי להתחבר לבנות שאין לי שום מכנה משותף איתן. ועדיין, אני לא מצליחה. אני מצליחה רק להכשל. וזה כואב כל פעם, כל פעם למצוא את עצמי ברצפה שוב. נמאס לי כבר לנסות ואז לקבל אצבע מאשימה לפנים שלי. פעם כתבתי את זה פה, וגם דיברתי על זה היום עם עמית, שכשהייתי בתיכון הייתי שקועה מאד במצב החרא שלי, בדיכאון, בדו קוטביות, בסכיזו, בכל החרא הזה שהציף אותי. למרות שהייתי לבד במשך שנים, אז לא היה לי מקום להרגיש שום דבר חוץ מעצבות ובדידות שגם ככה לא הזיזו לי את הזין. אבל עכשיו אני בתקופה טובה ואני חוזרת להרגיש דברים ופתאום להרגיש לבד שוב זה פאקינג קשה, למרות שכל החיים שלי אכלתי לבד וישבתי לבד והייתי לבד. זה קשה, זו מועקה על הלב וזה קווץ' בכל הגוף. ולהגיד "פאק איט, על הזין שלי אנשים, על הזין שלי חברה, על הזין שלי הכל", זה אפילו יותר קשה, כי זה להיות לבד כשאחרים סביבי ביחד. לפעמים בא לי להרים ידיים ולרדת עם עמית לאיזה בונקר לשלושים השנים הבאות עם ארסנל משוגע של מוזיקה ותכניות של HBO ופשוט להיות אחד בתחת של השני עד שנתפגר.