יואב לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו

אמרתי ליואב שאני אוהבת אותו. דיברנו. האהבה הזו היא חד צדדית, אבל הוא מאוד התרגש ודיבר הרבה וביקש ממני לא לבכות אחרת הוא יבכה יחד איתי. הוא אמר לי שנורא קשה לו לדעת שבגללו אני כל כך עצובה וביקש ממני להפסיק להתעסק בו כי הוא לא שווה אותי.

 

אני מאוד עצובה, מאוד. כל היום בכיתי והיה נראה לי שהוא מעט יותר מדיי שמח אפילו כשכמה פעמים הוא בא ושאל לשלומי ולא ידע מה לעשות עם עצמו אחרי שאמרתי לו שאני מעט שבורה מבפנים. הוא ביקש סליחה המון פעמים והעיניים החומות שלו שכמעט חשבתי שיהיו שלי נעלמו לחלוטין. אני מתביישת להביט בו.

 

אבל זו אכן הקלה. אני חושבת שאי ודאות זה אחד הדברים הקשים ביותר שאנשים צריכים להתמודד איתם, אז אני שמחה שהוצאתי את זה מהמערכת. לא אותו כמובן, כי הוא בורידים ובכלי הדם שלי והוא שוכן מאוד עמוק בתוך הלב והמוח. אבל שיהיה. אני לא יודעת מאיפה יש לי את הכוח לכתוב על זה כאן בלי להגיד שאני רוצה לירות לעצמי בראש או לטבוע עם הגשם. שורפות לי העיינים בקטע אחר וכואב לי כל הגוף. הנפש שלי סדוקה קצת יותר והלוואי שליואב היה קשה גם, אבל הוא הצד שמקבל ולא שנותן אז אני בטוחה שהוא מתמודד עם האהבה שלי אליו מצוין.

 

וזהו. כל מה שחלמתי עליו התפוצץ לי בפנים אבל זה בסדר כי הוא ביקש ממני שנישאר חברים טובים ושאבוא לדבר איתו על כל דבר שמציק לי. יואב כבר לא שלי כמו שחשבתי שהיה. אבל טוב אולי אני כן קצת רוצה לפוצץ לעצמי את המוח. יש לי מחר מבחן באזרחות ואני בטוחה שאכשל. סלאמת.

 

אני חוששת שבלי יואב הבלוג הזה לא יכול להתקיים. על מה אחפור עכשיו מיליון מילים יפות? טוב למי אכפת, קחו מוזיקה (שיואב הכיר לי כמובן).



 

אני חושבת שהתייבשתי וכך גם הדמעות שלי.

 


העייפות חדרה והעצב חילחל.

אז ישבנו בחצר ודיברנו על סקס

יואב קנה לי ולו תה ג'ינג'ר-לימון בקפיטריה ואפילו שילם במקומי וביקש ממני לבוא לשבת איתו. הוא בחר את הפינה הכי מבודדת והכי לוהטת בבית הספר, וכשאני אומרת לוהטת אני מתכוונת ללוהטת בכוונה שהחור הזה הוא המדבר של בית הספר. אבל ניחא, זה יואב והוא יודע מה הוא עושה כמעט אף פעם אבל זרמתי איתו כי היום אני במצב רוח אמיץ והוא קורן.

 

"איך באלי סיגריה". הוא יורה בחצי ציניות חצי צחוק לאוויר שניה אחרי שהתיישבנו וישבנינו החלו לרתוח. "באמת?", אני שואלת ועיניי פקוחות לרווחה, לצערו הרב אני לא מבינה ציניות. "אני סתם צוחק", הוא מרים את מבטו אל השמש הצהובה והיוקדת וצוחק את הצחוק שלו שגומר אותי. הוא מוריד את הסווטשירט. "למה את לא מורידה גם? חם פה כל כך!" הוא שואל ומדרבן אותי בו זמנית, אבל איך אני אסביר לו עכשיו שזה קצת בגללו ושאני לא מסוגלת ללבוש קצר ליד אנשים שאני שמה עליהם זין? "עישנת פעם?", "כן". הוא עונה ומבפנים אני קצת רותחת כי הוא כבר לא מסתכל עליי כמו שהסתכל קודם. הוא לוגם מהתה ונחנק. "ואת, עישנת פעם?", אני יורה משפט ארוך ומסורבל, "לא! אני לא חושבת שאני צריכה עוד התמכרות כלשהיא. אני חושבת שזה מאוד מיותר!" אני נלחמת על דעתי ומשלבת ידיים. "צודקת". אני עוזבת את הנושא בתקווה שלא חדרתי לו יותר מדיי לפרטיות והוא מיד מעלה נושא חדש לאוויר.

 

"באלי סקס". הוא תולה מילים באוויר לייבוש. אפשר לשמוע בקלות שאלו מילים של בתול. "שמעתי שזה בא ביחד, סקס וסיגריות". הוא צוחק וגומר אותי שוב, רגע לפני שהתחלתי מההתחלה. אבל היי, לפחות הצחקתי אותו. "כן אה? דור קצת מקולקל. אני חושב שאת הסיגריה הייתי מחליף בתה. אני הכי אוהב תה בעולם". הוא משפיל את מבטו אל הרצפה שכבר ממזמן הפכה ללבה ומרים את כוס התה. הוא לוגם עוד לגימה קצרה וקטנה ואני עוזרת עוד קצת אומץ ולוגמת מיד אחריו. התה חריף לי אבל אני אוהבת כשהלשון שורפת. "סתם, אני לא חושב שאני מוכן עדיין". הקול שלו מכה בי וזה כואב בדיוק כמו גלים שמתנפצים על החוף או כמו כוכבים שנטלשים מהשמיים במקרה בטעות. אני לא מדברת הרבה כי כשאני מדברת עם יואב המילים הכי פשוטות בעולם הופכות מסורבלות ומגעילות. "א-א-א-אני לא יודעת. אותי זה קצת מפחיד". אני שותה מהתה והגרון שלי עולה באש. "אני לא חושב שאת צריכה לפחד. יכול להיות שאת פשוט לא מוכנה, כמוני". הוא חוזר להסתכל עליי ומחייך ממש באמת. 

 

"את חושבת שיש לאקט עצמו גיל?" הוא מתעניין. "לא, אבל אני חושבת שאם אחד מהצדדים לא מוכן אז זה לא שווה את זה". "אני אסכים שלא להסכים, לפחות לא עם הכל. את מבינה? אני חושב שזה מטופש שבנות בנות ארבע עשרה מזדיינות עם החבר שלהן ושניה אחרי מופתעות לגלות שהן בהריון". עוד לגימה. "מקובל". המון פעמים אני חושבת שאני מדברת יפה ואז אני שומעת את יואב. אני מגמת משהו לא ברור והוא צוחק. הוא ממתיר עליי שאלות כמו שלימד אותי לעשות ביום ההוא שאמרתי לו שאני לא טובה לנהל שיחות עם מילים אמיתיות והוא אמר שכל מה שצריך לעשות זה לסיים את המשפט עם שאלה. "אבל אני חושבת שהפעם הראשונה צריכה להיות מיוחדת. לא מיוחדת בקטע של נרות ונייר טואלט ריחני, אלא פשוט ברגע הנכון עם האדם הנכון". גם כאן הוא חולק עליי ואומר שהוא חושב שהפעם הראשונה היא בדיוק כמו כל שאר הפעמים, מטונפת ומגעילה. יואב שלי המשונה. הוא שוב לא מסתכל עליי והלב שלי נובל כמו פרח שלא השקו המון זמן. עוד שלוק מהתה ואני נותנת לחריפות ולחום לשרוף לי את הגוף בדיוק כמו שיואב עושה בלי כוונה. אבל זה בסדר, אני תמיד אומרת שאני אוהבת כששורף.

 

"למה את מגמגת? הכל בסדר". הוא שואל ומעיף אליי מבט מודאג. הוא מגשש אחר כף ידי על הרצפה שממיסה לו את העור ומתאכזב כשלא מוצא אותה. "כל כך הרבה זמן לא ניהלתי שיחה רצינית במילים שאני חושבת שנדפק לי הדיבור", אני עוצמת את עיניי ומנסה לנשום 7/11. הוא שוב חודר אליי עם המבט המפגר הזה שלו. "תדברי לאט ותנשמי, בבקשה. את מדברת מאוד מהר!" הוא דואג לי. השמש מתחילה לשרוף את העור הלבן של יואב שלאט לאט מאדים. "ברצינות, אני מרגיש את תאי העור שלי נשרפים. למה בחרתי לשבת כאן? רוצה נעוף מפה? אני חושש שאני מתחיל להיצלות!" הוא מחדיר קצת צחוק לשיחה הרצינית. "בואי נגיד שהתה שלי לא מתקרר כמו שציפיתי". הוא קם מהרצפה ומושיט לי את ידו לעזרה. "יאללה בואי". חיוך אחרון ויצאנו לדרך.

 

כי אני שווה

לא באמת./ רוני הוא היחיד שאני אוהבת עכשיו. (רוני מה אתה קורא פה יזין אוף אבל אני עדיין אוהבת אותך הכי בעולם בעולם)

פיות של כיס

היום התעוררתי בדמעות. אני חושבת שזה היה הדבר הכי מרגש שקרה לי בחיים. חלמתי על ההלוויה של אבא שלי והתחלתי לבכות. לא בכי כואב או עצוב, אני חושבת שזה היה בכי שנבע בעיקר מהפחד של לאבד את האבא הגבר שלי. בכי שלהסביר או לתאר אפילו בכתיבה אני לא יודעת. בגלל הרטיבות שהרגשתי על הלחיים התעוררתי ונזכרתי בחלום. התקווצתי קצת מבפנים והתקשרתי אליו בפאניקה. אחרי ששמעתי את הקול הרגוע שלו אומר לי בוקר טוב ויכולתי להרגיש בחיוך ובנוכחות שלו הכל היה הרבה יותר בסדר. אני לא יודעת מה זה אומר, אבל אני מאוד שמחה שאבא שלי כאן איתי, והוא אפילו שאל אם אני רוצה ללכת איתו להופעה של דיפ פרפל סבבי.

 

הלוואי והייתי פיית הכיס הקטנה שלך. אפילו שדונית קטנה או פיקסית קטנה יכול להתאים כאן, רק שאהיה מספיק קטנה בשביל שאוכל להתאים לכיס שלך בדיוק בדיוק. אתה יודע, אני אוכל לשבת לך על הכתף כל היום ולרשרש מנגינות עם כנפיי השקופות והמנצנות אל תוך האוזן שלך, או אולי לשחק מחבואים בשיער ראשך השחור והגולש. לשבת לך בכיס החולצה המשובצת ולכרסם עוגות גבינה או לטייל לך על כף היד ולספר לך סיפורים ורכילויות מיער הפיות שבני אדם לא מסוגלים לראות. אני מבטיחה לך שאם הייתי שדונית קטנה ומתוקה עם שמלה מעלי שלחת אדומים שנשרו, הייתה לי היכולת לקרוא הילות. את שלך הייתי קוראת פעם בשעה רק בשביל לראות מה מצב הרוח שלך, ואם היית אפילו מעט פצפונת עצוב, הייתי מטפטת עלייך קמצוץ של אבקת קסמים זהובה וגורמת לך להיות שמח שוב, כי אתה בעצמך אמרת לי שאני היא בת האדם היחידה שאתה קם בשבילה בבוקר, אז מחובתי להשאיר אותך ער. נוכל לצאת לטיולים במטע התפוזים הכתום ולשכב על הדשא הירוק כל היום. היית נשכב על הגב ומספר לי על הגברים שהתאהבת בהם ואני אתיישב לך על החזה ואספר על הגברים ששברו לי את הלב. אתה תדבר על כמה שעצוב לך ואני אנסה להחליק כמה בדיחות שלמדתי מפיקסים אחרים ואעשה בכל שביכולתי להעלות לך חיוך על השפתיים שוב. אתה תאהב אותי עם כל הלב שלך ואני אוהב אותך אפילו יותר. אני מבטיחה לך שאם הייתי פיית הכיס הקטנה שלך, לא הייתי עוזבת אותך לעולם.

יש פה כל כך הרבה בלוגים שאני כבר מתחילה לטבוע. אני לא יודעת למה מגיבים לי, באמת, אני לא מיוחדת ואני לא שום כלום. אני לא יודעת לרגש עם מילים, אבל זו האופציה היחידה שלי, לכתוב, מכיוון שאיני מסוגלת לדבר ברור. אתם מבינים? אני קוראת קבועה אצל כמה עשרות בלוגים ושאני קוראת אצלם אני מרגישה כאילו הם, בכבודם ובעצמם שולחים יד אל החזה שלי ומוחצים לי את הלב, תולשים ומחזירים חזרה לא בדיוק למקום. ואז אני אומרת לעצמי, וואלה, נועה, את לא באמת יודעת לכתוב, למה לך זה מגיע? הרי התגובות האלו לא מגיעות לך. "את מדהימה", "את כותבת מדהים". לא! אני לא, אני לעולם לא אהיה טובה מספיק. לפחות לא כמו הבלוגרים שאני קוראת אצלהם, אלה שהופכים לי את הלב.

 

 

מנטל ברייקדאון

42 עמודים.

37.8 חום.

 

לא הצלחתי לנשום לכמה שניות שהרגישו כמו נצח כפול מליון. גם לזוז לא הצלחתי והרגשתי איך שהעיניים שלי עולות מעלה. הכל שחור, שחור שחור שחור. בכיתי וצרחתי וצרחתי עוד קצת ועוד קצת בכיתי, ודמעות של ילדה במצוקה נזלו אל דפי השורות כאילו ניסו לכתוב איזה מסר לא מובן. העט השחור קישקש שטות כלשהי על המחברת כשידי צנחה על השולחן. הלחיים האדומות נצבעו בשחור כשהמסקרה נזלה יחד עם הדמעות הדביקות. אני לא יודעת איך לשלוט בהתקפים שלי. היסטוריה מכניסה אותי לפאניקה כזו עצומה שאני מפחדת ממה שיקרה כשתגיע הבגרות.

 

חומר טוב ללמוד איתו. מרגיע את החיים.

משבר אמצע הלילה

מתפוצץ לי הראש. נפל לי מצב הרוח ואני לא מצליחה להרים אותו. אתמול הייתה לי הופעה נהדרת ויואב אמר לי שכשעליתי לבמה הוא שמע את אחד ההורים לוחש לשכנו לשולחן "או, היא בטוח תותחית", ובאמת הייתי. וגם יואב אמר שהייתי "מדהימה ואני ממש מעריץ אותך, ביצעת את אחד השירים האהובים עליי כל כך יפה". הוא סדק לי קצת את הלב כי היו לי שתי טעויות אם ספרתי נכון, אבל בסדר. הוא יודע מה להגיד ואיך להגיד ומתי להגיד. זה משבר של אמצע הלילה. כמה קיטצ'י זה מאחד ועד עשר להגיד ליואבי שאני אוהבת אותו ביום האהבה? לא? אוקיי. היום הלכתי לבקר את סבתא והבאתי לה ורדים כי "ורדים לסבתא רוזה" זה מצחיק. לא יכולתי לחשוב על משהו אחר חוץ מהשפתיים הורודות של יואב מונחות בעדינות על שפתיי החיוורות. אני רוצה להכניס את האצבע שלי אל תוך הגומה הימנית והיחידה שלו ואני רוצה את האצבע הארוכה שלו עמוק בתוך ה

 
 

 

מחר ניר יבוא ויביא לי את כל השוקולד שיש לו בבית כי עכשיו הוא החליט שהוא טבעוני. אבל מה אכפת לי, אני רק מרוויחה מכל הסיפור הזה. אנחנו גם נשחק פוקימון כי הוא יראה על הפנים שלי שעצוב לי ואז הוא ינסה להצחיק אותי עם משפט מפגר ממוסיקאים עילאיים ומתנשאים ואז אני אצחק כי זה יהיה מצחיק כי חוש ההומור שלי הוא חוש הומור יש ילד זכר בכיתה ו' ואז נלכוד את קרוגנק כי הוא הפוקימון האהוב עליי ואז, ואז אני אהיה ממש בסדר.

 

 

9.2

יש

לי

כרטיסים

לפיקסיז

כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן פאקינג כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן יששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש ווהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוההוהוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו יואואועועועהיהיהיבגדיגכוגידןגחגפןדחכגםהלחיהיהיהיהיהיעועוורווהויששששששששששששששש יואוווווווו ישששששששששש פאקינג כןןןןןןןןן ניצחתי את העולם יששששששששששששששששששששששששששששש קולקולקולקולקולקולקולקולקול

 

מכל הלב

יש לי את רוני וניר וגם קצת מיואב. יש לי את המשפחה הכי נהדרת ביקום. יש לי את הבריחות שלי; את המוזיקה ואת ישראבלוג ואת החברים הכי מצחיקים בפלנטה ואת החתולה הכי יפה בשביל החלב. יש לי אחות שאופה כל היום ומכינה מטעמים ואמא שמכינה פסטות נהדרות ואוכל צמחוני במיוחד בשבילי. יש לי את האבא הכי גבר שאני מכירה שאיתו אני יכולה לדבר על הכל, ויש לי אתכם! אז וואלה, טוב לי! זאת תקופה טובה. באמת, הכל בסדר. סבביקול

 

5.2

פתאום לא אכפת לי שמחר יש מבחן בספרות ושביום חמישי הופעה ושהשיר שלי עוד לא מוכן, וממש לא אכפת לי מגלי העצב האלו שמנסים לחדור אליי בכוח, כי כשיש לי את יואבי המתוק, שום דבר כבר לא מפריע לי יותר. הוא עושה אותי מ א ו ש ר ת מאוהב

יהלומים מיום חמישי

קצת נקודות טובות סבבי

 

  •  ביום חמישי הכוכב של הכיתה בשיעור מוזיקה. היה לנו בוחן קצרצר בטרנספוזיציה, היפוכים, אקורדים וכאלוש. הלך לי מצוין, באמת. אני קצת אתאכזב אם אקבל ציון גרוע, אבל שטויות, לא נורא. גם ידעתי מאוד טוב את החומר של השיעור ועניתי על כל השאלות של המורה. יצאתי עם הרגשה ממש טובה מהשיעור.
  •  התקינו לנו רמקולים בכיתה, ובכל הפסקה התלמידים בכיתה שמים מוזיקה סופר מגניבה ואני ויואב רוקדים יחד. ביום חמישי חברה שמה שיר גרובי קולי כיפי של קוני פרנסיס המתוקה, ואני ויואבי רקדנו את הסווינג והיה לי כיף כיף כיף להשתחרר ככה!
  •  ביום חמישי המחנכת המקסימה שלי התקשרה אליי כי היא ראתה את המבחן שלי בלשון והתמלאה דאגה כי כתבתי עליו "אני רוצה למות". אמרתי לה שזה בכלל לא נכון ושפשוט הייתי עצבנית וקצת עצובה כי היו לי כמה ימים קשים, אבל שהכל עבר. היא שאלה לשלומי והתעניינה נורא, ויצא שסיפרתי לה על הקטע יואב. היא סיפרה לי שיום אחד כשישבו לערוך יחד את הכתבות לעיתון וקראו את הכתבה שלי, יואב אמר לה את המילים האלו בדיוק; "יואו הנועה הזאת פשוט מדהימה, היא מדהימה!". צעקתי לה בטלפון מהתרגשות והיא צחקה יחד איתי. מיד אחר כך שאלתי אותה אם המילים האלו אמיתיות, והיא אמרה שכן, אבל שהיא לא יודעת אם הן בפן רומנטי. אמרתי שלא משנה והמשכנו לצחוק. אני ממש ממש אוהבת את המחנכת שלי ואני ממש ממש אוהבת את יואב. סבבי
  •  אני ורוני אהובי מדברים כבר כמעט שלושה חודשים, ואני נהנית מכל רגע. אני ממש אוהבת אותו, ממש. לא הרבה אנשים יקרים לי כל כך בתקופה הזאת כמו שהוא כן. איזה כיף לי שזכיתי בחבר (ידיד אם אתם רוצים) כמוהו. מאוהב
  •  גם ביום חמישי יואבי לקח את הגיטרה האקוסטית מחדר המוזיקה (בפוסט הקודם זה קרה ביום ראשון), וקרא לי לנגן איתו. המצב היה קצת פחות אינטימי כי ישב איתנו עוד חבר, אבל הוא נגע לי ברגל עם היד שלו, הוא ממש ליטף לי אותה. מאוד מאוד מאוד קשה לי עם מגע כזה, אבל היד של יואב הייתה כזו נעימה וחמימה והתאימה בדיוק על הירך שלי שאפילו לא חשבתי על להזיז אותו ממני.
  •  אחרי בית הספר נסעתי אל ניר. הוא היה צריך להישער לעוד שעתיים כימיה, אז הוא נתן לי את המפתחות לבית ואמר לי שיש לי שעתיים לבד ושאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. הכנתי לעצמי אוכל טעים טעים וכירסמתי חבילת שוקולד בלי להצטער על זה אחר כך, וכשהוא חזר הכנו פסטה מדהימה מדהימה עם שמנת מסויה שהייתה ממש טעימה, ושיחקנו מלא מלא בפוקימון ותפסנו את קרוגנק ודירלינג שהם הפוקימונים האהובים עליי. חיוךחיוך

 

משהו שלא יצא לי לספר עליו כאן; 'הפכתי' לצמחונית לא מזמן. כבר המון זמן שקשה לי עם העובדה שעל הצלחת שלי יש חיה שחוטה עטופה פירורי לחם. לא הצלחתי להתכחש להתעללות הזאת יותר, והיו ימים שרק מלראות סטייק או חתיכת עוף הייתי מקיאה. אז ב1.1 לשנה החדשה, לקחתי על עצמי את ההחלטה שזהו! אני יכולה גם בלי. אף פעם לא הייתי קרניבורית חולת בשר משוגעת, אז להתחיל ככה מאפס לא היה לי קשה במיוחד. הדבר היחיד שבאמת חסר לי זה דגים. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת דגים, והרבה אומרים לי שזה בסדר לאכול אותם כי דגים זה "פרווה". אז לא, אני לא חושבת שזה בסדר לאכול דגים. למה זה בסדר להרוג דגים אבל לשחוט חיות זה נורא ואכזרי? אז זהו בסך הכל. אני בסדר, הבשר לא חסר לי. אני אוכלת המון ירקות ובייצים ואני בריאה כמו שור. חיוך שטני