אין לי הרבה מה לכתוב פה יותר, שזה מוזר, כי נהגתי לכתוב פה לפני משהו כמו ארבע-חמש שנים למשך תקופה של שלוש או ארבע שנים. זה כאילו שברגע שמצאתי את האדם שמולו אני יכולה להתבטא מילולית בצורה הכי חופשית שיש, איבדתי את המקום הזה. שזה אמנם לא דבר רע כשלעצמו, אבל כן אהבתי לכתוב פה ולהתבטא בצורה שכאשר עולה בכתב היא אחרת ממתגלגלת על הלשון.
כמעט איבדתי את הצפון מלנסות להשיג מעיל ולא לקנות אחד. אני לא מסתובבת עם מעילים בארץ. עשרים שנה אני חיה ולבשתי מעיל אולי כשהייתי בגן. אני לא אוהבת, זה חונק ודובוני ולא כיף. בכללי אני שונאת בגדים ארוכים שהם לא סוודרים. זה לא נעים ומסורבל ואני שונאת להרגיש את הבד עוטף לי את הידיים. שזה מוזר, כי כשאני במיטה אני לא יכולה לשכב או לישון עם מכנסיים כי אני צריכה להרגיש את הבד הקר של הסדינים על הגוף. אני גם לא מסוגלת להתכסות בפוך מצופה בציפה. אניווי, אנחנו טסים עוד שבועיים לברלין, וויצ' איז נייס אנד קול אנד שיט אבל אני מקווה שאחרי הטיסה באפריל נטוס למדינה שלישית. זו פעם שניה בגרמניה ובפרט בברלין והולך להיות כיף וקר ואני מקווה שמושלג כי אני מעולם לא ראיתי או חוויתי שלג. ניסיתי לחפש מעיל מבערך כל השכנים בכפר, פלוס אחד מהצפון שלא צלח מדי, אז פשפשתי בארון של אבא ומצאתי מעיל דובון שקנה בצ'כיה, אז לבשתי אותו למשך עשר דקות ונשרפתי והזעתי איזה ליטר, וויצ' איז אולסו גוד. אז אני מסופקת ושמחה ונפלה לי אבן של איזה טון קילו מהלב והיא ישבה שם מהרגע שקנינו כרטיסי טיסה אז הנה קריאת האח הידד אחת.
זהו. אין לי באמת מה לספר. אני ועמית (ר) חגגנו שנתיים לא מזמן. לא האמנתי שזה יקרה באף זמן בחיים שלי אז זו אבן דרך דיי מגניבה. זה היה לפני שלושה חודשים. זו גם עומדת להיות הטיסה השלישית שלנו, וסוף סוף נאכל לאכול המבורגר יחד ואוכל הודי וכיף כיופק.
יאללה ביי צריך להגיע טכנאי ואני מתרגשת כי אני על הווייפי של השכנים ווואלק לא נעים כי לקחתי מהשכנה חולצות תרמיות אז לא ככה אני אמורה להודות לה. להת'. אולי אכתוב פה אחרי שנחזור מברלין אם ישרא לא יסגר באופן לא מפתיע כלל.
יאללה,
נשתמע.
psychosphere 