אני מרגישה שהכל כבד עליי, ובשיא הכנות, אני חושבת לוותר, להרים ידיים, לפרוש. אני לא יודעת מה לעשות, רע לי ואין לי אף אחד. כבד לי על הלב, הוא כואב. 

 

עריכה 2.13

לא מאמינה שאני מפספסת עכשיו סיור עם מגמת מוזיקה המושלמים

חולה מתה בלאט


עריכה 2

יואו אני ממש אוהבת לכתוב הערות בפלאפון. דברים שאי אפשר לכתוב בישרא ווהו

מה שמוזיקה עושה לי

כזאת הרגשה לא הרגשתי המון זמן. לא מאף בחור, לא מאף מחווה רומנטית שמישהו עשה לי, לא מאף חיבוק או נשיקה ולא מאף אחד שאני אוהבת. צמרמורת שמחלחלת אל תוך העצמות והוורידים ומערכת הדם והעצבים ומטפשטת בכל הגוף, הרגשה כזאת של הלם מעורר, משהו נהדר ומקסים ונהדר בכל פעם מחדש, בכל פעם שאני שומעת מוזיקה. אני יכולה לבכות מרגש אם אני שומעת סולו גיטרה של זפלין או אפילו של איזה מישהו חדש וישראלי. אני יכולה לבכות ולהצטמרר מעוצמת הקול של זמרות, אפילו כאלה שאני לא שומעת ובכל זאת מעריכה! כמו אדל, מאיה בוסקילה או סיה. אני יכולה להשתגע מזה, אני יכולה סוף סוף לאבד את עצמי ולהרגיש כל כך טוב, מלאת שמחה ונשמה. אני מצטמררת, נכנסת לשוק. כל הגוף שלי מקבל עור ברווז רק מהצליל הראשון של הגיטרה או מהאנחה הראשונה של הזמרת. אני יושבת בשקט ומחכה ומחכה עם כל כך הרבה תשומת לב והקשבה רק בשביל להצטמרר ככה ולבכות מרגש, לקבל את כל האהבה של הנגנים דרך השיר, את כל הנשמה והחום שהם משקיעים בכל תו ותו, לקבל את ההלם הזה כשהם מכוונים את הגיטרה עוד לפני ההופעה ואפשר עוד לשמוע כמה צלילים, לראות אותם מחייכים, מוכנים להופיע עם כל הלב. אוי זה עושה לי אושר בכל הגוף, רגעים של נחת, שלווה ואהבה. אני יכולה לשבת כל היום ליד המערכת, לשים איזה דיסק ולשמוע, רק להקשיב. להקשיב לכל החום שיש שם. אני יכולה להבין איך זה לחיות דרך המוזיקה.