distance equals rate times time

חלמתי עליך רותם. ישבנו אצלך בבית, על המיטה שהכרתי כל כך טוב, וחיששנו כמו שני נהגי משאית, מגלגלות סיגריות בכמות מסחרית, שיהיו. היית מאד יפה; בוגרת יותר. השיער שלך חזר לצבעו המקורי וגם ארך בכמה סנטימטרים. לא חייכת, גם לא הרכבת את המשקפיים שלך. אני, שלא כמוך, נראתי כמו חיה מוכה. עברת מהמיטה לאדן החלון, כשרגלייך הדקיקות תלויות מהמשקוף, זורמות מטה כמו מפל. איפרת את הסיגריה באוויר והאפר נמס בדרך לאדמה. גם האפר שלי נמס, קצת כמו הדמעות שבכיתי. אף אחת מהן לא השאירה סימן על הסדין, כולן התאדו במהירות שיא. לא דיברנו, לא החלפנו מילה, גם כשמאד רציתי לשמוע איך את נשמעת אחרי שנתיים שלא תקשרנו אחת עם השניה. רציתי לומר לך, אני מתגעגעת אליך, חבקי אותי. ובמקום גלגלתי עוד סיגריה ודחפתי אותה בין שפתיי. העשן נעשה סמיך והחדר הפך אפור, ולמרות כל זה לא הייתי מסוגלת להעלים עין.

כשיצאתי לסיור ברימון פגשתי שם מישהי. היא נראתה בדיוק כמוך. נחרדתי כולי, ריאותיי בגדו בי. רציתי לברוח, רציתי להקיא. ואז פנית אליי, זאת אומרת, היא פנתה אליי, והציגה את עצמה. "גאיה, בסיסטית. ואת?" אבל השיער, הגוף הרזה – על סף אובדן שיווי המשקל, תנועות הידיים. לעזאזל, זו נראתה כמוך ואני התנצלתי ופניתי אל כיוון המדשאות וברחתי אל השירותים והקאתי כל תכולתי. אני מפחדת ממך.

בבקשה בבקשה בבקשה לא
בבקשה אל תעשה לי את זה
אני לא אדע איפה לקבור את עצמי
אני לא אדע מה לעשות

 

That's when I first saw you. Out on the lawn. Wandering in a daze. As you moved beyond the tree line, I lost sight of you. By the time I made it to the roof, you were walking into North Hall. And all hell broke loose. You weren't yourself, Olive. It was almost like you were sleepwalking through fire. And the fire was angry and alive. The flames seemed to have a mind
of their own. And they wanted to consume you… and the entire building. You opend your eyes for a moment then. That's when I first saw the real you
I'M HERE TO HELP YOU…
USE YOUR FIRE
BURN THE WOLF
BURN THE SCHOOL
BURN THE CITY
!THEY DID THIS TO ME, NOW THEY MUST BURN

last time

אני לא אשקר, רציתי להרוג אותה. להחזיק אותה בשתי הידיים, למחוץ אותה. ואם לא להרוג אותה אז לפחות לפגוע בה. להכאיב לה. כשנודע לי שזה לא לגמרי נורמאלי להרגיש כך, הרגשתי שאני זו שמשוגעת ולא היא. שלוש שנים לא ראיתי אותה, שלוש שנים שהיא עוד גרה ברחוב הד' הסמוך לרחוב שלי, ולא נתקלנו אחת בשנייה. נכון שראיתי אותה חוזרת מהמכולת כשנסעתי לקבור את עמי בבית הקברות, אבל לא ראיתי-ראיתי. גם היא לא ראתה אותה, המבט שלנו לא נפגש בכאב וכל העולם נעלם. לא. גם לא הייתי קרובה, גם לא שמעתי. שלוש שנים לא ראיתי אותה. לא בתמונות ולא במציאות. ואז היא צצה בתחנת האוטובוס, כולה מחומצנת ומצועצעת. פלסטיקית. בסך הכל בובת ראווה שיצרו במפעל. השיער שלך לא בלונדיני, הוא לא לבן והוא לא חלק, זו לא מי שאת. את בטח לא יכולה לתפעל סמארטפון עם כאלו ציפורניים ורודות ובנויות. את כל המילים שבעולם רציתי לומר, את כל הצעקות רציתי לצעוק, את כל הכעסים רציתי לכעוס. במקום, קראתי לך. לא ענית. בטח ניסית לתפעל את הסמארטפון עם הציפורניים המגושמות הללו. קראתי שוב. רציתי לאתגר אותך, רציתי לריב. רציתי לדפוק לך מכות, רציתי לשבור לך את הפנים ולשמוע אותך מתחרטת בין הנשיפות והנשימות. אבל גם רציתי לחבק אותך ולחזור למרתף אצלך בבית כשבערוץ הילדים היו משדרים עשרה פרקים של are you afraid of the dark, והיית שמה עליי ראש והיינו שוקעות בפופקורן וקצות האצבעות היו נוגעות. והיה חם בתוך הכל. ואף פעם לא פחדנו. לא הייתי מאוהבת בך כמו שבטח נטו לחשוב, זה פשוט שהיית לי אחות גם בטוב וגם ברע, והיה הרבה רע. ובתחנת האוטובוס, זו הייתה את אבל גם לא הייתה את כי לא ככה היית כשאנחנו היינו. לא היית מי שקיוויתי שתגדלי להיות. כל הנסיעה בהיתי בך מתפעלת בהצלחה סמארטפון כלוא בין ציפורניים מלאכותיות ומנצנצות, יפהפיות. רציתי להתיישב על ידך, רציתי שנחזור להיות. בסוף נתתי לך לחלוף, כמו האוטובוס שחלף על פני אחרי שירדתי בתחנה. אני לא אשקר, אני מתגעגעת. 

7%

נמאס לי להתעורר מסיוטים כל בוקר נמאס לי נמאס לי למה המוח שלי כזה רדוף כזה אלים כזה מפוחד נמאס לי להתעורר בתוך כרית רטובה נמאס לי להתעורר בתוך הדמעות של עצמי המבועתת.

דיי