eclipse

ה29.9 היה יום קשה. בבוקר שוב קיצרתי דרך בית הכנסת וישבתי שם על ספסל חצי שעה. בהיתי בפסיפס שבחלונות והירוק מסביב נעשה מטושטש כמו בתמונות שצלומו במצלמה יקרה. האזנתי לאלססט אבל לא לאבלום שלם. קפצתי בין שירים כמו שאני נוטה לעשות כשאני עייפה וחסרת סבלנות. העיניים זגזגו ממקום למקום וחוטים של מחשבה זלגו החוצה ממני. הכל בפנים היה ריק וחלול ובמקום שקט נכנסו בתוכי זמזומים מעיקים. בשבע עשרים ותשע קמתי מהספסל והישבן שלי היה מכוסה בעלים יבשים. לא חישבתי נכון את מרחק ההליכה בין בית הכנסת לגן והגעתי בשבע שלושים ושתיים. קשה לי עם העובדה שאני עדיין מתנהגת בחנפנות מלאכותית כזו סביב המעסיקה שלי. היא גורמת לי להיות מאד לחוצה כי היא לא אוהבת טעויות ואני בתור מתחילה נוטה לעשות הרבה כאלו. זו בכלל לא הייתה המשמרת שלי. החלפתי סייעת אחרת. יכולתי לומר לה שאני באיזה טיול סמים בצפון ולהשאר עוד יום במיטה של עמית אבל לא רציתי לדפוק אותה אז במקום פשוט דפקתי את עצמי. ובכלל גם מאז שצפיתי בירח משנה צבעים אני לא מצליחה לשחזר את ההרגשה שהרגשתי כשהוא נעשה שחור ולאט גם זרח באדום. הרגשה כזו שזה סוף העולם אבל אף אחד לא יכול עליי. גם לא החושך. בגן כליל בכלל לא פנתה אליי אז מיד חשבתי שאולי היא סיפרה לשטן ולעלה נידף שאני הגננת החדשה שלה והם הורו לה לא לדבר איתי יותר. זה העציב אותי נורא כי היא הייתה נקודת אור קטנה ויחידה בעבודה הזו אחרי שגיליתי שיערה היא סתם אינטרסנטית ואיך לא, חברה של עלה נידף. לקראת סוף היום חטפתי צעקות מיערה על זה שלא שתפטי את הרצפה אז ברחתי לפינת היצירה וכתבתי קללות באנגלית בפונטים יפים. אם היא לא תעיף אותי על זה שלא ניקיתי כראוי היא בטח תעיף אותי כשתמצא את הדף הזה בין ערימת הבריסטולים הוורודים אבל כל זה על הזין שלי כי מגיע לי יותר מהמחורבנת הזו. אחר כך הורדתי פרופיל ושיחקתי מחבואים עם הילדים הגדולים יותר עד שהשעון הראה את השעה ארבע והתחפפתי משם כמה שיותר מהר. בשער הכניסה ראיתי את מירב (עלה נידף אם אתם שואלים את עצמכם אם אני משוגעת או מה) מחכה לכליל שתבוא. החלפנו כמה משפטים מהירים אבל לא היה לי זין או כוח נפשי להסתכל לה בעיניים אז דפדפתי באיזה אלבום תמונות מאיזו הופעה שלא הייתי בה בכלל. ידעתי שהיא לא הסתכלה עליי גם בלי לראות. בטעות יצאנו יחד מהשער והיא הציעה לי טרמפ. עניתי שלא תודה כי מתחשק לי לשמוע מוזיקה והיא בחזרה ענתה ששטויות הרבה יותר בריא לצעוד הביתה. שתינו לא רצינו בזה אבל זה בסדר כי כל זה כבר נשרף מזמן. ושוב קיצרתי דרך בית הכנסת עם מטאל ממש קדחתני באזניים ובדשא הגבוה חלצתי נעליי כי רציתי להרגיש קצת אדמה. הסוף.

606

בגן החדש הצוות קורע לי חלקים מהגוף ואני טובעת בארגזי חול. אני זוכרת ילדים לפי צבעים של כוסות וגומיות וקוביות משחק. עם הילל הכנתי עוגות חול מתחת לשמש ולולי אוהבת להראות לי חפצים קבורים שהיא אספה מהגינה. לסופי יש פוני ותווי פנים ממונגוליה וכל שאר הבנות בלונדיניות. ברי אוהבת לאכול קרח ולהיות מלכת פירות וביום שישי מכינים פלאפל וחלות של שבת. רציתי להכין חלה להורים אבל כליל ואני היינו באמצע משחק מלחמה מותח. אביב היא הבת של ג'ניה וג'ניה פעם תיקן לנו את הדוד אחרי שירדן פוצצה אותו. לכלב שלהם קוראים דימה ובטעות בלבלתי ביניהם. היא צחקה והניפה שיערה הזהוב אל מאחורי גבה. האצבעות שלה היו מכוסות בבצק. כשנעלתי את השער ראיתי את השטן מחכה עם אלונה לאיזו מישהי (כליל, מסתבר). השטן לא ראה אותי. נשפתי החוצה את כל האוויר שהחזקתי בתוכי. השטן נוהג בג'יפ מתפרק ואשתו היא עלה נידף. אלונה ואני לא ראינו אחת את השניה ארבע שנים. עכשיו היא כבר גדולה; אולי בכיתה ב', או ג'. לא יודעת, אחרי שעמי נפטר זה נהיה קשה לעקוב. אני חושבת שהיא הסתכלה עליי ולא זיהתה, גם אני גדלתי. 

147

אני חולה ועייפה ובכל פעם שאני עוצמת את העיניים מופיעים הבזקים מבית החולים ואני לא מצליחה לנשום כי כוספאקינגעמק כמה שאני שונאת בתי חולים וחדרי ניתוח וחדרי בידוד ואחיות ורופאים ומחטים וסכינים ואת הירוק המבחיל הזה על הקירות ובמצעים המסריחים ובמדים שלהם כשהם רוכנים מעליי בכדי להזריק לתוכי חומר הרדמה שקרי במינון הלא נכון. אני הרגשתי הכל. הרגשתי איך היא פותחת אותי הסכין המזוינת ההיא ואני הרגשתי איך היא מחליקה לי על העור ומשאירה מאחוריה חתכים פתוחים ועמוקים. כשקמתי מהמיטה ראיתי כתמי דם על הסדין וזה בעט לי ישר בבטן. אני לא יכולה לעצום עיניים בלי לראות את העיניים הגדולות שלהם רואות בי יצור קטן ומסכן ומפוחד וכוסעמק איך אני שונאת לרעוד בידיים של אחרים. כואב לי כל הגוף מהשפעת הארורה הזו ואני צריכה לקום עוד מעט לעבודה ומתפוררות לי העיניים עוד רגע אבל אסור להירדם. הכל כאן חורק ולא ישנתי יותר מדי זמן כדי לתפקד כראוי.

 

 

והסיוטים. הסיוטים כבר נעשו קשים מנשוא. כל דבר שתעלו בדעתכם כבר נעשה אצלי בתוך הראש בצורה הכי דפוקה שיש. הימים שלי טובים כי אני הרבה עם עמית ואני עובדת עם ילדים והלב שלי שמח אבל הלילות גדולים עליי. חשבתי שהאהבה שיש בתוכי תתן לי מנוח אבל מחזור השינה שלי עדין דפוק, גם כשאני ישנה עם עמית. אני לא נרדמת, אני בקושי עוצמת עיניים. אי אפשר לתפקד על שעה אחת של שינה כמו שאי אפשר לנסוע מפה לאילת עם חצי מיכל. כשהוא איתי במיטה אני מרגישה בטוחה אבל הראש הזה כזה דפוק שגם כשאני נמצאת עם האדם שאוהב אותי אני לא יכולה להרפות. והמוח הזה והזוועות שלו והסיוטים שלא נגמרים. זה נעשה כבד בחזה כבר להתעורר מסיוטים בלילות שאני כן נרדמת ליותר משעה ומתחיל להמאס עליי להתעורר בבקרים אחרי שעת השינה היחידה שלי ממחרוזת סיוטים על כל דבר חולני שיש בעולם הזה. מישהי הגיבה לי לא מזמן שסיוטים יכולים להצביע על מחלות מסוימות או דברים דפוקים אחרים. חיפשתי בכל חור אפשרי ולא מצאתי קשר אחד בין סיוטים למחלות, לכן אני שואלת כאן. מישהו יודע אם קיים כזה קשר? ואם כן, למה? ואם לא, למה הסיוטים לא מפסיקים לבוא? אין בי עוד כוחות. בבקשה תעזרו לי. 

 

 

18:07

אני עייפה בקטע הזוי. אמא הכינה בשבילי מרק עדשים היום שזה בערך הדבר האהוב עליי וגם סוף סוף הייתי אצל הקוסמטיקאית אז זה עודד אותי כי גבות יפות משנות את כל מצב הרוח. אני עדיין מרגישה פח אבל בערב אסע לעמית ואני בטוחה שיהיה כיף. וגם תהיה פיצה ופיצה זה תמיד טוב. 

 

 

05:08

אז על הפיצה שהזמנו היה שומשום ומזל ששמנו לב אחרת עמית היה טס לבית חולים. התקשרנו לפיצה האט וקצת הוצאתי עליהם את העצבים אחרי שבתמונה באתר לא היה שום אזכור לשומשום ולא הייתה כתובה אזהרה על אלרגנים. אז נתנו את הפיצה לאח שלו הגדול שחורש כבר שעות למבחן ואכלנו צ׳יפס וראינו דה אופיס ונקרענו מצחוק כי זה לא משנה כל המסביב הזה לא משנה כשהוא יושב לידי ומחייך את החיוך הזה שלו ומלטף לי את הרגל. עכשיו אני במיטה והוא משחק ביינדינג אוף אייזיק ואנחנו שומעים פוסט רוק משונה. בצהריים הוא גמר ובטעות קרע את הסדין כשמתח את רגליו. בכיתי מצחוק. הכל טוב ואפילו ישנתי כמה שעות ברצף. איזה ילד הוא, אני מאוהבת. 

 

2

ד',

אני טוחנת משמרות כדי לשכוח. ככה לימדת אותי, זוכר? היית האדם הכי חרוץ שיצא לי להכיר. גם בימים חולים היית קם לעבוד וגם כשדם נזל החוצה ממך לילה לפני היית נשאר שעות נוספות. אני לא יודעת הכל אבל אני יודעת הרבה. וככה לימדת אותי להיות. אז אני קמה בשש בבוקר ומחפשת עבודות נוספות בחוות הסוסים בכפר או אולי בצהרונים אחרים כי שיקרתי לך. הראש שלי כלל לא שקט. כי אין לי אותך בחיים שלי יותר וזה משהו שהוא לא נקלט. עכשיו כשאתה לא איתי יותר הגוף מנסה להוציא אותך החוצה מהמערכת שלו אבל עיכלתי אותך עמוק מדיי. בכל תא ותא ישנת כמו תינוק, חיבקתי אותך. הכלתי אותך. היית שלי לתקופה ארוכה ולא רציתי להיפרד. כי להיפרד אומר לנצח ולא רציתי לנצח, לא בלעדיך. היית לי אח גדול אבל נשארת קטני. היית כל מה שלא היה לי. אני עייפה מפורקת והיום כשיצאתי לעבודה לא הקשבתי למוזיקה כי הייתי עצובה מדיי ולא יכולתי לסבול עוד שיר אחד של סלודייב על אליסון כי זה גדול עליי ואני מתגעגעת ונקרעת ונגמרת. קשה פה בלעדיך ואני לא יכולה לשרוף הכל. 

1

ד',

לפני שבוע, פחות או יותר, התחלתי לעבוד בגן ילדים פה בכפר. אני והגן קצת רחוקים, גם אני והצוות, אבל אני משתדלת לשדר איזו סוג של נחמדות אכפתית כזו. אני עובדת שלוש פעמים בשבוע, ובבקרים שאני פותחת בהם את הגן אני צועדת את הרחוב הכי ארוך בכפר עם המוזיקה שלך. בדרך כלל סלודייב כשעדיין קריר בשעות המופרכות שאני צריכה לקום בהן. בשבע אני כבר יוצאת, ומקצרת דרך בית הכנסת. מכיוון ואני מתחילה בשעה שמונה בבקרים שאיני פותחת את הגן, אני נוהגת להתיישב בספסל בחצר בית הכנסת עד עשרה ל, ולהסתכל על הרוח נעה בין קורי העכביש העייפים. מעולם לא דיברנו על דת בשיחות שלנו, כי ידעתי שבך אין גם לא טיפה אחת של אמונה בלא משנה מה, ואני בעיקר לא יודעת כלום. אבל הבקרים בבית הכנסת הם משהו מיוחד. כי העצים שם ירוקים מאד והדשא גבוה אבל לא מספיק כדי שאטבע בו. בית הכנסת היה המבנה הראשון שנבנה בכפר כי התושבים רצו מקום שיוכלו להתכנס בו ולדקלם תפילותיהם. אני יודעת כי פעם הכנתי עבודה על הכפר בשיעור גיאוגרפיה או נופ"ר או משהו כזה. קיבלתי 100. בכל אופן אני סוטה מהנושא. רציתי לספר לך שטוב לי, באמת טוב. אפילו שלעתים (רחוקות, אולי) אני פוגשת את השטן במכולת או בשער הגן או חולפת על פניו ברחוב, אבל זה לא שאפשר להתחבא כשגרים בכפר עם עשרה רחובות וקאנטרי קלאב. וגם אלונה כבר לא מסתכלת לי בעיניים כי אסור לנו. אבל יש בי אהבה ויש לי אהבה, ד'. וזה טוב, נכון? ידעת מהרגע הראשון שהוא יהיה טוב אליי וייעצת לי ללכת על זה. תמיד ידעת, היה לך ראש כזה. ואני ידעתי שתדע בגלל הראש שהיה לך. אני תוהה המון פעמים אם בסוף מישהו מצא אותך. עם המזרק בתוך הוריד, אולי לצידך. אולי בכלל בבית חולים? אני לא יודעת וגם לא אדע, אבל הראש שלי שקט כי אני יודעת שאתה שקט עכשיו. שלוו. לנצח, נכון? לנצח.

שלושה ימים איתך גרמו לי להבלע אל תוך הסדין הסגול. אני אוהבת את החמימות הזו שאתה משאיר כשאתה קם מהמיטה לשירותים אבל עכשיו אני לא יודעת איך אני נרדמת בלי ליטופים בשיער. מחר אני מתחילה לעבוד בעבודה חדשה וזו עוד התחלה מפחידה ואני מבועתת כולי מפני שילדים הם יצורים עדינים ואני לפעמים יכולה להיות פיל בחנות חרסינה. לבת של הגננת קוראים ברי על שם ברי סחרוף וזה שבה אותי. בכלל חשבתי שהיא נקראה על שם של איזו אוכמניית פלא שהיא, יערה, אכלה פעם באיזה טיול סמים באירופה. נסעת רק לפני חצי שעה וכבר הצד שלך במיטה התקרר. לפעמים, אחרי שאתה חוזר הביתה, אני אוהבת לשכב בצמוד לקיר ולדבר אל הכרית שנחה במקומך. אני כבר מתגעגעת. 

יש אהבה באוויר כשנכנסים אל החדר אבל עדיין קשה לי לנשום מדי פעם בפעם. הוא אומר שאני רכה ואוסף אותי לתוכו. כל מגע שלו בעור שלי מדגדג אותי בתוך הגוף. אבל זה קשה ולפעמים אני בועטת בו מתוך שינה כי לא הייתי נאהבת ולא נגעתי ולא נגמר לי האוויר מהריאות כבר כל כך הרבה זמן והגוף תמיד מתכונן לטראומה הבאה ולעתים רחוקות אני ננעלת ונאטמת. אני לא חושבת שמגיעה לי אהבה כמו שהוא יודע לתת. אני לא חושבת שאני מספיק טובה בשביל בחור שהוא מאה אחוזים של טוהר ושקיפות ואמת. אני מאוהבת בו בטירוף וכבר מתגעגעת, אבל הפחד מקונן בתוכי והידיים רועדות.

648

יש לי שלושה שטפי דם על הירך מהעבודה וגם כמה חתכים אבל הם שטחיים נורא וזה בסדר. אני בסדר. יש לי את עמית וטונה של אהבה ומחר ההורים שלו נוסעים לסופש ואנחנו נצא להופעה ונבשל ויהיה כיף כיף כיף ואיזה מוזר זה פתאום להודות שטוב וכשאנשים שואלים לשלומי לענות שהכל ממש מצוין. איזו הרגשה משונה זו פתאום לשים לב לדברים מסביב ולא לשקוע בתוך החרא שלי. איזה כיף שיש מי להיאחז בו. בחמישי שעבר התקלחנו יחד ושמענו סיגור רוס וזה היה רגע מאד מאד מרגש עבורי ואני חושבת שגם עבורו. תמיד אני מצוננת ובכל זאת הוא נושק לי בטענה שזה לא נורא כי לפחות נהיה מצוננים יחד. לא ידעתי שההרגשה הזו יכולה להיות עד כדי כך ממכרת. הוא סוג של סם ואני רוצה לנשום אותו לתוכי עוד ועוד ועוד כל הזמן כל היום תמיד. המגע המלטף הזה, האצבעות בשיער, הרגליים שלו משולבות בשלי. נשיקות על האף.