Candy says

"היו היו לפני שנים קנדי ודן. הם היו רק שניהם, הכל היה מזהב. הוא היה נאה ופושע מוצלח מאוד. הם ניזונו מקרני שמש וחטיפי שוקולד. הוא טיפס על מרפסות, טיפס לכל מקום, עשה הכל למענה. דני שלי. נכנסת לתוך חיי מהר מאוד, ואהבתי את זה. אבל דני, אמרת, הבטחת, הצבעת לשמיים: "לזה קוראים 'סריוס', כוכב הכלב, אבל רק כאן על האדמה." כמה אהבתי לשמוע את הלחש הזה באוזניי. מאז יש רק דבר אחד לאהוב, וזה לא יכול להיות אתה. דני הנועז. קנדי נעלמה."

 

הציפרוניים מלוכלכות מדם יבש. לא בכוונה אבל, זה פשוט שזה קשה להכיל את כל הלחץ הזה. הידיים רועדות והגוף כולו משקשק ואני מפחדת שהשיחה לא תתנהל כמו שצריך. מישהו יודע, איך מדברים על דברים שאי אפשר לדבר עליהם? אני לא מוכנה. ואז גם לדבר עם המחנכת ולהסביר לה שאני רק קצת רוצה למות אבל עייפה מדיי כדי לקום מהמיטה ואז להסביר ליואב דברים שאני בעצמי לא מבינה ואז לנסות לשכנע את עצמי שזה הכל בראש כשאני מאמינה ויודעת בוודאות שזה שקר מוחלט. 

 

–

31.12

והשמש לא זרחה ביום ההוא.

נגמר

red wine and sleeping pills 

help me get back to your arms

 

stop sending letters

letters always get burned

 

אתם לא מבינים. הימים הארורים האלו. לא טוב לי. זה רצף של אכזבות ולא הרגשתי את סמיכותו של הדם על האצבעות כבר יותר מדיי זמן. הגעגוע הזה דוקר אותי ברווחים הריקים של כלוב הצלעות. אני לא יודעת להסביר. "את נראית כאילו לא ישנת שבוע" מה את אומרת. הכל אצלי בראש ואני לא מצליחה להוציא כלום ואני מרגישה שזה חונק אותי. אני עצובה כל כך, הלוואי והייתם מבינים. הלוואי ומישהו היה מבין. אין לי כוח יותר. אני מוותרת. לא הרגשתי ככה מאז הפעם האחרונה שבלעתי את כל הכדורים שהנחתי עליהם יד. אתם לא מבינים וזה שורף אותי. לא דיברתי כל היום. הלוואי והייתם מבינים. כמה עצוב ככה כואב. איימו עליי השבוע קצת יותר מדיי. נמאס לי מהשוואות, אני לא היא. כל דבר טוב שהיה לי התאבד. כבר אין לי כוח, באמת. נכנסתי הביתה ברגליים רועדות ורק קיוויתי שאבא לא יראה אותי. הלוואי והייתם מבינים. אני מתנצלת ומתחננת לסליחה מהפחד, רק כדי שלא אצטרך להתעמת איתו. תצעק עליי, תרביץ לי, תקלל אותי, רק אל תבקש ממני לענות. אין לי כוח להשיב מלחמה, אין לי כוח לעמוד על הרגליים יותר. אני מוותרת.

 

I will see you in the next life

 

אל תשמיעי קול

אל תביעי דעה

אל תסתכלי להם בעיניים

עשי מה שצריך לעשות

והדלת נפתחת.

הרעש השנוא עליי.

 

 

–

27/12 05:14

זה הרעב החד הזה של אחרי שבוע בלי. כאילו מישהו בתוך הבטן מנסה לפלס דרך החוצה עם סכין. ועכשיו זה מתפרץ, הרעב המזדיין הזה, אחרי שבארוחת הערב חתכתי את הפסטה לחתיכות קטנות וזיינתי את השכל לאבא על יואב ועל הפוץ האפסון ההוא, כדי שלא ישים לב שהצלחת רק נעשית מלאה יותר. אז מה אוכלים בשעת בוקר מוקדמת? מה שקופץ לעין קודם. אז לחם, פאקינג לחם. אני יושבת מול הטלוויזיה בחדר ולועסת לחם לבן אפילו שלפי התיאוריה של אמא כל לחם שהוא לא לחם שיפון שחור מלא עושה סרטן במעי. וקפוא פה. ממש ממש קר, ולא התחבקתי ולא נגעתי ולא התחממתי כבר שבועות. אז קר, ממש פאקינג קר בכפר המזדיין הזה ואני באטרף של אכילה אחרי שכל מה שנכנס לי לפה יצא ממנו החוצה על הרצפה במזדרון ובכיור בשירותים. חמש עשרים ואחת והרעב בוער בי. להכל. 10 מעלות. 

זה סתם

מה שנקרא פריקה אמתית (שאף אחד לא יקרא אז הנה תמונה מיום שישי שרק נעשית יותר מכוערת בכל פעם שאני מסתכלת עליה אבל זה לא סוד שאני נראית כמו חרא.)

אמרו לי שאני נראית כמו כלבה רעה. אמרו לי גם שאני נראית כמו מעשנת או כמו אחת שמציתה דברים לכיף שלה, אבל בחיים לא הכנסתי סיגריה לפה שלי וכל מה שאני שורפת אלו קשרים שאני לא מעוניינת בהם יותר. קיבלתי מחזור ובכלל לא שמתי לב שעבר חודש. אני לא מקבלת בראשון לחודש כמו שהייתי מקבלת פעם אבל לפחות הוא סדיר ומגיע באותו התאריך כל חודש. אני מתגעגעת לדיבורים על מחזור ועל בנים ועל בגדים ועל חרא שטחי אבל אין לי חברות ואין לי עם מי לדבר על זה ואני משתגעת ומתגעגעת נורא וזה קצת אוכל אותי מבפנים. אני מתגעגעת למסיבות פיג'מות שלנו ולשוקו חם מול סרט בתוך השמיכה ואני מתגעגעת אליך מאוד מאוד מאוד. את היית כל מה שידעתי ועכשיו נשארתי בלי כלום. התקרבתי מאוד לאבא מאז שהתחלתי ללכת לפסיכולוגית. מצד שני התרחקתי מאמא ואנחנו רבות הרבה, אבל אלו פצעים שלעולם לא יגלידו. היא אוהבת לפתוח ולהתעסק בדברים שרציתי להשאיר נעולים בעבר אבל זו אמא וזה מה יש. יש לי כל כך הרבה דברים לספר אבל אין למי. זה כואב לשתוק וזה כואב לשמור בבטן. אני רוצה לירוק את כל התכולה שלי החוצה ממני אבל אני לא מצליחה. ארבע פעמים השנה בחורים אמרו לי שהם אוהבים אותי ונעלמו יום אחרי. כנראה שאני אפס כמו שתמיד ידעתי. אין פה באמת זין בתחת כי אני בחיים לא אעשה אנאלי. סיפרתי לאבא על מה שקרה לי בתל אביב ביום שישי והוא אמר שהוא גאה בי ושהוא מופתע מהחוצפה והאומץ שלי בכל פעם מחדש. הוא התנצל ואמר שהיה צריך להיות שם בשבילי כדי להגן עליי. עניתי לו שהכל טוב ושאני יודעת להסתדר לבד. אחר כך התיישבתי על השייש ואכלתי מלא תפוזים והוא נשען לידי ואמר שהוא שמח שאני הבת שלו ושהוא גאה בי מאוד על מי שאני. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאקלף לו תפוז והוא הזעיף פנים ושאל למה אני משנה נושא. עניתי לו שהוא לא יכול להיות גאה במי שאני כשכל מה שאני זה המיץ של הזבל. "אתה רוצה תפוז או שאני אוכל אותו?" -"תאכלי אותו את ותוציאי את מנדי." מנדי נרדמה על הספה בסלון ומחר אבא יקום כועס אבל קר בחוץ אז זה בסדר. זה הכל כלום וזה רצף של שטויות. אני כועסת כל הזמן ואני מנסה לשמוע מוזיקה כדי להנעים את הזמן אבל כל המוזיקה נגמרת לי ואני רק רוצה לשמוע קולות אמתיים אבל כל הקולות שאני שומעת נמצאים בראש והם צועקים וזה לא נעים. עצוב לי על מה שעשית אבל אולי זה מגיע לי. חם לי בטירוף ואני מתה לתקוע סנדוויץ' חביתה ואת צ'יינינג טאטום. המחזור שלי צוחק עליי. היום היה התקף שניה לפני שנכנסתי לרכב של אבא כדי שיקח אותי לפסיכולוגית ושרטתי לעצמי את הפנים אבל זה לא נראה נורא כל כך. ברדיו התנגן שיר של קולדפליי וזו כבר פעם רביעית שברדיו יש קולדפליי כשאני נוסעת לפסיכוש. גם שם צוחקים עליי. ג'ו קוקר נפטר, איזה בן זונה של אלוהים. אני לבד ואני עצובה ולא אכלתי מיום שישי. עונש עונש עונש אונס עונש. אני באמת עצובה. נראה כאילו המצב רק התדרדר מאז שהפסקתי לחתוך. זה לא רבע ממה שיש לי לספר אבל אני מאבדת ריכוז מהר יותר מהרגיל מאז שהפסקתי לקחת ריטלין. אני מקווה שאתם שמחים לא משנה איפה אתם.

אפריקה

אני לא מצליחה לכתוב את מה שאני מרגישה וזה גורם לי לטבוע בתוך חלל ריק. אמא חושבת שזה לא יפה מצדי כשירדן מתקשרת מאפריקה ואני בורחת לחדר, אבל זה רק כי אני לא יודעת איך לדבר איתה. היא הכל ואני כלום. היא מכילה בתוכה את כל הכוכבים ואת השמש והירח ויש בתוכה המון אהבה לתת ועל האיברים הפנימיים שלי יש אבק. רציתי שהיא תהיה יותר אחות ופחות זרה שגרה חדר לידי, אבל אז היא טסה לטפל בילדים מלוכלכים והשאירה את כל מה שניסיתי לבנות מאחוריה. אני לא מאשימה אותה, שבע שנים זה הפרש גדול. אף פעם לא ידענו איך לדבר אחת עם השניה. אף פעם לא ידענו לשתף. אף פעם לא היינו אחיות, גם כשרצינו. כשאני הייתי בד' והיא הייתה ביא' היא הכינה לי צמיד מחרוזים אדומים כשאני צפיתי בסרטים מצוירים בסלון. היא כרכה לי אותו סביב הזרוע כמה פעמים ואמרה שזו מתנה ממנה אליי ושיש בתוך הצמיד קצת ממני וקצת ממנה. יום אחד לא ענדתי את הצמיד כשיצאתי מהבית והרגשתי כאילו משהו בי נבל. רק אז הבנתי למה היא התכוונה כשנתנה לי את הצמיד. היום היא התקשרה אחרי חודש שלא שמעתי את הקול שלה והדמעות חנקו את שתינו. זו אהבה, תמיד. גם אם היא מורכבת ולא מובנת, זו אהבה. רציתי לספר לה על נ' ועל המבחן בתנ"ך ועל הצבא, אבל לא הצלחתי. הקשבתי לה. כל מה שאני יודעת לסבך היא יודעת לפתור. השיחה הייתה מלאה ברעש של מוחות חושבים ובשקט של הקול הצרוד שלה והמגמגם שלי. בסוף היא השחילה, כן אני חוזרת במרץ, נלך להצביע יחד, אה רגע, את בכלל חוגגת באפריל, בסדר, אז נשכר אותך למוות. ואני? בכלל לא רוצה שתשכרי אותי למוות. אני? רוצה שתהיי אחותי, אני? רוצה קצת אהבה ללא תנאים, אהבה כזו של קשר דם. אבל אולי האהבה הזו תבוא בכמויות מסחריות של אלכוהול. ואז ניתוק. עכשיו כל מה שנשאר זה לחכות לינואר.

כואב

And because of the weight

of the too tall walls

and the relentless flags

on both of their sides

and the abstract worries

–

Our hearts sank

and our sunken hearts, after time

become anchors

unnoticed at the bottom of the sea

אני לא צריכה אף אחת מכן, זונות מטומטמות. איך קניתי את השקרים שלכן בכלל? מפגרת. אני כזו מפגרת. אני כל כך כועסת, אני לא יכולה להסביר במילים כמה. אני רק רוצה לנפץ לכן את הפנים על הכביש. אני רק רוצה שתדממו בשבילי. תרגישו מה זה לכאוב, כוסעמק. אני מלאה בכל כך הרבה שנאה ואני במצב רוח להרוס. תתחננו.

 

אין לי חברים

וזה שובר לי את הלב.

 

אפס.

 

–

אני כל כך, כל כך עצובה.

מיגרנה

15/12

עברנו ליד גן השעשועים ומכונית כלשהי חנתה מעבר לגדר שהקיפה את המקום. בתוך המכונית ישב ארנב אפור שהיה ממש עצום יחסית לארנב, ולידו ישבה בלונדינית קטנה ומצומקת. הוא לעס לה את השיער וירד לה דם מהפנים. שמעתי אותה צועקת את שמי, אבל לא הצלחתי להבין איך אנחנו מכירת ולמה דווקא אני מתוך כל הילדים באוטובוס. היא התחננה שאעזור לה, אבל המשכתי להשקיף עליהם מהחלון. בהיתי בארנב אוכל את הילדה עד שהמכונית נעלמה משדה הראיה שלי. בסוף ירדתי ארבע תחנות אחרי התחנה שלי כי ניקרתי כל הדרך והעיניים דמעו ובכלל לא קלטתי איפה אני נמצאת. לקח לי זמן להבין שמה שראיתי לא היה אמיתי. קשה לי לנשום וכואב לי העור. אני מרגישה מובסת, כאילו הוציאו לי את כל הרוח מהמפרשים. אני קטנה ומושפלת וחסרת חשיבות. לקחתי שלושה דקסמול. לא ישנתי כבר המון זמן אבל לפחות אני לא חולמת יותר. אני קורסת ואני מרגישה את זה.  

 

–

16/12

בלילה של ה15 שהפך ל16 נרדמתי בערך לשעתיים וישנתי משתיים בלילה ועד ארבע בבוקר. התעוררתי בדמעות מאחד הסיוטים. אני שונאת לקום מהדמעות. חלמתי על ניר ועליך. היית השותף שלי בדירה שנראתה מאוד כמו הבית שלי אם הוא היה ממוקם באירופה. חלמתי שיש לי סרטן ושזה יומי האחרון אז אני הולכת להיפרד מניר. כשסיפרתי לו שזה הסוף הוא תפס אותי בחולצה והתחיל לבכות. בחיים לא ראיתי אותו ככה וזה העציב אותי נורא. אחרי שהוא סיים לבכות עליי חזרתי הביתה וראיתי אותך תלוי מהתקרה. כתבת שאתה לא מוכן לראות אותי מתה אז הרגת את עצמך קודם. התעוררתי והתחלתי לבכות ואחר כך לא הצלחתי להירדם שוב. 

 

ראיתי את אחותך הקטנה היום. ירדתי מהאוטובוס הביתה ונשארתי לעמוד בצומת כי לא הצלחתי להחליט איזו להקה לשמוע, ואז זה קרה. אני יכולה לזהות את הפג'ו הכסופה של אמא שלך מקילומטרים. הרכב התקרב מתחילת הרחוב לכיווני וקפאתי במקום. פחדתי שאולי אראה את הפנים שלך אחרי שנתיים. רציתי לזוז אבל הגוף שלי לא נתן לי. הלב פעם חזק עד שהחזה החל לכאוב. הייתי בהלם מוחלט. לא ידעתי איך תיראי ואם תיראי ואם השתנית לחלוטין בשנתיים הללו או שדבקת במי שאת באמת או מה יקרה אם נסתכל אחת על השניה, אפילו רק לרגע. תהיתי אם גם את ראית אותי משם, מקצה הרחוב, ונבהלת מהמחשבה שאולי נסתכל אחת לשניה בעיניים בפעם האחרונה. הרגליים רעדו, אבל לא רעד נעים כזה של שניה לפני שאני עולה לבמה. הרכב התקרב אליי ואני נשארתי בדיוק באותה הנקודה, ואז גם זה קרה. לא חלפת על פניי, אבל אחותך כן. אמא שלך דיברה בטלפון תוך כדי נסיעה כהרגלה והשיער שלה לא היה בלונג'ינג'י יותר. מה שלומה? מסרי לה שהיא נראית בדיוק אותו הדבר. מאי הקטנה ישבה מאחורה. היא נראתה ענקית פתאום, אבל אני מניחה שככה זה כשלא מתראים שנתיים. זכרתי אותה בגן ועכשיו היא בכיתה ב'. שיערה היה אסוף לשתי קוקיות והיא ישבה ליד החלון. איזו ילדה יפה היא. היא קלטה אותי כמו שאני קלטתי אותה. אני לא יודעת אם היא זיהתה אותי לגמריי כי הרכבתי את משקפי השמש שלי, אבל העיניים שלה כן דקרו אותי עד שהרכב פנה שמאלה בצומת. זה היה מפגש מאוז מוזר, אבל רווח לי שזו הייתה היא ולא את. מעניין אם היא שואלת עליי לפעמים. מעניין אם היא הבינה אחרי שלא באתי חמישה חודשים. תהיי טובה אליה. 

 

 

–

שתיים בלילה. שקית עם קרח על היד עד שכאב אחד יתחלף בכאב אחר. כואב לי. אני לא רוצה לעצום עיניים. 

 

ליאור התקשרה אליי בשלוש בלילה. זה קרה שניה לפני שנרדמתי, אבל בכל זאת עניתי לה כי אף אחד לא מתקשר סתם בשלוש בלילה. היא ענתה בוכה וסיפרה שהיא רבה עם חבר שלה ושהוא קילל אותה ואמר דברים שאי אפשר לקחת חזרה. ניסיתי להרגיע אותה עד כמה שיכולתי, אבל היא הייתה בטוחה שזה נגמר ביניהם. אמרתי לה שאולי זה מה שצריך לקרות ושלא מגיע לאפס הקטן והנפוח הזה דבר יפה כמוה אם הוא לא יודע איך להעריך את האוצר שיש לו בידיים. שמעתי אותה מחייכת. היא ניתקה והשעה כבר הייתה קצת אחרי ארבע. פעם אחת ישבנו שלושתינו על פיצה. היא נראתה נורא מאוהבת והוא בעיקר בהה באוויר. הפחד היחיד שלי הוא שזה יגיע לעימות פיזי, אבל אני מניחה שנחצה את הגשר כשנגיע אליו. 

הסוף.

29.

 

 

 

כל כך כועסת 

כבר אין לי כוח לסבול את השטויות שלך

כבר אין לי כוח להרגיש חרא אין לי פאקינג כוח אם ככה זה אז תודה אבל לא

ואני כועסת, אני באמת כועסת והגוף ננעל ועוד שניה יתחיל לרעוד

ונמאס לי שאני מרגישה כמו סמרטוט רצפה אבל העתיד שלי חשוב יותר מההווה

כי דנה הבת זונה הצליחה לאיים עלייך

בת. זונה. 

הלוואי ואתפגר בבית הספר כדי שתרגישי חרא ששלחת אותי ללמוד ביום שאני לא מצליחה לעמוד על הרגליים

מה אני צריכה לעשות כדי שתשימי לב? להגיע למיון? כוסעמק, כוסעמק נמאס לי

מטומטמים. 

אני לא יכןלהנלנשום. נרדמתי לחצי שעה ואז הם הצחילו לצעןק

03:00

לשבור חלון, לשרוף עיתון, לזרוק צלחת, לנפץ אגרטל, לרסק דיסק שרוט, ללכת באמצע הכביש, לצעוק עד שאלוהים ישמע, לשרוט את הפנים, לריב עם כל העולם, אני שונאת אותך, להסניף דבק, לכעוס עד רעידות, לשנוא עד ששורף, לחרוט, לגרד עד שיורד דם, לדפוק את הראש בקיר, לרצות להיעלם, לרצות לשרוף הכל, לרצות לשחוט את כולם, לצרוח עד שנגמר הקול, לנעוץ, לחורר, לפתוח פצעים עם מחט תפירה, להדביק את העור עם דבק מגע, לא לישון חודש, לחלום בהקיץ, לא לאכול שבועיים, לבלוע, לירוק, לבלוע שוב, להקיא, לנטול את כל הכדורים בקופסא, להתעורר כי מפחיד, לצרוח מתוך שינה, לקלל את הקיום, לשנוא את היקום, להתגעגע, ליילל, ללעוס, להתייבש, להפסיק לשתות, להפסיק לנשום, להתאבד חברתית, להיאנס נפשית, להיאנס פיזית, להתפורר מבפנים, להתפורר גם מבחוץ, לקלף את האצבעות, להכאיב כדי להרגיש, ליפול על הרצפה, להפסיק לזוז, כואב לי הראש, ללכת מכות, לאיים, לשבור עצמות, כואב לי הראש, להסתכל בשעון, 03:00, להתפלל, להבין שאין למי, פיקציה.

עד שדם ירד מהאזניים.