אני לאט הופכת לגרסא יותר אפלה של עצמי.
אני אוהבת את זה.

אני לא מאמינה שזה קורה בעוד שבועיים. זו תהיה הפעם הראשונה שלי בדיוטי פרי, פעם ראשונה שאראה מטוס (מקרוב קרוב) או בכלל אטוס באחד. זה מטורף מבחינתי כי כבר יש טיסות ויש בתי מלון ויש כרטיסים לפסטיבל ונלך לכל האקווריומים באיזור ולגני חיות. אני לא מאמינה שאחווה את לס דיסקרטס בלייב! זה כל כך קרוב, עוד רגע כאן. הרבה יותר מדי התרגשות בשבילי להכיל. אני בכלל לא יודעת מה צריך לארוז במזוודה, אבל אני יודעת שיהיה בסדר.

רוגו

זה מוזר לאללה להכנס לבית של סבתא בלי לראות אותה על הכורסא שלה צופה ביפים והאמיצים. מוזר לאללה שהיא לא פותחת את הדלת, שהיא לא מסתובבת בבית. מוזר לאללה לא לשמוע את הקול שלה, לא לתת לה נשיקה כשאני נכנסת הביתה. סבא מת כבר מזמן אז זה לא שיש מישהו אחר שיפתח את הדלת או יביא לי חיבוק. אחרי ההלוויה חזרנו לבית של סבתא והייתי בטוחה שאני אראה אותה שם כי עוד לא הבנתי שקברו אותה למרות שהסתכלתי טוב טוב. מאיה אמרה לי שהיא מרגישה שהיא כל כך עמוק בתוך המוח שלה שהיא כאילו כלואה שם והגוף מתפקד על אנרגיה שנשראה מפעם. דברים מוזרים קורים בימים האלו, כשאבא התקשר אליי בעבודה וסיפר לי שסבתא נפטרה ישר תפסתי מונית הביתה, אבל לא הצלחתי להסביר לנהג איך מגיעים. ממש התבלבלתי עם הפניות, כאילו לא הצלחתי לקשר בין הרחובות למבנה של הכפר. כשנכנסתי הביתה התיישבתי במטבח ואכלתי את האוכל שלי ולא בכיתי בכלל כי לא הבנתי. גם עכשיו אני לא כל כך מבינה, רק אתמול כשטל אמרה שהיא רוצה שסבתא תאכיל אותה כמו פעם ואז סבתא לא צצה משום מקום, הבנתי שזה סופי וזה נגמר ואת הפנים של סבתא אני אראה רק בתוך מסגרות עץ ממוסמרות לקיר. עמית היה איתי בהלוויה וברכב בדרך לשם ממש צחקתי והוא לא הבין וחשב שזה לא בסדר. כשראיתי את הגופה של סבתא מתחת לסדין כל מה שהצלחתי לדמיין היו העיניים היפות שלה עצומות ונחות. היום כשנכנסתי לה לחדר לשכב קצת קיוויתי שהיא תבוא מהסלון ותשכב לידי. נעלי הבית שלה היו מונחות מתחת לשולחן האיפור בחוסר סדר ומשקפיי הראיה שלה גם הן הונחו בצד המיטה, אפילו הארון היה פתוח. ממש חשבתי שהיא בכל רגע תחזור לקרוא ספר או עיתון. זה הזוי, באמת. זו לא פעם ראשונה, זה פשוט שזו סבתא שלי שגידלה אותי. הלב שלי כואב.