לעזאזל

אני כבר לא מצליחה ללגום את כל כוס הקפה שלי. פעם קפה היה דרך מילוט, מין הפסקה מהיום; עכשיו אני שותה קפה ותעזבו אותי בשקט. אלה היו שלוש עוגיות וספל קפה אחד, וקדימה לטבוע. היום אני לא מסוגלת לשבת בשקט למשך חצי שעה ולשתות את הקפה שלי. אני לא יכולה לשבת בשקט לא משנה הסיטואציה. תמיד אהיה חייבת להביט לכל הצדדים ולרקוע בכפות הרגליים ולכעוס. ולכעוס עוד יותר ולהטיח את כפות הרגליים ברצפה הקרה ולתופף עם האצבעות על שולחן העץ ולשכוח שיש לי קפה לשתות ולשכוח שהתיישבתי כדי לנוח, ולהתנשף מעייפות ולהתקפל בתוך הכסא. לעזאזל, לעזאזל. הדיכאון לקח ממני הכל. גם את הקפה. גם את דקות החסד שנהגתי לעשות עם עצמי. 

 

 

forgetting means remembering

השיער שלך זרח כמו השמש מתחת למנורת הרחוב של שלוש בלילה. עישנת בשרשרת ואני חזרתי הביתה מסריחה מהחלטות רעות. נתתי לך את הכבוד להרוג אותי מבפנים. הכאב שלך היה המתוק ביותר שידעתי לכאוב. הקול שלך שיכר אותי; עמוק ומוכה שמש. תאמינו לי, אם הייתם שומעים אותו מדבר, שפוך כולו כשמאחורי הלשון שלו מסתתר קמצוץ של מבטא לא מוכר, גם אתם הייתם מבינים מה זו אהבה.  את הבוקר ביליתי באוטובוס. הזוג מאחוריי לא הפסיק להתווכח למשך כל הנסיעה, ההוא היה שטלתן מדיי וההיא לא הייתה מוכנה להיות נשלטת. ניסיתי להטביע אותם עם המוזיקה שהכרת לי, אבל שניהם לא היו מוכנים לשקוע. חשבתי עליך, איך אתה מעולם לא הסכמת לשקוע ואיך לנצח תצוף מעל לפני השטח כמו גלגל הצלה שוטה. אנשים תמיד מזכירים כמה זה קשה להזכר; איפה הם השאירו את המפתחות או כמה גזים אצילים קיימים בעולם, אבל אף אחד לא מדבר על כמה זה קשה לשכוח. אני מותשת מכמות הפעמים שניסיתי לשכוח אותך אבל רק נזכרתי יותר. forgetting means remembering.

 

 

 

תקשיב למה שאני אומרת לך- הגוף שלך הוא לא מקדש. מקדשים אפשר להרוס ולחלל. הגוף שלך הוא יער- מלא בעצי מייפל דקיקים ומתוקים ומריח כמו פרחי בר באביב. אתה תגדל שוב ושוב, לא משנה כמה פעמים תובס. ככה זה ביער.

זה היה אחד מהימים הצהובים האלו בהם הסביבה מאמצת לה את הפגמנט הצהוב ובולעת אותו למשך עשרים וארבע שעות רצופות בלי שום סיבה נראית לעין. השמיים נצבעו כצבע החרדל והעננים תפסו גוון צהבהב עתיק. השיער שלך זרח כמו השמש והברק והצל שיחקו בו תופסת ולי נהיה חם מלהסתכל עליך. האוויר הפך לאבק והתפוררנו 

salad days


זה כמו מפה ואני לא מצליחה לחבר בין הנקודות כדי להגיע אל היעדים שיצליחו לספק אותי. יש בי מספיק תכניות לעשרות אנשים ובאותה הנשימה גם אפס אחוזי מוטיבציה בכדי לקום ולעשות. אני יודעת שזה כואב להם לראות אותי ככה, גם לי זה מכאיב. וכמו שחלק במכונה נשבר וקוראים לבעל מקצוע שיבוא ויתקן- פה אין מי שירכיב חזרה את החלק השבור ובי אין את העדינות הנדרשת כדי להחזיר את כל החלקים שנפלו בחזרה למקום מבלי לפספס, מבלי לדחוף חזק מדי, מבלי שהחלקים החשובים ינזלו לי אל מבין כפות הידיים. זו קללה, וכואבות לי הרגליים מלברוח. אלו הם ימיי העכורים.

הייתי רוצה לשבור לך יד,

ואז לתת לך רחמים.

the benefits of being 1.58

סתם אבל התמונה צולמה אתמול והגרביים שלי היו הכי חמודות בעולם לא הצלחתי להפסיק להסתכל עליהן ולבשתי את הטרנינג שאני ישנה איתו כמו יב זה היה יום נחמד כל היום שכבתי בדשא ושמעתי מוזיקה ובהיתי לעצמי בגרביים כי לבבות וקיבלתי 100 במתכונת באנגלית וכל הכיתה נכשלה אבל חשבתי שהאנסין היה מעניין הוא דיבר על התחממות גלובלית והנמסות הקרחונים (הנמסות?????????) ו92 במועד ב' ואני לא צריכה להתאשפז רק לקחת אנטיביוטיקה עד שכבר לא יכאב מה שלא יקרה ועדיף כבר לבלוע את כל הכדורים יחד אבל נראה לי שאמא תבהל אם אחליט להתאבד פתאום ואז יתקעו אותי במחלקה ד' שמרגישה כמו מחלקה ז' ואיך שאני חרמנית 

פאק

כפות הרגליים שלי לא באמת כאלו גדולות טוב תאמינו לי פליז

קשה לי לנשום כשקשה לי לכתוב וקשה לי לכתוב כשקשה לי לנשום וזה מעגל מטומטם ומסתובב לי הראש ובבוקר התעוררתי עם טעם של דם בפה וכשהתכופפתי הרגשתי את הבפנים שלי נקרע וזה כאב כמו לא לישון שנתיים כבר ארבעה ימים שאני מתהלכת עם בחילה שמטפסת לי במעלה הגרון והטיזינג הזה שובר אותי כבר חודשים שלמים שאני מותשת כבר חודשים שלמים שלא ישנתי לילה מלא כבר חודשים שלמים אני צועקת מבפנים ואוכלת את עצמי מבחוץ כי אין לי את האומץ לומר תראו אותי תסתכלו אני לא בסדר משהו לא בסדר ואני צריכה עזרה אבל אנשים מטבעם יזרקו אותי לכלבים כשמשהו חדש יגיע ואנשים מטבעם יפקירו כשלמישהי טובה יותר יהיה מה לתת להם כי אנשים מטבעם נותנים רק כשיש מה לקחת

 

בכל הנפת יד אני יכולה להרגיש את הגוף הזה נשבר

הרגשה שזו ההתחלה של הסוף

שתיים עשרה שנים אני חולמת על הרגע הזה והנה הוא הגיע ואין לי גם לא מילה אחת לסיכום. שתיים עשרה שנים שחלמתי לעוף מהמסגרת המכוערת הזו והיום אני מלאה בפחד כי אני לא יודעת שום דבר אחר. אני לא יודעת מה אני עושה עם החיים שלי וכרגע נדמה לי שהכיוון היחיד שפתוח הוא לקבר. 

LSD and the search for god

"אני לא יודעת איך זה מרגיש להיות לבד."

חחחחחחח רוצה שאלמד אותך? כי אני יודעת טוב מאד מה זה להיות מנודה שמונה-עשרה שנים. מטומטמת. את צריכה להיות אסירת תודה שבכל השנים האלו היה לך מישהו מדהים כמוהו שהתעורר לצדך במיטה.

 

זה אפילו לא כעס, סתם ייאוש. 

את כל הרוח הוצאת לי מהמפרשים. נשבר לי הזין.

לפעמים אני מתחרטת שלא בלעתי את כל הבקבוק כשעוד היה לי אומץ.