לתת את הלב

כשאני נותנת את הלב שלי למישהו, אני לא סתם נותנת אותו. אני מגישה אותו על מגש, כשהוא חשוף כולו אל הבן אדם שמקבל אותו. בלי מסכות, בלי משחקים. פשוט ככה, חשוף. ואני, ברוב טיפשותי, מצפה מאותו האדם שמקבל אותו ככה, שיתנהג אליו בהתאם. שילטף אותו, שיאהב אותו. אבל החשוב מכל – שישמור אותו פועם. 

 

אבל לפעמים אני נופלת על בחורים קצת טיפשים, כאלה שמאוד קשה להם לקרוא את הוראות ההפעלה לצעצוע החדש שהם מקבלים, וככה יוצא שאחרי חודש או חודשיים הם רוצחים ושוחטים אותו בדם קר. תחילה הם מטפחים את הלב בעדינות עד שנאמס להם, ואז לוקחים אותו ומוחצים אותו, לאט לאט. בקצב שלו הלב מתפרק ומתפורר, אבל כל פעם רק קצת, שישאר טעם לעוד.

 

ואז, כשהוא מוגש אל הבחור הבא, שוב פעם חשוף, הוא נראה בדיוק כמו קודם, רק עם קצת יותר פלסטרים וצלקות ושברים. ואז אני שוב פעם מצפה מהאחד האחר שישמור לי עליו, על הלב שלי. אבל אז גם לו נמאס אחרי חודש או חודשיים, ואז גם הוא, כמו הקודם, לוקח את הלב שלי ומנפץ אותו לחתיכות קטנות קטנות, שכבר קשה מאוד למצוא ולהדביק חזרה, וכל פעם נשאר מהלב שלי קצת פחות לב והשטח של הצלקות גודל עוד קצת בכל פעם.

 

ועם הזמן אני נגמרת, אני נשחקת. אני לא מי שאני יותר. הלב לא מתפקד וזה או לחשוב דרך הכוס או לא לחשוב בכלל. אבל זה לא משנה כבר, בשני המצבים אני רק נפגעת עוד קצת. אבל אני כזו, זה מה שמגיע לי.

 

 

פעם ראשונה

פעם ראשונה שאני אומרת למישהו שאני אוהבת אותו, באמת, מכל הלב. בלי לחשוב יותר מדיי ובלי לדאוג ממה שיקרה אחר כך. ומה אני מקבלת על זה? כאפה מצלצלת לפנים וביטחון עצמי ששואף לאפס.

 

6.9

 

אוקיי ממש ממש עצוב לי עצוב

we don't need no education

אתמול הייתי בבית הספר והצעתי למורה שמחליף צילצולים שישים את השיר הזה כצלצול

 

 

אני מאוד מקווה שהוא צחק כשהוא אמר, "אין מצב". סטנדרטי

 

(אז מה, מחר יא'?)

 

 

פלייליסט חדש יש

וגם סקצ'בוק

וידע כללי בהיסטוריה

 

סבבי

נצליח גם הפעם

 

מלכודת

אני עייפה כל כך, אבל ההתרגשות כאילו מכרסמת אותי עד הפיסה האחרונה ולא
נותנת לי מנוח. לא מאמינה שכבר הוא קרע לי את הבפנים וקרא אותי כמו ספר פתוח. איך שהוא
אמר שהוא מבין כשסיפרתי לו על ההטרדות שחוויתי ושאת כל העניין של המגע ניקח לאט,
שוואיה שוואיה. ואני אוהבת שהוא ככה, קורא לי מדהימה ומושלמת אפילו כשאני לגמרי
ההפך. אני אוהבת שהוא רואה אותי בצורה שונה לחלוטין, בעין לא מזוינת, מתעלם
מהצלקות והחסרונות ומעצים את היופי הדל והטוהר. אני אוהבת כשאנחנו מדברים על
מוזיקה ואפשר לראות בעיניים שלו ניצוץ של התלהבות כזו שלא נגמרת. אני חוששת שאני
מתחילה ליפול אל תוך מלכודת האהבה האין סופית הזו שוב, ואני נופלת מהר יותר משציפיתי.
"אל תשכחי שאת מושלמת", הוא אומר לי, בכל פעם שאני אומרת לילה טוב
אחרון.

 

קח אותי למקום בו העצים עומדים חרישים, דקיקים ולא נראים כמעט כמו רוחות רפאים שקופות באופק. קח אותי למקום בו האופק מלא בערפל אפלולי ובשביל לגלות מה נמצא מאחורי הערפל חייבים להמשיך ללכת. קח אותי למקום בו הכביש מתעכל מצד אחד לשני, ומגלה לך מקומות שאף פעם לא תיארת לעצמך שתכיר. קח אותי למקום בו העלים שמתאספים על האדמה נראים כמו שמיכה רכה של צבעים חמים. קח אותי למקום בו אפשר למצוא חיות בודדות וחסרות בית בין הצמחייה הירוקה והרעננה. קח אותי מפה.

קטע מוזר

אז הכרתי בחור והוא גורם לי להיות מאושרת עם המילים היפות והכובשות שלו והשיחות הזורמות והכיף כיף כיף. לדבר איתו עושה לי טוב והוא כתב לי כמה דברים ממש מרגשים אפילו כשרק הכרנו. יש בינינו כימיה ללא ספק, ולפעמים הוא כל מה שנמצא לי בראש. סבביסבביסבבי

 

כשאני ממש שמחה ומתרגשת, אני לא מסוגלת לאכול. כבר שלושה ימים שלא אכלתי בגלל אותו הבחור שגורם לפרפרים שישנים בבטן שלי להתעופף בלי מנוחה, שגורמים לי לרקד ולדלג בכל הבית ולשיר משפטים במקום להגיד אותם. מאז שאחותי חזרה מחודשיים בחו"ל, בכל יום אנחנו מבשלים ארוחה בשבילה ובכל ארוחה אני יושבת בשולחן עם אוכל בצלחת שאני לא מסוגלת לגעת בו כי אני כל כך מתרגשת כל הזמן כי הוא מטייל לי במחשבות. ואני יושבת פה עם קערה של ענבים ירוקים ועסיסיים שזה הפרי האהוב עליי בערך ואני לא מסוגלת לאכול אותם כי אני נגעלת מהם פתאום. טוב, לפחות שאצטמק קצת. סבביסבביסבבי

נדב.

אך, נדב. אוי, נדב. הג'ינג'י היחיד במשפחה אחרי אח שלו. אף אחד אף פעם לא
הצליח לפענח את התעלומה הג'ינג'ית הזו שמסתובבת בין בני המשפחה, איך לעזאזל שניהם
היחידים שיצאו ג'ינג'ים. אך, נדב. אולי הבחור הנאה ביותר שראיתי, בחיי. גבוה כל כך
ושרירי כמו שצריך, עם עיניים כחולות שחודרות אליך וכמובן עם הרעמה הג'ינג'ית שלו
שמאז שהתחיל לשרת בצבא הוא תמיד קוצץ טוב עד היסוד.

 

נדב, אולי הבחור הפשוט ביותר שהכרתי, בחיי. עם חולצת הג'ינס הקרועה שהשאיל
מאבא ונשארה איתו עד היום והג'ינס המרופט והמלוכלך בכתמי בוץ קטנטנים עד הברכיים,
וכמובן, סנדליי השורש הישנות שהיו מאז ומתמיד סימן ההיכר שלו. אין יותר פשוט
ומקסים ממנו. בכל פעם שאני פוגשת אותו אני נדהמת לגלות שהפשטות הזו נשמרה והלכה
איתו לאורך כל הדרך. בחור כל כך צנוע ומתוק ואמיתי.

 

ואיזה כיף שחזרת לבקר פה בכפר, אפילו כשהנסיבות לביקור הן כי אבא שלך נפטר
ויושבים שבעה, אבל איך שהתגעגעתי ואיך שאני זוכרת כל רגע איתך. את הימים בהם חיכית
לך בביתך שתחזור מהצבא כי לפני שנסעת הבטחת שתיקח אותי לטיולים במטעים עם
הטרקטורון, או שניסע לירושלים לשוק או למבצר אנטיפטרוס בראש העין. ואני זוכרת אותך
נכנס בדלת ורק מהצעד הראשון שעשית עם הנעליים הצבאיות הכבדות ידעתי שזה אתה ורצתי
אליך ואתה מת להוריד את המדים שהסריחו מהימים הארוכים אבל לא יכולת לעמוד בחיבוק
של ילדה שמאושרת לראות אותך, אף פעם. ואיך שאני זוכרת את הימים בהם ביקרנו את סבתא
יחד ואכלנו ותמיד היית מצחיק אותי דווקא כששתיתי מהמיץ הסודי שלה שאף אחד לא ידע
איך היא הכינה אותו, וכמעט תמיד הייתי מתפוצצת מצחוק ואתה היית בעולם אחר כי הצלחת
להצחיק אותי שוב ושוב ושוב.

 

ואני זוכרת איך שהיינו משחקים טניס במגרש כי לך היו את המפתחות אחרי שנהיית
המורה החדש לטניס בכפר, ואיך שנהניתי, אפילו כשברוב הפעמים וויתרת לי, אבל לטענתי
אני זאת שניצחה תמיד בזכות עצמי. ותמיד היית מעודד כשלא הצלחתי לחבוט טוב כמוך.

 

ואז עברת לגליל, לאיזה קיבוץ, ונהיית רפתן. ורציתי לבכות אבל לא נתת לי אף
פעם, כי אמרת שתבוא לבקר בכל שבוע ובכל פעם שתבוא, נתגלגל בדשא בגבעה כמו שהיינו
רגילים לעשות ונאכל אצל סבתא. ולאט לאט הביקורים החלו לפחות כי חזרת להיות מורה
לטניס ותמיד מאוד אהבת את העבודה הזו כי שמחת לראות ילדים שמצליחים לחבוט כמו
שצריך. אבל העבודה גזלה ממך הרבה מאוד כוח לבוא ולבקר בכל שבוע, אז באת פעם בחודש.
ואני חייבת להוסיף שאף פעם לא הפסקתי להתגעגע, אפילו לא עכשיו. אחרי כמה שנים שלא
התראינו אני מתגעגעת בכל יום ואלו לא סתם געגועים, אלה געגועים למשהו ישן, משהו של
פעם, לזיכרונות שפעם היו מציאות שאהבתי יותר מהכל.

 

ושבוע שעבר כשראיתי אותך בהלוויה רצתי אליך וחיבקתי אותך, כמו בימים שהיית
חוזר מהצבא, וחיבקת אותי בחזרה חיבוק אוהב וישר התחלתי לבכות לך על הכתף אפילו שאתה
הבחור שאיבד את אבא שלו. ואיך שהיית כל כך חזק ולא העזת לבכות ואני בכיתי נהרות על
גבי נהרות ורציתי להיות כמוך לרגע. ואז כשנפגשנו שוב בשבעה ולבשת את אותה חולצת
הג'ינס שהלוותה מאבא שלך, וראית כמה אני אבודה אז הגשת לי אלבום תמונות ישן והחיוך
שחייכת אליי באותו רגע אמר הכל, הכל. וזה חיוך שאני לא אשכח בחיים. ואז פתחתי את
האלבום וזיכרונות הציפו אותי, ופתאום ראיתי תמונה שלי ושלך, כשהייתי עוד פיצקית,
תמונה שלך מחבק אותי, עוד עם המדים המלוכלכים ושנינו מאושרים עד הגג. לא יכולתי
להוריד את החיוך מהפנים. 

ואז מצמצתי

"אתה יודע מה קרה הבוקר? שכבתי במיטה, בהיתי בתקרה. הרגשתי את השמש והקשבתי לגלים ולשנייה אחת, הכל היה כמו שהיה פעם. סטייקים ובירה, וסרטים גרועים על הספה. ואז מצמצתי, ועכשיו זה בוריטו, ורוצחים להשכיר, וטובות וזנקס מזוין כדי להגיע למחר בבוקר, כדי שאקבל חצי שנייה של שלווה."

 

דברים שצריך להרהר עליהם מאת דברה פאקינג מורגן

 

פעם אחרונה ודיי

הפעם האחרונה שאכלתי אבוקדו הייתה השנה באיזה יום שישי אחד כשלי ולאמא היה התקף רעב מטורף באחת בלילה. הוצאנו כל כך הרבה אוכל ואז מכל האוכל הטעים שהיה, שמתי לב דווקא לאבוקדו שהתחבא (ובצדק) מאחורי אחת הגבינות ואמרתי לעצמי, "היי, איזה מוזר, תמיד אצל עמית ומאי האבוקדו ממש טעים, אולי אני אוכל ממנו!" ואז אכלתי ממנו ורציתי להקיא את נשמתי, ומאז לא נגעתי באבוקדו יותר בחיים שלי. אני לא מאמינה שאנשים אשכרה אוכלים את הירק המגעיל הזה! (מי שאומר שזה פרי מקבל כאפה תזהרו ממני), יש לו טעם של זין והוא מרגיש כמו חילזון, מה נסגר אתכם!