אני עייפה

(30/11)

אני מאבדת שליטה. זה משהו שמעולם לא היה לי ומשהו שאני לא יודעת להחזיק, אבל דווקא בנושא הזה אני מאוד סגורה. אף פעם לא נתתי לעצמי לשקוע ככה. זה הרגיש טוב. הוא עשה לי טוב, ואז, בום, התקף חרדה. הכל צף, כל החרא צף וזה הרגיש כאילו אני טובעת ונושמת יחד. כואב לי. הנשימה משתנקת והעיניים דומעות לרגע ומתייבשות לרגע ושורפות כל הזמן. ישנתי במצטבר אולי שש שעות מיום ראשון שעבר. אולי לפני, אני כבר לא בטוחה. אני לא זוכרת. חלקים מתחילים להמחק לי והעיניים נעצמות אבל אסור כי אני בבית ספר עכשיו. אסור אסור אסור. חמש שעות חופשיות זה עינוי סיני ונשארו עוד שעתיים ואני רוצה לבכות ולבכות ולבכות. לא בכיתי כבר הרבה זמן, רק ייללתי וקיוויתי שמישהו ישמע. אתמול נפתחתי אליך והיום אני מצטערת. קצת. קשה לי, היום אני מוותרת. כל נגיעה שלכם היא סימן על העור שלי שאני לא מצליחה לשכוח. אני נגעלת עד בחילה אבל שואפת לחום גוף ולקרבה ולמישהו שימשוך אותי קרוב אליו וילטף לי את השיער. אין ולא יהיה. אסור. אני מפלצת. אני חושבת שהסיוטים שלי הופכים למציאות. אני מפחדת. קר לי לבד.

 

 

(1/12)

איבדתי שליטה. הפנים מלאות שריטות והזרועות מכוסות סימנים כחולים. השפתיים קרועות לגמרי, אבל זה סתם הרגל רע. אני לא רוצה לצאת מהחדר. צעקתי על הפסיכולוגית וזה מרגיש כאילו דרכתי על זנב של חתול. זה נהיה בלתי נסבל יותר, וזה סוג של מעגל פתוח, אתם מבינים? אני לא יכולה לישון בלילה, לכן אני כועסת כל היום, ובמקום להוציא את הכעס על עצמי, אני נותנת לו לקבור אותי חיה. הראש מפמפם מאתמול בבוקר ואני לא סגורה על מה קורה עם העיניים שלי. יש לי פטיש בתוך המוח והוא לא מפסיק לדפוק, בעוד שארבעה קירות לוחצים את הגולגולת. לקחתי מהבוקר ועד עכשיו משהו כמו עשרה כדורים מכמה סוגים שונים. שום דבר, אין שינוי. מתישהו אשבר. זה קרוב. זה פוסט מטופש ואני מגוחכת. הם אומרים שמגיע לי ואני מתחילה להאמין.

 

 

09:04

הץמוטטןץ עצבים על נבןקר איזה פאקחנג יופי אני כל כך כןעסת אני כןעסת ברמה שאי אפשר ךתטר כבר טמם ךא כל כך כןעס ת ואיפ לי כוח יותר אין לי כוח אני רןתנ הביתה ךמע למה למה למה לנה למה זה לא הםגן למה למה למה ני כזאת אפסיתצ למע אני כזרת זןנה מלוכלכת אני שןנאת אותי כל כך רק תמותי כבר תבלעי את כל הכדןרים שעש ולכי לישון לנצח ברןר שהןא יעזוב אותך שניה אחרי תראי איך את נראית ימסכנה אנח שונאת אןץי אני קונאת הכל אני כל כך כןעסת והגוף רועד ואי אפשר לככה יותר אי אפשר פאק אהי לא מסוגלת עותר כל כך כןאב לי אני אןצה לצרוח ולרצוח אץ כולם אני לא יכולה לשלוט בזה יותר אני רוצה שיכאב לי כל כך עד שאבקש רחמים אני רןתנ שיענו אותי אני רוצה שיעשו דברים רעים לגוף שלי זה צגחע לי יותר מהכל

 

10:05

אני מממש צריכה טת הסכיניםם שלי  

אל תתאבד

טתה חשןב לי 

And i know they buried her body with others

her sister and mother and five hundred families

and will she remember me fifty years later

i wish i could save her in some sort of time machine

know all your enemies

 

לא משנה.