מריה, את כבר לא כל כך קדושה

חחחח כפרה, אני לא נפגעת,
אני רק מפתחת אנטיגוניזם וכעס,
וחוסר אכפתית,
וכאב לב.

JUST A HABIT

"נועה, את באמת חברה טובה"
"אתה רואה מישהו אחר יושב לידי?"
למה אני כזאת כלבה, גם כשמנסים
יותר מדיי חומות,
איך מורידים אותן?
קשה לי

זה
ממש
שורף

Mouth of god

הכל מזויף
הכל

אני מנסה לא לתת ליותר מדיי דברים להכנס לי יותר מדיי ללב. לשמור על ראש סגור כשזה מגיע לאנשים חדשים. לא לדבר, לא לנסות יותר. כשנמאס לי אז נמאס, וכשזה מגיע לגבול אדום זה יכול להפוך לאלים. אני נותנת לאנשים לדרוך עליי כל הזמן אבל מתישהו ישבר לי הגב ואני לא אוהב את זה יותר ואתפוצץ. זאת לא אשמתי. ככה החברה חינכה אותי להיות. להתקפל, להיות נחמדה ולבבית, לתת לאנשים לשבור אותי. נמאס לי לדבר ולא להשמע, נמאס לי להיות הרוח של המשרד. לא עוד. כל יום שאני במשרד הוא ניסוי, אני לא פונה לאף אחד, לא מורידה את האזניות כשאני נכנסת לבניין, ומחכה לראות כמה זמן יקח להן לשים לב שהגעתי. ברוב המקרים זה מצחיק, באמת. אפילו מגוחך. אבל כשזה חוצה את הגבול הפנימי שלי, שאף אחד לא יהיה מופתע אם בסוף אתלה את עצמי מהתקרה. אף אחד לא דיבר בכל מקרה, אז מה זה משנה, אה?