התעוררתי מסיוט אז הכל מבולגן

מכירים את זה שאתם ממש צורחים על מישהו כדי שהוא יבין משהו אז משהו כזה אני לא זוכרת מה גרם לזה לקרות אבל אני זוכרת שהתקשרתי לעמית והוא היה מנותק וקר וביקשתי סליחה אי פעמים והוא לא הסכים להבין הוא פשוט לא הסכים לסלוח לי וזה קרע אותי וברגע אחד התחלתי לצרוח שאני אוהבת אותו ומתנצלת ושהוא החיים שלי והשקט שלי כשאני חוזרת מהעבודה (זה משהו ספציפי שאני זוכרת שאמרתי) ועמית בתגובה צחק את הצחוק הכי כואב ומזלזל ולא משנה כמה התנצלתי ואמרתי שאני אוהבת אותו הוא ענה שאני משקרת לו ושהוא כלום בשבילי ושאני כלום בשבילו אני זוכרת שצרחתי עד שנחמקתי לרגעים מסוימים והוא צחק והשתגע והמשכתי לספר לו כמה אני אוהבת אותו וכמה אני מתנצלת מעומק ליבי עד שהוא ניתק לי וחסם אותי ואז התעוררתי 

 

וראיתי שיחה שלא נענתה מבייב והתקשרתי וכשהוא ענה כבר מרוב הפאניקה התחלתי לבכות כי לא ידעתי מה אמיתי ומה לא והוא ניחם ואמר שבקרוב נתראה ושהוא אוהב אותי וזה היה חם אבל עדיין צובט לי הסיוט הזה ולמה זה תמיד קורה לי 

 

זה היום הכי גרוע בשנה

שתדעו 

 

כוסעמק אחר כך נרדמתי שוב והסיוט השני היה אפילו יותר גרוע כי עמית התפוצץ בשריפה וראיתי הכל וזה שרף לי כל כך ואין בי עוד כוח לעצום עיניים

 

איזה יופי

מר וואן

את מרוואן אספתי בצומת הראשונה לכיוון היציאה מהכפר. לא כל כך זכרתי אותו אבל אחר כך עם המבטא כבר הבנתי שהוא היה המנקה שהזיז לי את המיטה לפני עשר שנים ומאז ועד היום יש רווח עצום בין המיטה לקיר שאני ממלא עם כריות. שנאתי אותו בגלל הרווח הזה וגם ביקשתי ממנו שיצמיד את המיטה חזרה לקיר אבל הוא ענה שבשבוע הבא בכל מקרה יצטרך לנקות שם שוב אז מה הטעם. הוא גם היה אוסף את כל בובות הפרווה שסבתא קנתה לי אל תוך שקיות אשפה כחולות ובכל פעם הייתי צריכה לסדר אותן מחדש. כעסתי אז שהוא חנק אותן בשקיות אטומות, חשבתי שזה לא המקום של הבובות היקרות שלי. באותו היום שהוא עלה על הרכב של אמא ניסיתי לשבור את הקרח באיזו שיחה קלילה אבל במקום הוא המיס אותו בדמעות קורעות לב. גם בלי ששאלתי הוא סיפר שאשתו נפטרה ושהוא לבד ועצוב לו וכואב לו ושאין לו עבודה. הזמנתי אותו לנקות אצלנו ובפנים אפילו היעזתי לחלום שאולי הסיוט שלי יגמר והרווח הארור שנפער אז לפני עשר שנים יסגר כבר. אמא שלי עד היום אומרת שהוא עם הידיים הפועלות שלו יכל לעקור סלעים מהאדמה ומיטות מקירות. אמא שלי אהבה אותו מאד כי הוא היה אז כה גבוה והגיע אל כל קורי העכביש בתקרה וגם עשה יופי של רצפה ותריסים. תמיד הבית היה נקי ונוצץ והשם שלו היה השם הכי מדובר בכפר והמספר שלו היה עובר מאמא קרייריסטית אחת לאמא קרייריסטית שניה. הוא סיפר לי שאחרי שאשתו נפטרה הוא עבר אירוע לב קל ובמיטת החולים הקרה חשב להרוג את עצמו, אבל מיד התחרט וכעס על קלות דעתו, וחבל על הבגדים והאקונומיקה וכל זה. הוא בכה עד שהורדתי אותו באחת הצמתות ואמר שאמסור לאמא דרישת שלום חמה, מסרתי לו אחת חזרה בדיבור מעט רובוטי. הוא בטח לא יבוא גם הוא.

mood

ערימות של חרא מהעבודה:

כשאומרים לי שאני לא טובה מספיק עשר פעמים זה מחלחל ואז כל מה שאני עושה זה חרא והכל לא מספיק טוב ואני בורחת לשירותים. באמת בורחת לשירותים. במצבים שהלחץ גובר עליי אני מבקשת לצאת להשתין ואז יושבת בתא השירותים איזה חמש דקות ומקווה שאף מנהלת או זכיין שם לב. אין לי כוח לדרמות ואין לי כוח למשחקי אגו ואין לי כוח לעובדות צהובות ואין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח. הרגעים הכי קשים הם נשיקת הפרידה מהסופש הארוך עם עמית ותחושת השאיבה הזו אל תוך שבוע עמוס ומסריח מפירות רקובים. אשכרה כמו להשאב אל תוך חור שחור ולקוות שהעצמות לא יטחנו בדרך. ג'סיקה הבת של אלף זונות כנראה (ואני גם מקווה בשבילה) אנלפבתית אז היא דפקה אותי מאחורה ונתנה לי להפריד עלים כמו תאילנדית בשמש, במקום לשים אותי בעמדת הברמן. רציתי לדפוק לה את כל הסכינים בסניף בגולגולת המכוערת שלה. בסוף הפרדתי חרקים מעלים כמו כלבה מושפלת. באמת רציתי לחתוך עמוק כדי לעוף משם כמה שיותר מהר. שונאת אנשים. שונאת יוגורט. שונאת הכל. זדיינו לי מהחיים כבר. 

פלוססס שחזרתי בפאקינג מונית כי האוטובוס המזדיין החליט לא להגיע ולא היה לי כוח להתקע באמצע פתח תקווה עד שש והנהג היה מחורבן והפנים שלו היו מחורבנות והמחיר שהוא דפק לי היה מחורבן אז שילמתי לו בשקלים ואילצתי אותו לספור שקל שקל. חרא.  

הרבה פעמים הוא גורם לי להרגיש קטנה בין כפות הידיים שלו, קטנה בקטע הפיזי והטוב כמו שאני אוהבת. אני אוהבת נורא כשהוא מושך אותי מהרגליים אליו. אוהבת את האגרסיביות שלו שהיא כזו טהורה. אוהבת כשהוא מתנצל אם הכאיב לי בטעות ואז מעביר ליטוף בשיער. אתמול הוא זיין אותי כמו חיה ועד עכשיו אני מפורקת. 

milk of toads

הדרך הכי טובה לזכור היא לחרוט על העור

 

חרא

(קליק)

כל האצבעות שלי חתכים מסכינים כבדות וזה שורף מתחת לזרם. אני לא טובה בכלום והעייפות מרגיזה אותי. ישנתי שעתיים ועמית אמר שאולי לא כדאי לצפות לשינה ערבה מכיוון ומעולם לא הייתי בסדר בקטע הזה. זה מרגיז אותי ומעציב ובעבודה רציתי כבר לפשוט מעליי את בגדי העבודה ולרוץ לשירותים להתחבא מהכל. תירצתי איזה משהו בנוגע לאוטובוס כדי לצאת עשר דקות מוקדם יותר. אני לא מרגישה כלום היום. הכל ריק, הכל גנרי ואפור. אולי כדורים יחברו מחדש את מה שאני לא מצליחה אבל אני לא רוצה כלום. אין לי חשק לנשום. כל כך הרבה חסר, דברים קטנים שאי אפשר לשים עליהם את האצבע. אני לא יכולה לישון כשאני כועסת. כוסעמק.

not unlike the waves

הצוות מאד סחי. זה דיי מעפן ומקשה עלי להחליף כמה מילים עם אלה שיצא לי להכיר. הכרתי בעיקר בנות שהן קטנות ממני בכמה שנים. האחמשית שלי דווקא בסדר למרות שכשסיימנו את המשמרת יחד בשישי, היא מיד הלכה בלי לומר שלום. קצת קשה לי שם, לא יודעת אם זה כי זו רק ההתחלה ועוד לא התאקלמתי. נכון שיש לי הכי פחות פזם שם, אבל אני לא אוהבת את העובדה שבנות בכיתה יא' אומרות לי מה לעשות ואיך לעשות. רוצה לעשות דברים בדרך שלי ולא בדרך מכנית שכתובה באיזו חוברת הדרכה. זה לא איזה משחק אגו וגם לא התנשאות ממרום גילי, זה פשוט לא מרגיש כמו המקום שלי עדיין. מאד חסר לי אופי ונשמה. זה לא כמו בחווה ששם אפשר לשפוך סיפור חיים ואז גם לגלות שמישהו מזדהה איתי או הקשיב, זה מאד אחרת. זה מאד טכני ורפטטיבי. תקחי את הבאן, תכיני את השייק, תניחי אותו בעמדת הדיספוט ואז תשלבי ידיים ותחכי להזמנה הבאה. אני כמובן לא מתכוונת להתפטר כי אלו יהיו רק שלושה חודשים ועברתי בינתיים רק שלושה ימים, אבל זה מותיר אותי בחוסר שקט שמוביל לאובר ת'ינקינג שיוביל בקרוב לקצר. פשוט בא לי שפעם אחת דברים יסתדרו, שדברים ישבו כמו שצריך. ביום שלישי יש ערב צוות בבאולינג למרות שהסניף הזה חיי ונושם כבר קרוב לשנה. אני לא כל כך רוצה ללכת, אבל, you gotta do what you gotta do. 

חוץ מזה, אגאלוך התפרקו. יום עצוב מאד לכל תעשיית הפוסט אטמוספריק פולק דום מטאל. עצוב

ברגעים המעטים שהוא מפגין רגש כזה לא מעובד כמו בסרטים ופתאום תלויה בזווית העין שלו דמעה קטנה או כשחצי החיוך לרגע נובל והוא מסתכל עליי ולוחש כל מני דברים שגם אחרי תשעה חודשים עדיין מצליחים להפתיע אותי, אני בשקט נפשי. זה משוגע לדעתי איך שהוא יודע שאני מסריטה אותו ומחליט להתעלם ולשחק בזקן שלו כי הוא יודע שאני אוהבת כשהוא לא שם לב. אני חושבת שאני המאד רגילה בזוגיות הזו ודווקא עמית שלא נוטה להעיד על עצמו דברים טובים, הוא המיוחד במינו. 

שוב השעה שש ואי אפשר לישון כי ראש טוחן מחשבות לא רצוניות שסודקות לי את העור מהחלץ וחוזר חלילה ואין לי כוח וזו מחשבה כזו מעייפת וכל הפעולה הזו של לחשוב על אותו הדבר ולנתח את אותה המילה שבע פעמים מזוויות שונות רק כדי להוכיח לעצמי שטעיתי בנוגע לשקר כלשהו שלא יהיה היא מעייפת ומחרידה וכואב לי בשכל. נשארו חמישה ימים ואני לא יודעת איך לאכול את זה כי זו קפיצה ענקית ואולי עמקית מדיי ובכלל אני כולה רוצה לשבת לעשן עם ניב אבל אני לא יודעת איך לבקש ממנו שרק נעשן ולא נדבר כי לו יש חומר והוא גם משפחה אבל בשנה האחרונה הוא התחיל להתחזק וגם הפסיק לאכול כל מה שטעים ואין לי כוס לכל מני בולשיט כזה של גורל ולכל אחד יש מסלול ואנחנו פה מסיבה מסוימת אבל מצד שני יש לו חומר וארוסתו זרקה אותו למרות שהוא מגדל אבל מה אני יודעת. אני זוכרת את הקיץ ההוא שנפגשנו במסעדה דביקה בתל אביב והמכנסיים שלך הוכתמו בקפה והרגשתי זלזול והשפלה ונישקת אותי במצח כמו איזה סבא ולא היית בליגה שלי בכלל וכל הארוחה בהית לי במחשוף ואני לא ידעתי לאן להסתכל והפסטה נעשתה כבר דביקה וכבדה מכל הגבינות ומשם אני לא זוכרת לאן הלכנו אבל לא הרגשתי בטוחה. נכנסתי לאיזה מינימרקט לקנות בקבוק מים והמוכר התחיל איתי בזמן שעמדת בחוץ ועישנת. היית ממש לא מחובר למציאות וגם לא נראה לי שהיה לך אכפת ואני רציתי לחזור הביתה ולעוף מהעיר ולחזור למושב שלי עם הפרדסים והכבישים הסדוקים ובסוף הירב העלת אותי על אוטובוס לפתח תקווה ושוב נשקת לי במצח וכבר אז ידעתי שזה נגמר לפני שהתחיל והאוטובוס היה כולו דביק ומזיע ומאחוריי התחכך בי בחור גדול וגם הדביק את ידו על מותני ומרוב צפיפות לא יכולתי להושיט יד בכדי להוציא את הטלפון מהתיק וגם קפאתי בכל מקרה. ירדתי בתחנה האחרונה עם עיניים דומעות ואת הפלאפון הציפו עשרות שיחות שלא נענו ורק אז נזכרתי ששיקרתי להורים ושלא באמת נסעתי להופעה עם יואב וכמה רציתי להיות עם יואב אז וכמה הייתי נותנת כדי ללטף לו את האצבעות. ירדן אחר כך הוציאה עליי את גרונה וגם אמא ואבא בטח עישן וכשהגעתי הביתה אמרת לי שזה לא יעבוד בגלל הגיל והרגשתי כזו הקלה למרות שאתה דחית אותי ולא אני אותך. הייתי רוצה לומר לך כל מני דברים שיושבים לי בראש עכשיו אבל אתה אטום ומעושן מדיי 

svart industriell olycka

כתבתי את זה בפוסט הקודם אבל אני מניחה שאף אחד לא יטרח לקרוא אותו, אז, התקבלתי לעבודה החדשה באותו היום שהתראיינתי אליה וזה לגמרי לגמרי עשה לי את היום. לא באמת ציפיתי שאתקבל אחרי שהבחור שאל למה בחרתי דווקא בדוכן מיצים ולא בבית הקפה ממול. עניתי שזה כי המקום משמעותית קטן ואינטימי יותר. הרגשתי ששמתי לעצמי רגל עם התשובה הזו כי אולי נשמעתי כמו אחת שלא יכולה לעמוד בלחץ, אבל בכל זאת נראה שהתשובה הזו לא הדאיגה אותו. אני מקווה שאצליח להוכיח את עצמי בתור סוחטת פירות ומערבלת שייקים ולאט אתקדם אל עבר הקופה. כשנפגשתי עם בייב שוב וסיפרתי לו את הבשורה ההו כה משמחת הוא החליט לקנות לי תחתונים עם תחרה ופפיונים ואז בכלל הלב שלי עשה שמיניות באוויר. אני כל כך, כל כך אוהבת תחרה. זה אידיוטי ומביך נורא אבל זה שובה אותי וגם עמית בעצמו. היום סוף סוף סגרנו על צימר שמתאים לשנינו ומצאנו מקום מקסים בזכרון וגם התור לרופא עבר בהצלחה ואין צורך בשום טיפול רציני כרגע ואני שמחה ומאושרת וסמיילי לבבות.

לא יותר מדיי

מחר ריאיון עבודה בבר מיצים חמוד שהשארתי בו פרטים לפני פסח. מקווה שהחולצה שאלבש לא תפחיד את מי שזה לא יהיה יותר מדיי. אני כמעט בסוף של פוקימון ספיר ואני רוצה כבר לסיים אותו כדי שאוכל להתחיל את המשחק הבא. אני נהנית מזה יותר ממה שכדאי. ליאור התחילה היום את השירות הלאומי שלה ואני זוכרת שבתיכון הבטחנו אחת לשניה שנכנס לזה יחד ונשכור דירה ונעשה כיף חיים. איזה צחוקים, אנחנו כבר לא מדברות יותר.