חסמתי את היכולת להוסיף תגובות בפוסט הקודם כי מישהו החליט לזיין את השכל על זה שאני בעודף משקל או משהו. עצוב לי שאני אשכרה כותבת פוסט מהמחשב של עמית כדי לדבר על זה במקום לרדת לו. אפשר להבין מה זו כל הנאצה בבלוג שלי? בחיים שלי לא פגעתי באף אחד פה, אז חלאס. גם אני בן אדם וגם לי יש לב אפילו שאני מפגינה פה אובריות של שימת זין. אני לא מאמינה שאני כותבת כזה פוסט מטופש, אבל חבל שיש כאן חברה שהגיעו לרמה הסמרטוטית הזו. 

 

אני ועמית חוגגים שלושה חודשים יחד שזה משהו מאד לא מובן מאליו לא לגבי ולא לגביו. דפקנו אחלה המבורגר. זה עושה אותי ממש שמנה, נכון? יופי, מצוין. אחרי שהפנמנו את העניין שאני דובה ענקית אפשר להמשיך הלאה עם החיים שלנו?

 

יאללה ביי. לכו תאכלו משהו טעים במקום לבזבז את השבת שלכם על הגבת תגובות ילדותיות מינוס בבלוגים שלא מעניינים אף אחד במילא. 

הקשר ביני לבין ירדן כל כך גרוע שאפשר לשמוע את השתיקות שלנו עד סוף העולם וחזרה. שונאת small talks אבל זה כל מה שאנחנו. לא רוצה לשמוע ממך את מה שאני כבר יודעת מהפייסבוק ולא רוצה לספר לך על השגרה המשעממת שלי. עמית אומר שזה עוד לא מאוחר מדיי, אבל אני מנסה לשאול את עצמי מתי איבדנו אחת את השניה בתוך כל הבלגן הזה. אני פגועה ממנה מאד כי הפעמים שלא הייתה כאן בשבילי מאפילות וגוברות על הפעמים שכן הייתה וזו מחשבה שמגרדת לי במוח. את לא חסרה לי ולראות אותך פעם בשבוע לא ממלאת אותי בכלום וזה חבל כי נהגנו להיות אחיות פעם. לא רוצה שתבקשתי ממני למרוח לך לק ועם היד השניה תסמסי לחברה שלך ואני לא רוצה שתקלעי לי צמות בשיער כאילו אנחנו כל היום אחת בתחת של השניה כי כוסעמק את בצפון לומדת פסיכולוגיה ואני בדיוק ההפך מכל מה שתמיד היית ולנצח תשארי. לא רוצה לדבר איתך, בכלל. כי זה תמיד "תפסיקי לגרד את העין" או "תסתכלי אליי כשאת מדברת איתי ולא לשעון"

קר לי

ויש לי פיפי.

 

אין בי את הצורך לכתוב כמו שהיה בי בשנה שעברה או בחודשים לפני עמית. אני לא אוהבת את זה כי זה נראה לי לא הוגן כלפי הבלוגרים שכן קוראים פה, אם נותרו כאלה. עשרות כותבים עוברים פה כל יום וזה מחמם לי את הלב בימים הקרים האלו. תשאירו תגובה, אל תשאירו תגובה. זה לא משנה לי. תראו לי את הנוכחות שלכם כשאתם נוברים בעבר שלי. אני שואבת מכל זה כוחות לכתוב טיוטות שאולי אפרסם באחד הימים. 

 

אני לא נוטה לכתוב פוסטים כאלו. אני כן נוטה להתפלצן ולספר בעקיפין, אבל אין יותר מדיי מה לספר כדי שאוכל להפוך להיות הפלוץ שאני. מה שכן, אני ועמית צופים בthe leftovers. נדרנו נדר שנראה את התכנית רק כשאנחנו יחד וזה הופך אותה למותחת יותר. עכשיו אם עוד לא צפיתם בה, רוצו להוריד או להסטרים או וואטאבר. פשוט תראו אותה, אוקיי? תראו אותה. 

 

פוטרתי (כן) מהגן אחרי שאיזו אמא לכלכה עליי בטלפון ליערה. אבל זה בסדר, תכננתי להתפטר בכל מקרה. אלו לא הילדים, אלו ההורים. והקטע הזה של פוצים תלאביבים (וזה הזמן לבקש סליחה) לדחוף קינואה לכל פאקינג דבר. לא רוצה קינואה במרק שלי ובטח שלא בחביתה שלי. דיי כבר. עוד דבר שמרגיז אותי לאחרונה הוא הטרנד המזוין הזה של הורים צפונבוניים לעבור למושב ואז להתלונן שהכביש סדוק או שבמכולת אין מדף למוצרים מן המזרח. לא, אין מצב! הכביש סדוק? לא יכול להיות. זה לא שזה מושב או משהו, כן? טוסו לי מהכפר וקחו אתכם את הקינואה הדוחה שלכם. אם אתם שואלים את עצמכם מה הקשר בין פיטוריי להורים תל אביבים הוא שהגן הוא גן טבעוני וכל ההורים הצעירים שעברו לכאן בתחילת השנה נהרו אליו כמו נמלים אל מיי סוכר. 

 

אחרי התחבטויות קשות עם עצמי של כערך חצי שעה, קמתי לעשות פיפי.

 

התקבלתי לעבודה בחוות סוסים שבאופן נורא אירוני ממוקמת בסוף הרחוב שהגן מתחיל ובעל כורחי אני עוברת על ידו בדרך לעבודה מכיוון וזו הדרך הקצרה ביותר. אין לי ממש כוח לנסח אף משפט כי זחלתי בחזרה אל הפוך ואני תולעת בלי תועלת עכשיו, אבל יצא שאני ויערה נפגשנו והיא חייכה אליי עם עיני העגל שלה. המשכתי ללכת והיא צעקה לי משהו, לא שמעתי. אני גאה בעצמי ושונאת אותה. העבודה מדהימה כי מותר לעשות טעויות ולהשאר אנושי שלא כמו בגן ואני יכולה להתלכלך ולא לקבל מבטים ריקים מתלאביבים חלולים. חוץ מזה שזו עבודה פיזית מאד ואני מתה על זה וגם יש לי אינטרקציה מאד חזקה עם הסוסים ולמדתי המון. אני ממשיכה ללמוד ולהתפתח מכל בחינה שם והצוות מחבק ואוהב. גם הסוסים. זה הזמן לשאול אותי שאלות על סוסים כי אני יודעת הכל.

 

השתחררתי מצהל רשמית.

 


 

 

הפוסט הזה מלא בשנאה שלא לצורך כלפיי תלאביבים. זה לא אישי, אל תפגעו.

סתם.

 

כל הפעמים שפתחת בפניי את שער הבית וסחבת לי את התיק שמשקלו היה כבד מנשוא כי תמיד אני אוהבת להביא אקסטרה תחתונים ואת הג'ינס שעוד מודבקת עליו המדבקה עם המידה ואת החולצה ההיא שאני יודעת שלא אלבש כי היא לא בצבע שחור. נשיקה אחת חטופה ואז לחטוף ממך נשיקה דביקה ורטובה והלשון שלך וכל הד.נ.א בתוך הפה שלי והעיניים מתגלגלות מעלה ורק אלוהים יודע מה 

000000

בחלום אתה צועק עליי

אני יודע איפה את נועה אני יודע איפה

אני מסתתרת בתוך עץ ובחוץ

חושך 

שחור כמו 000000

 

אתה אילם

אלים

ולא נותר דבר 

לא שן ולא עין 

 

לא הקירות הם אלו שמתקלפים בבית הזה