אני רואה אותה בדרך לגימנסיה

"בואי איתי", יואב קורא לי בדיוק
כשאני שקועה עמוק בלהבין איך אני מחברת את הגיטרה החשמלית של אסף למגבר. "הא?",
אני שואלת תוך כדי שאני מחפשת פיאל מתאים. "בואי!" הוא קורא לי שוב ורק
אז אני מבינה מי זה הברנש שקורא לי, אז אני מנתרת ממקומי ומקפצת אחריו. הוא לוקח
את הגיטרה האקוסטית הבהירה שנחה על הקיר ומושך אותי עם ידו הארוכה אל מחוץ לדלת.
יואב הוא המוביל ובהוראה שלו אני עוקבת אחריו בחשדנות מתוקה עד שאנחנו מתיישבים
כמה מטרים שהרגישו כמו מסע ארוך במיוחד, מחוץ לחדר המוזיקה. אני מתיישבת לידו, אבל
לא קרוב מספיק כדי לא להפריע לו כשהוא מכוון את הגיטרה. אני מתה על זה כשהוא מכוון
את היפיפייה שלו בלי טיונר, הוא רק צריך להקשיב לאהובתו טוב טוב וקרוב קרוב והוא
מיד יודע מה היא רוצה.

 

"תתקרבי, למה את
כל כך רחוקה ממני?" הוא שואל ומיישר אליי חיוך. עם כף ידו הוא מסמן לי איפה
לשבת, ואוי, כמה שזה צמוד אליו. אני זזה כמה טוסיקים לכיוונו וכל מה שאני רוצה זה
לטרוף אותו בנשיקות. השפתיים הורודות שלו קורצות לי ולכמה רגעים אני לא מצליחה
לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעליהן. והוא קורא לי, וזה נורא מצחיק כי אני מסתכלת לו
על השפתיים, והן זזות מולי. אני רואה אותן זזות, אבל פתאום יש חלון ואני לא מצליחה
לשמוע אותו. עד שאני מתעשתת וצוחקת צחוק מובך, אבל הכל בסדר כי הוא צוחק יחד איתי.

 

ובלי שום התראה
מוקדמת הוא מתחיל לשיר, ולוחש לי שהשירים מוקדשים רק לי. והוא מנגן וכבר לא פעם
ולא פעמיים כתבתי כאן כמה שאני אוהבת את הצורה בה הוא פורט על הגיטרה שלו.
"כאילו הייתה המאהבת שלו". וכל בית הספר ריק. כולם בשיעורים שלהם,
ועכשיו זה רק אני ויואב. אני מרגישה אותו, את הקול שלו, שמלא בכל כך הרבה רגש
מוקדש רק לי, והוא רק שלי עכשיו, היופי הטהור הזה. הקול שלו היה שלי רק לרגע אחד
והתפוצצתי מזה. הרעידות, העליות והירידות, הרוגע והאנרגיות, הצעקות והלחישות,
האנחות והגניחות. וזה הכל בשבילי ובשביל עצמו.

 

אריק איינשטיין
ורדיוהד נפגשים יחד ויוצרים לי אווירה מושלמת באוזניים ובלב. הוא שר, והוא כל כך
מתרגש, כי הוא כל כך אוהב לשיר, הוא כל כך אוהב מוזיקה, והוא כל כך אוהב את אריק
איינשטיין ואת טום יורק. בין שיר לשיר אנחנו מדברים קצת על אהבה, ואני מתאהבת בו
שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב עם כל מילה שיוצאת לו מהפה. הוא לא חושב הרבה, הוא
רק מדבר. ואני מצד שני, חושבת כל כך הרבה על כל מילה שאני אומרת ומשתדלת לא להראות
לו כמה שאני רועדת מהתרגשות. הוא נוגע בי עם כל כולו ואני לוקחת ושואבת ממנו את
טוב הלב הזה שיש לו כל כך הרבה ממנו. "אני כל כך אוהב את השיר הזה" הוא
אומר ופורט קצת על הגיטרה ועליי, וכמות הרעידות בקול שלו עולה והוא מגמגם וצוחק
המון ואני צוחקת אפילו עוד יותר והשפתיים שלי רועדות.

 

הכל מושלם, באמת. ככה
אמרתי לעצמי כל השעה הזו שהרגישה כמו נצח. "זה הזמן להגיד לו שאני אוהבת
אותו". לא אמרתי, ברור, כי אני פחדנית. אבל הכל היה כל כך בסדר, הכל היה כל כך
מדהים. בחיים לא התאהבתי ככה. אלו הרגעים האינטימיים האלו שפשוט עושים לי את היום
גם כשאני הכי ברצפה בעולם, ועליהם אני מודה לאלוהים הפרטי שלי. ויואבי שלי קרא לי
לבוא לשבת איתו, ולא למאיה או לעידן, הוא לא קרא לעידן, הוא קרא לי. ופה
אני מרגישה שניצחתי, אני ניצחתי את העולם.

 



  

 

(אני לא יודעת אם אתה נכנס לכאן לפעמים, כאילו כן, אתה כן, אבל רק ממש מדיי פעם. לא חשוב, רק רציתי להגיד לך רוני, שאני כל כך אוהבת אותך. אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אותך. אתה כל כך יקר לליבי שזה מפחיד כי אין לי הרבה אנשים כאלו ואני לא מסוגלת לחשוב על העובדה שאולי יום אחד אאבד אותך. אפילו כשאני אומרת לך את זה בכל יום, חשוב לי לציין כמה שאני אוהבת אותך, ואתה עושה ללב שלי לרקוד משמחה ולעיניים שלי לדמוע מאושר. אתה חבר טוב. ♥)

זה מזג אוויר מושלם
בשביל לתת לג'ף באקלי לפוצץ לי את האוזניים עם העדינות שלו. זאת אומרת, זה תמיד
מזג אוויר טוב בשביל לשמוע את הקסם הזה, אבל היום, מרגיש לי כאילו היום הזה נועד
רק בשביל שאוכל לשבת על חלקת הדשא המהפנטת בבית הספר ולשמוע רק את הקול המפנק שלו
נוזל דרך האוזניות היישר אל תעלות האוזניים, שאני קוראת להן 'היכל השמיעה' לפעמים,
כשאני קמה על הצד המצחיק שלי.

 

זהו בסך הכל דשא
סינטטי, ככה שחר טוענת לפחות. אבל אני רואה במקום הזה משהו קצת אחר. החלק האחורי
של בניין א', הבניין של הצוציקים, הוא המקום שלי לברוח אליו מהמסגרת הסוגרת,
הדוחקת לפינה, נו… המסגרת הזו שמכרסמת לך את המוח מבפנים. אמנם הבריחה הזאת קורת
בתוך שערי בית הספר, אבל המקום הזה ללא ספק שואב ממני כל טיפה של דאגה או לחץ
ומזרים במקום שלווה ואהבה (יוצאת פה היפית יותר ממה שאיי פעם יצאתי). שכבת הדשא
מכסה את השורשים של כמה עצי דקל שתקועים עמוק באדמה, וגם של עץ זית אחד, שקרני שמש
לבנות, ומושכות עד כאב תמיד מלטפות וגורמות לפירותיו הבודדים והקטנים לנצנץ באור
השמש הבהירה שמסמלת על עיצומו של החורף.

 

אז אני יושבת שם
כשהרוח מתחבאת ורוקדת סלסה בתוך שיערות ראשי, "במקום הקבוע" שלי, על הספסל
מעץ האורן שמציץ מאחורי כמה וכמה עצי דקל לא גבוהים במיוחד, שעליהם הגדולים
והמגושמים נופלים מטה. מהמקום הזה אפשר להסתכל על כולם ובכל זאת להישאר בלתי
נראים, וזה הדבר האהוב עליי. אני אוהבת להבריז משיעורי אזרחות ולשים את הפלייליסט
האהוב עליי שרובו הגדול מורכב מרדיוהד, פיקסיז וג'ף באקלי, שבאותה המידה יכול
להכיל שיר אחד אהוב של כל להקה או זמר ואני אהיה מסופקת ושמחה.

מועקה שיושבת בגרון

אני מותשת רק מלחשוב עלייך ואני רוצה לבכות בכל פעם שמישהו צועק את השם שלך לידי. הלוואי והייתי יכולה להגיד לך הכל, שכשאתה נכנס לכיתה בבוקר הלב שלי מחסיר פעימה, ושאני מאוד אוהבת את הצורה שאתה מתלבש בה, ושאתה אולי אחד הילדים היותר יפים שראיתי בכל החיים שלי, ושהעיניים שלך מהפנטות ואני רוצה לטבוע בהן לנצח, ושאני רוצה לשכב איתך, ולשכב לידך במיטה שלך ולשמוע איתך רדיוהד או כל דבר טוב אחר, ושאני רוצה שתאהב אותי חזרה כמו שאני אוהבת אותך ושתטבע לי בעיניים ושתרצה לישון לצידי ולנשום את האוויר שאני נושמת. אני אוהבת כל דבר שקשור אלייך, אם זה הבושם שלך או הצחוק שלך או המבט החודר שמכאיב לי או אם אלו נקודות החן המדהימות שלך, או הצחוק המדבק שלך, או השיניים והשפתיים הורודות שמתעקלות בצדדים, והגומות, וואו, הגומות, והעיניים החומות שלך. יש לך את העיניים החומות הכי יפות שיצא לי לפגוש איי פעם. וההליכה הקולית שלך, והדרך שבה אתה רוקד והדרך בה אתה פורט על הגיטרה שלך, והדרך בה אתה פורט על הלב שלי. יואב, עוד כמה פעמים אוכל להגיד זאת בלי להשמיע קול? אני אוהבת אותך וזה מכאיב לי בנשמה ברמות שאתה לא יכול להבין. הלוואי והייתי יכולה לבקש ממך להזדיין לי מהחיים, אבל אני לא יכולה לדמיין חיים בלעדייך.

 

 

 

(חח לפעמים ממש באלי לשרוף לך את הבית כשאת ישנה או לשבור לך את המפרקת או לזרוק אותך מהגג או לעקור לך שן שן אחת אחרי השניה).

 

 

23.1

אני לא מבינה ממה התלהבתם כל כך, זה לא שלכם אין פנטזיות אלימות. אז כן, אלה הפנטזיות הקטנות והחמודות שלי. כמובן שלא אממש אותן בחיים, אלא אם כן ישכרו את שרותי כרוצחת סדרתית. הכל בסדר, וואו, הכל בסדר.

 

אפילו שחתכתי את עצמי אתמול. חתך אחד קטן לכל יום בשבוע.

"בעוגיות הגרנולה המפורסמות של אלה יש טוויסט קטן". היא עומדת ממש במפתן הדלת ומיישרת אלי חיוך ממיס. העיניים התכולות שלה מתחילות לזהור כשקרן שמש חמימה פותחת בטיול לכל אורך גופה. אני עומדת מולה, מול אלה הקטנה, ולא יכולה שלא לחייך למראה עיניי. הילדה הקטנה והאהובה הכינה במיוחד בשבילי עוגיות. אני לא שווה את כל הטרחה שלה, אבל לא העזתי להגיד מילה כדי שלא תתאכזב. "קחי" היא מושיטה את ידיה הקצרות אליי כשקופסת העוגיות האטומה תלויה בין שמים וארץ. אני צריכה להתקרב אליה בשביל לקחת את הקופסא מזרועותיה הצנומות והילדותיות שמעוטרות בצמידים מחרוזים צבעוניים.

 

אפשר להרגיש איך שהאביב משתולל בחצר, תופס את מקומו של החורף שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן אבל התבייש ממני ולא הגיע.

לא מסתדר/ אני רוצה להיעלם

"היית פעם כל כך מאוהב שכאב לך לנשום?", שאלתי את יואב שישב לידי. בהתחלה הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח אבל רגע אחרי הנהן בראשו.

"כן, אני יודע כמה שזה כואב" הוא חייך אליי חצי חיוך מעודד.

"אז, באסה, אה?"

התחלנו לצחוק והלחיים שלו ממזמן האדימו כאילו ניסו להתחפש לעגבניה.

 

"אני נוסע אחרי בית הספר לתל אביב, לפגוש חברה מאוד טובה שלי. היא אמרה לי שהיא רוצה שנהיה חברים. אבל הקטע הוא שאני בכלל לא אוהב אותה, זאת אומרת.."

"לא כמו שהיא אוהבת אותך?", אני משלימה את המשפט שלו ומשפילה את ראשי.

"כן" הוא מחייך ומרים את מבטו אל השמיים.

"בכל מקרה, היא אמרה לי שהיא רוצה שנהיה יחד, ואני לא רוצה אותה ככה, אני כן מאוד מאוד אוהב אותה בתור חברה טובה ולא יותר מזה, אבל אני כל כך רוצה חברה, רוצה זוגיות. חשבתי שיהיה מגניב אם זה לא יהיה סטוץ, אבל גם לא מערכת יחסים, משהו לא מוגדר באמצע", הוא ממשיך לחייך אליי.

"אהה.. כן", אני מנסה לחייך את החיוך הכי אמיתי שלי באותו הרגע.

 

אני רוצה להיעלם.

(אבל זה בסדר כי הוא טוב מדיי בשבילי)

 

תפסיק לשלוח לי סמסים, יואב, אתה רק גורם ללב שלי לרעוד יותר.

 

 

16.1


מחר הופעה! יאס בייבי
קריצה

יום ראשון שמח

*הפוסט נכתב ביום ראשון*

 

אני יושבת על הרצפה
הקרה שעל יד חדר המוזיקה ויואב מגיע גם הוא דקות אחדות אחרי. הוא עומד, משקיף עליי
מלמעלה ושולח לי חיוכים מושלמים. הוא בועט לי בנעל בשביל שכל הריכוז האינסופי שיש
לי על הבוקר יתפקס רק עליו. "אני חייב לדבר איתך", "זאת אומרת, אני
לא חייב, אני רוצה, ממש רוצה", הוא מוסיף ומתקן את עצמו בעודו מגמגם את שני
המשפטים האלו שהופכים אותו לחמוד יותר ויותר מרגע לרגע. הוא מושיט לי יד, עוזר לי
לקום מהרצפה שהקפיאה לי את כל החלק התחתון ושנינו נכנסים יחד אל חדר המוזיקה. אי
אפשר לברוח מזה, שלוש שעות ברצף של מוזיקה ביום ראשון זה משהו שצריך לאכול ולעכל
טוב.

 

ברגע שהמוח שלי הבין
את משמעות המילים שיואב השחיל מהפה, גופי החל לרעוד. מהבוקר ועד עכשיו ידי הימנית רועדת
כאילו ניחנתי במחלת הפרקינסון ואת ידי השמאלית מציפים זרמים של חום וצמרמורות
מצחיקות. כל כך התרגשתי, הרגשתי משהו שלא אצליח להעביר לעולם אל הדף הלבן והריק של
ישראבלוג. משהו שהרגיש כמו מערבולת של רגשות, לונה פארק מטורף של שמחה והתרגשות, עליות וירידות ומה לא. התרגשתי כל כך עד שהתחלתי לחוות בחילות וסחרחורות שבאו
מאהבה, ולחשוב מה אהבה עושה לאנשים. הרגשתי איך הבחילה הזו גולשת לי במורד הושט,
מטפסת במעלה עמוד השדרה שלי, מלטפת כל חוליה וחוליה, ולבסוף מקימה התנחלות עמוק
בתוך הבטן שלי, בין הכבד לקיבה. ועם הזמן מקימה גם כמה אוהלים קטנים בתוך הלב החלש
שלי שלא עומד בחבילה שמגיעה יחד עם יואב. אני חושבת שהיום התאהבתי בו מחדש.

 

השעתיים האלו עברו כל
כך מהר, כאילו ניסו לשבור את מהירות האור. אבל אני לא יכולה לא לתת קרדיט קטנטן
לפנים היפיפיות של יואב ששיחקתי איתן לאורך כל השיעור. מבטים פה, מבטים שם, לכידות
בעיניים, טביעות ארוכות בעיניים היותר ממיוחדות שלו, והוא בשלי, הוא נהנה להסתכל
עליי בדיוק כמו שאני נהניתי להסתכל עליו. החלפנו מבטים וחיוכים לשניות ספורות
וחזרנו להסתכל שנינו על המורה, הסתכלתי עליו בחטוף ולפני שקלט חזרתי להסתכל על
הקיר או על האופרה שהמורה בדיוק הקרינה, וכך גם הוא. בשעה השלישית היו הרכבים
ואפילו כשזה לא היה ההרכב שלי רציתי מאוד לצפות ביואב מנגן, אז התיישבתי מולו והיה
נראה רק לרגע שעל הפנים שלו הופיע הבעה של בחור מאוהב. יכול להיות שהוא התרגש רק
לרגע, כמוני.

 

בהפסקה הוא קרא לי
לבוא איתו כשבידו אחז בגיטרה האקוסטית, אני לא יודעת מה רצה לעשות בדיוק, אבל אני
מניחה שהוא רצה לנגן לי. בדיוק כשעמדנו לצאת מהדלת, יואב פגש במורה למוזיקה והיה
חייב לדסקס איתו על משהו חשוב יותר מלעשות מוזיקה, ולצערי הם דיברו כמעט חצי הפסקה
ויואב בלי כוונה לפגוע הלך לתופף על המערכת האדומה. אבל ככה יואב, הוא לא מסוגל
לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת, הוא לא מסוגל לצפות בטלוויזיה או לקרוא ולדבר או
לעשות כל דבר אחר באותו הזמן. אבל זה בסדר, אני שמחתי שהוא הלך להוציא את כל
האנרגיות שלו על המערכת. ההפסקה נגמרה וחברי ההרכב החלו להוציא את הגיטרות ומקלות
התיפוף, לחלץ את העצמות, להדליק את המגברים וכמובן, למצוא פיאלים (PL) עובדים.

 

הוא החל לנגן על
הגיטרה, לפרוט עליה בעדינות שלא מאפיינת גברים רבים, אבל כן את יואב. הוא נגע בגיטרה
כאילו היה המאהב שלה. הוא אפילו לא פרט עליה, אלא רק רפרף את אצבעותיו על מיתריה,
ואני נפלתי לרגליו, כאילו הטיל עליי כישוף. כל כמה רגעים החלפנו חיוכים וצחקוקים והוא
מילא אותי בצחוק ושמחה. צחקנו כל כך הרבה, גם כשלא דיברנו אחד אל השני יותר מדיי,
כי ברוב הזמן רעש מגניב מילא את החדר. אבל היה לנו כיף יחד, מאוד כיף. הוא עושה לי
טוב, הוא עושה אותי מלאה באושר וכל טוב. לא יצא לנו לדבר על מה שהתלהב לגביו
בבוקר, אז גידלתי ביצים ושלחתי לו סמס בסוף היום, "רצית לדבר, לא?",
ולחצתי סנד כמו מלכה בלי לחשוב הרבה, כי מה כבר יכול לקרות. אחרי כמה שעות הוא
השיב לי, "כן!!!! נדבר מחר, מבטיח" ורק מלקרוא את ההודעה, בחילה נעימה שכמעט
ושחכתי ממנה, פתחה בהתנחלות חדשה ממש על הלב שלי. אוך, מה שהוא עושה לי, כמה שאני מאוהבת בו.

 


אגב, עברנו את האודישן! בחזרה ביום ראשון אחד השמוצניקים צילם אותנו והעלה את התמונה לעמוד של השומר הצעיר. אני זה הגוש השחור החמוד שם בצד.

big small talk

אני ויונתן רזאל ניהלנו big small talk באמצע ההרצאה שהעביר למגמת המוזיקה כחלק מהסיור שעברנו אתמול. הוא דיבר על השיר שבדיוק כתב. "אני מרגיש שלא הצלחתי לסיים את השיר אפילו כשהוא גמור", הוא מדבר אל המקרופון וידיו רועדות. "אני לא רגיל להיות במקומות האלו", הוא אומר ובדיוק מסדר את הכיפה שנחה לראשו. "השיר מספר את סיפורו של ילד שמת מוות קליני והתעורר רגע אחרי" הוא קצת מגמגם, נראה כאילו הוא לא רגיל לדבר ושהשפה שלו היא המוזיקה והשירה. "וואלה?" אני שואלת בשקט גמור והאבסולוטי שומע. "וואלה" הוא אומר בנונשלנטיות של כמה שניות ומעיף מבט חתוף לעברי. "תספר לי עוד" אני מבקשת בעיניים נוצצות. הוא מחייך חיוך שלם ולא חצוי. "הילד מתעורר לבסוף ואומר לאבא שלו, 'אבא, אני רואה עולם הפוך', והאב עונה לו, 'לא בן שלי, אתה רואה עולם נכון". "מורבידי" אני משחילה, ומבפנים אני נובלת. אנחנו משחקים פינג פונג והיושבים בחדר נותנים לנו את הכבוד הראוי. "המסר שאני מנסה להעביר דרך השיר זה שיש אנשים ש24/7 נמצאים עם היקרים להם בבית חולים, מטפלים בהם, נותנים להם את כל מה שיש להם ולפעמים אפילו אין להם, ואף אחד לא מדבר עליהם, לא בעיתונים, לא בטלוויזיה. ואז מישהו עם מכונית נוצצת ובגדים מעור יכול לבוא משום מקום ויחשבו שהוא הכוכב האמיתי. אז לא, האנשים החזקים שנמצאים עם האהובים שלהם כל שניה-דקה-שעה-יום וחודש הם המלאכים האמיתיים ואף אחד לא רואה את זה". הדמעות כבר מספיקות לרדת במורד לחיי האדומות מהפנסים הצבעוניים, ויונתן מסתכל טוב טוב. "זה כוח שרק אלוהים יכול לתת לך", הוא מסתכל עליי ומסמן לי עם העיניים להפסיק לדמוע, הכל בסדר. "תודה יונתן", אני מחייכת חיוך גדול שיכול ברגע לבלוע את כולם. הוא מהנהן וקורץ לי קריצה קלילה.

 

באחת מהנסיעות לירושלים ישבתי ליד יואב ושמענו את ג'ף באקלי שבחיים לא יצא לי לשמוע קודם לכן. גם שמענו את כל "סבבה מחשב" של רדיוהד, כי איך אפשר שלא. הוא תמיד מסתכל עליי כשאנחנו שומעים מוזיקה יחד, בעיקר כשזו מוזיקה שזה עתה הכיר לי. כאילו מצפה ממני לאיזו תגובה מטורפת, כאילו מצפה לאיזה "וואו, תודה יואב". ברור שאני עושה את זה, רק לא לידו, כדי שלא ידע כמה שאני מתפוצצת מאהבה כל פעם שאני נמצאת חצי מטר ממנו. אז אני מודה לו עוד פעם ועוד פעם בתוך הראש שלי ומחייכת חיוך קטן שמראה לו כמה שאני כן נהנית מהמוזיקה. בנסיעות האחרות ישבתי ליד עילי המתוק מתוק וכל הדרך צחקנו כמו משוגעים מבדיחות קרש. השתדלתי שלא להסתכל על יואב שישב במושב לידנו, אבל הרגשתי איך הוא נועץ בנו מבטים מקנאים. יואב הוא לא מהבחורים האלו שיספרו בדיחות ויצחיקו את הבחורה שלהן למוות, הוא יותר מהבחורים האלו שכשהם מדברים קשה שלא לצחוק רק בגלל שהם ממש נבוכים. הרגשתי איך המבטים שלו ננעצים בי כמו סכינים והיה לי טוב.

 

בין לבין נכנסנו לכנסיות מדהימות שבחיים לא יצא לי לראות קודם לכן, ושמעתי בפעם הראשונה בחיי אנשים שמנגנים על עוגב, זאת אומרת, לא בהקלטה או במחשב, אלא בחיים האמיתיים. ותנו לי להגיד לכם, זה היה נשמע כאילו נצנצים נופלים מהשמיים. פגשנו בכמרים ונזירים שדיברו מצחיק ושיננתי בראשי את כל ציורי הקיר מהמאה הקודמת שנמצאו על קירות הכנסיות. וואו, איזה קסם. בצוללת הצהובה פגשנו ילדים בני גילנו שעושים מוזיקה אורגינל וכמובן שיונתן רזאל העביר לנו 'הרצאה' נהדרת. היה מגניב, מגמת מוזיקה בחיים לא תבאס אותך.

 


 


תראו מה יואב הגיב לפוסט שכתבתי בטאמבלר, אני רועדת מהתרגשות. יאו.

 

5.1 עצוב

 

בפסקאות;

יש לנו ברווז בחצר, אני חושבת שהוא
הגיע ממשק אחר, אולי ברח מהלול כי לא היה לו טוב יותר, או אולי כי היה חור בגדר.
הוא הגיע אחרי הסופה הגדולה עם הגשמים והשלוליות שהציפו את החצר. ניר בדיוק הלך
ויצאתי איתו אל הכביש בשביל לומר לו כמה ברכות לשלום, וכשהוא נכנס אל הרכב ואני
הסתובבתי לכיוון הבית, ראיתי את הברווז המוכתם מבוץ שותה משלולית קטנטנה של מים
בוציים בדיוק כמוהו. גשם החל לרדת על שנינו והאורות מהבתים השכנים כבו. הוא האיר
לי את הדרך עם הנוצות הלבנות והטהורות שלו, ובלי ששמתי לב, אני עקבתי אחריו עד אל
חצר ביתי. עכשיו הוא גר אצלנו, והוא מולך בשלטון דיקטטורי על עשרות החתולים
שמציפים לנו את החצר כמו בונגוביליה או כמו המים שירדו עלינו ארצה, ומשום מה, אף
חתול לא מוכן להתקרב אליו. עכשיו כשהגשמים פסקו והשמש יצאה מהמאורה שלה, אני
משאירה לו קערות עם מים בשביל שלא יתייבש ומפזרת לו פרוסות לחם, כי בכל זאת, זה
ברווז שחבל לא לאכול, לפחות ככה אימא אומרת.

 

 

גיא היה הקראש
המטומטם הראשון שלי, מה שהיה מעט מוזר ועל גבול המפחיד כי באותו הזמן היה בן שמונה
עשרה ואני רק בת אחת עשרה. הוא ואחותי היו החברים הכי טובים
מכיתה י' והיה נראה כאילו דגל בסלוגן, "הבית שלי הוא הבית שלך", כי את
רוב לילותיו בילה בסלון ביתי. תמיד הייתי בטוחה שהוא הבחור הכי חתיך שאלוהים ברא ושהוא
הכי מגניב כשהוא עושה סמים יחד עם אחותי בחצר. הוא היה מסוג הבנים האלו שהיו
מגניבים ברמות, כאילו, לא ברמה של מגניבים עם אופנוע או מרצדס נוצצת, אלא ברמה של
מגניבים עם אולסטאר לבנות וג'ינסים קרועים וחולצות של להקות מגניבות שבזמנו עוד לא
ידעתי להגיד את שמן. הוא היה מתוק אמיתי, מה שעכשיו קצת מפליא אותי, אם הוא היה
כזה נחמד כי הוא באמת כזה בחור או כי אני האחות של החברה הכי טובה שלו. אני זוכרת
יום קיץ אחד שהוא בא לבקר ואני ישבתי בחצר ושמעתי מוזיקה כמעט מגניבה כמוהו. הוא
זיהה אותי מרחוק וקפץ לומר שלום. השיחה התגלגלה איכשהו לעקרבים והוא סיפר לי שיש
לו כלוב מלא עקרבים צהובים ואפילו נחש שחור אחד ואני הערצתי אותו מעט יותר.  הייתי מעט יותר גדולה והוא הזמין אותי לעשן איתו
נרגילה כשאגדל, כי תמיד קינאתי שהוא מעשן עם אחותי ולא איתי. הזמן עבר ממש מהר
והשאיר את גיא מאחור כשהדרך של אחותי התעכלה מהדרך שלו ושניהם חתכו את הקשר כמעט
סופית. אני זוכרת לילות שאחותי הייתה נרדמת בוכה מגעגועים אל החבר הכי טוב שלה
ולפעמים גם אני הצטרפתי. אפילו כשהזמן לא הסכים לעצור או לחזור אחורה, אני המשכתי
לחלום עליו ולחוות אותו ואפילו גידלתי בייצים והוספתי אותו לפייסבוק. אני ממשיכה
לעקוב אחריו, בקטע חמוד כמובן, אפילו כשמאוהבת בו אני כבר לא, אבל בכל זאת, הוא
היה הקראש הראשון והכי מטומטם שלי שעליו לא אתגבר לעולם. אני רואה אותו צומח ופורח
דרך תמונות, איך מרפתן בקיבוץ שכוח אל הוא התגלגל להודו לטיול של החיים שלו, האריך
שיער וחורר שנית את נחירו השמאלי ואיך לא, המשיך להעריץ את אותן הלהקות שהיום גם
אני שומעת. הוא כנראה לא זוכר אותי, אבל אני לא אשכח אותו לעולם, או לפחות לא
במילניום הקרוב, ובוודאי שלא את ההבטחה שלו, שנעשן נרגילה יחד. הוא אולי לא מאמין
בגורל, אבל אני כן, ואני מאמינה שהגורל יפגיש בינינו שוב. או שאולי הגיע הזמן לטוס
להודו.