אני שונאת את זה שהיא צריכה לקלח אותי ולסרק אותי ולהחליף לי בגדים ולנגב לי את התחת ולמרוח לי משחות ולעטוף אותי בשמיכה ולהקים אותי מהמיטה ולהאכיל אותי אני שונאת את זה שהיא צריכה לעזור לי ללכת ולעזור לי להתיישר ולקנח את האף ולפתוח לי את הברז בשירותים כדי שאוכל להשתין כמו ילדה מושפלת ואין לי כוח עוד בשרירים וכל צעד מביא איתו רעידות נוראיות וכל דריכה וכל החלפת משקל שוברת לי עצמות כבד לי מדי וכואב לי ובבית החולים יפתחו אותי ויתפרו חזרה וכל המעגל המזדיין הזה יחזור חלילה אני רק רוצה שיגמר אני רק רוצה שיגמר ושישימו לי כדורי הרגעה במים ומשכחי כאבים באינפוזיה אני רק רוצה לרחף על מיטת בית החולים עד שהתפרים יפתחו וכל הבועה תתנפץ 

מצחיק שיותר קל לי לחשוף עור מאשר נפש פצועה. מה אכפת לי להתפשט, מה אכפת לי להיות סתם עוד גוף עם זרע על החזה. להוציא מילים מהפה זו כבר בעיה אחרת ובינתיים אני נאכלת מבפנים. אולי אתחיל לעשות יוגה. אולי אחתוך עמוק יותר. בכל מקרה שלא יהיה הנשמה שלי תשאר הכלבה הקטנה שלך, אז מה זה משנה. מה זה פאקינג משנה. 

תמיד הזכרונות מפמפמים לי בתוך המוח וכמו מופיעה לי תמונה ברורה של החדר שלך, תמיד מאותה הזווית. תמיד אותה התמונה גם. התמונה מתגבשת בתוכי לאט כמו תאי יחידה ואז מוצגת מרוחה על איזה קיר דמיוני שהצבתי בתוך הראש. 

431

הנה הכעס הזה שוב, כמו להבה בחזה שלי. כאילו חיי ונושם בתוך הליבה של הגוף. והכעס קורם עור וגידים, כמו היה ישות נפרדת ממני. אני עכשיו לא מצליחה להוציא מעצמי את המילים והכעס פועם בתוכי. הוא מטפס לי במעלה הגרון ומחליק חזרה מטה כאילו היה שד קטן והשרירים מתכווצים. הלסת נעולה וקשה לי לנשום כראוי. גם האצבעות כמעט ולא יודעות מה הן עושות. אני כותבת מתוך התחלה של התקף ומנטרה קבועה רצה לי בתוך המוח כמו סרט נע; לחתוך את הבשר יוציא את השדים לטיול לחתוך את הבשר יוציא את השדים לטיול לחתוך את הבשר יוציא את השדים לטיול. כמו הבנות של מאטיס המנטרה חגה בתוכי. הכל מזופת, הכל הבל הבלים, דברי רוח. הכל דם וגם עופרת. וריח של זרע. תמיד. על הצוואר, בשיער. אתמול חתכתי את הבשר והשדים דבקו בי חזק יותר והיום זה גרם לי להצטער שלא חפרתי עמוק מספיק כדי לשלוח אותם בחזרה אל השאול. ההרגל הרע שלי הוא לנבור בעבר ולהלכות את עצמי על כל טעות שביצעתי. ומזה הם ניזונים, השדים. כמו קרציה מדם. התחבושת מוכתמת באדום וזה בסדר. מגיע לי כואב מזה. הכעס כבר לא ישות נפרדת, עכשיו הוא חלק מהתרכובת הגנטית שלי. עכשיו הוא כבר בלשד עצמותיי. ואף אחד לא יבוא.

 

 

 

ריח של עופרת ודם 

זה כל מה שנשאר 

זה כל מה שנשאר 

זה כל מה שנשאר

–

–

הבל הבלים אמר קהלת הכל הבלים הכל הבל מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש

ניסיתי לכתוב בצרפתית

i teint tout en noir. cette colère va me tuer un jour. Je me sens comme un disque rayé

=

Je suis inquiet au sujet de mon petit bébé. je t'aime tellement, mon petit garcon. s'il vous plaît soyez prudent et garder son calme. je ne peux pas te perdre, pas maintenant, pas jamais. ces quatre jours sans vous aviez été l'enfer sur terre. tu me manques tellement et je ne peux pas respirer quand je pense à ce que vous allez à travers. s'il vous plaît être fort mon amour. n'oublie pas qui tu es. vous êtes fort, vous êtes importante, mon petit amour précieux

סמאל

הבדידות הזו שורפת בגרון

כמו העשן

שיוצא מכל חוריו

כשהוא מדליק עוד בחורה 

ומעשן לה את הפילטר

וגומר לה על הפנים

 

הבדידות הזו שורפת בי

כמו דברים שרציתי לומר ולא הצלחתי

כמו נשיכות של נמלים אדומות

כמו הפחד התמידי שמטפס במעלה עמוד השדרה

 

מי אני בתוך כל החושך הזה

ומי זו הבדידות הזאת ומה שמה 

בליעל? איבליס? אשמדאי?

ולמה דווקא אותי

היא בחרה

לעקוץ

הרי שכל עקיצה תסיים כצלקת 

 

לפעמים השקט הזה מכה בי

כמו האוויר הקר לפני מבול

כמו חתול דרוס על כביש

ומיד אני נזכרת

איך הבדידות הזו שרפה אותי עד היסוד

השמידה כל דבר שעמד בדרכה עד שהגיעה אל ריאותיי

לבי. לשד עצמותיי

והבערה מתחילה מחדש.

 

איך אפשר שלא?

סמאל.

 

 

עד שש בבוקר נשארנו ערים יחד. כל אחד במיטתו, אבל ביחד ככה לא הרגשתי כבר מספיק זמן כדי להתרגש עד דמעות כשההרגשה הנעימה הזו חלחלה שוב. ביקשתי ממנו שישלח לי משהו ענוג ונוגע ושאל אותי אם אני מכירה את גריגור סמסא. אמרתי לו שיש לי את "רסט" על הלפטופ, אז הוא הוציא לעצמו איזה לינק ביוטיוב וככה שמענו את האלבום, פעמיים, יחד. הוא חייך אליי חיוך מבויש דרך מסך המחשב וקרא לי ילדה. האווירה הייתה מכושפת, כמו באלססט. הוא קסם לי. אבל אני לא מספיק טובה. לא משנה כמה אנסה, לעולם לא אהיה מספיק טובה בשביל מישהו כמו עמית. והמחשבה הזו תמיד שם, אורבת לי בעלטה כמו עכבישה תחמנית ורעבה בין קוריה הדקיקים והדביקים. הוא יכול למצוא טוב יותר, מגיע לו טוב יותר. ובעצם מי אני שאחליט בשבילו? אבל אני לא יכולה לתת לו לעשות את הטעות הזו. אני לא מספיק טובה, וזה לא הוגן. 

 

 

שחר אמר לי שהוא מאוהב בי ושלעתים עולות בו מחשבות של שנינו במיטה. לא עניתי לו. אני כל הזמן חולמת על בר. כל הזמן. והוא תמיד מתגלם כדמות הרעה ולא להפך כמו שהיה בעולם האמיתי. לפעמים אני מפחדת ממנו, לא כי אני חושבת שהוא אכזר, פשוט כי הגעתי לשלב הזה שמחוסר שינה הגבול הדק שבין המציאות לדמיון נקרע לגמריי ואני לא יודעת מה אמת ומה שקר. 

מטאליסטיות אוהבות חתולים

אורלגין

–

דברים שאני טובה בהם:

1. לא לענות כשקוראים לי

2. להחליף נושא

3. להיעלם