אני זוכרת ערב שישי אחד שאכלנו אצל סבתא בתקופה שכבר לא היה לה כוח לבשל ואני והמשפחה היינו נוסעים כל שישי לארח לה חברה 

אז שישי אחד אני חושבת לפני חודש אולי חודש וחצי ישבנו איתה, היא הייתה קצת חלשה אבל כמו בכל בוקר ענדה את העגילים הזהובים שלה והשרשרת הארוכה והדקיקה וזה היה לי סימן שהיא בסדר. היא לא אכלה הרבה אבל אכלה מספיק והורידה עם אמא ואבא שוט של ערק (שוט בריאות). אחרי שסיימה לאכול היא קמה ונשכבה במיטה שלה, כבר לא היה לה כל כך כוח וגם הגידול ברגל הכאיב לה, אבל בכל זאת היא חייכה. הייתה מוזהבת כזו. כשסיימנו לנקות ולסדר את מפת השבת על שולחן האוכל לפי החוקים הקפדניים של סבתא, נכנסתי לחדר שלה לומר לה לילה טוב. היא כבר הייתה חצי רדומה מהתרופות שלה, אבל בכל זאת הצליחה להושיט אליי יד. אצרתי לה שאיזה כיף לה שהיא מכוסה בכזו שמיכה לבנה וצמרירית, וברגע אחד בלי שיכולתי למנוע את המעשה, היא התיישבה במיטה והביאה לי את השמיכה. ״קחי, שתהיה שלך״ 

לא רציתי לקחת אותה כי פחדתי שלא תהיה לה עוד שמיכה חמה כזו ושיהיה לה קר בלילה, אבל היא התעקשה ודחפה אליי את השמיכה. הודתי לה ונשקתי לה ויצאנו לכיוון הבית. 

עכשיו כל לילה אני ישנה עם השמיכה הצמרירית שנראית כמו ערימה של שלג חם, ואני מחייכת. 

 

עמית אומר שהיא נפטרה מאושרת. אני לנצח אלקה את עצמי על זה שבשישי שעבר לא הייתי בבית כדי לשמוע אותה מקדשת. 

תנוחי סבתא. 

3 ו4

השראתי את דניאלה בגלל החיוך שלה. לא היינו חברות בתיכון. היא הייתה במגמת אמנות ואני במוזיקה, ואלו נחשבו כשתי מגמות אויבות מסיבה שאז לא הבנתי. אבל לפעמים הייתי עולה לחדר אמנות בשביל סכינים יפניות או סתם בשביל לצייר בצבעי מים, והיא הייתה שם. היה לה את החיוך הכי יפה בעולם, גם אחרי שהפנים של אחיה הקטן עלו באש. באמת, חיוך רחב שחושף שיניים לבנות מגושרות של ילדה בת שתיים-עשרה. היא נראתה כאילו מישהו צייר אותה. כל היופי בה היה שהיא הייתה מאד נחמדה, תמיד. ותמיד צחקה מהבדיחות שלי, למרות שלא היינו מדברות הרבה. מאד אהבתי אותה, אפילו כשלא היינו קרובות או דומות. החיוך שלה יכל להאיר את הסמטאות הכי חשוכות. לא פגשתי בה הרבה זמן, אבל בתערוכה הסופית שלה בשנה האחרונה ללימודים, לחצתי לה את היד והודתי לה על תערוכה נפלאה. אפילו אמא שלה חייכה אליי ונראתה כמו דניאלה בגדול. היה נראה שהחיוך של אף אחת מהן לא הושפע מהעובדה שלאח הקטן של דניאלה כבר אין פנים. 

 

גם לגיל היה חיוך נפלא. אני זוכרת ימים בבית הספר שהיינו נרדמות על הדשא, או ימים אחרים שהיא הייתה נשענת על הירך שלי וחולקת איתי חטיף בריאות. את גיל אהבתי מאד, אהבה כזו כמו בין אחיות. היא הייתה הורסת מצחוק וגם כן צוחקת מכל הבדיחות שלי ותמיד אומרת שאני בת האדם הכי מצחיקה שהיא פגשה. תמיד הייתי מאחרת לשיעורים בגללה, כי הבעיה של גיל הייתה שלפוחית שתן קצת איטית. היא הייתה נכנסת לתא השירותים ויוצאת רבע שעה אחרי. היא לא ידעה להסביר את התופעה, אבל כל הזמן צחקתי עליה שהיא יכולה להכנס לספר השיאים של גינס על ההשתנה הכי איטית בעולם. כל המורות ידעו על הבעיה הזו וכולן היו בסדר עם זה, חוץ מעינב המורה למוזיקה. יום אחד איחרנו לשיעור שלה כי גיל השתינה בערך עשרים דקות, וכשהגענו לכתה ופתחנו את הדלת, עינב מיד ביקשה הסברים. גיל אז הייתה צריכה לעמוד מול כל הכתה ולהסביר למורה שזה הרי דבר ידוע, הבעיה הבריאותית שלה. גיל קצת גמגמה מהמבוכה, אבל עינב התעקשה שגיל תרד לפרטים. אז גיל החלה, "עינב… זה לא היה בכוונה, זה פשוט ש… יש לי בעיה בשלפוחית השתן, לוקח לי הרבה זמן, ו…" באותו הזמן חשבתי אולי גם לנסות להצדיק את האיחור שלי בפני הכתה, אבל לא היה לי אכפת מספיק. אחרי שגיל סיימה להתברבר בפני כל, עינב אז החליטה להושיב אותנו מחוץ לדלת עד לסיום השיעור. גיל יצאה מהכתה קצת מושפלת ואני צחקתי. ישבנו על יד הדלת בזמן שבפנים התנגנה לה מוזיקה מתקופת הבארוק, ושמענו מוזיקה באזניות יחד. עד סוף השיעור כבר נעלמנו. זה היה יום טוב. 

1

1. שיר שמזכיר לך משהו טוב מהעבר

 

בתקופה של יא כשהייתי לבד הרבה. זה היה ממש בחורף. הייתי יושבת במשרד בחצר בלילה עם הדלת פתוחה ושומעת את השיר בלופים. אהבתי את הלבד, אהבתי להסתכל על הטיפות יורדות מהמשקוף לשטיח הכניסה. אהבתי את החושך ולא היה לי אכפת. זו לא הייתה תקופה טובה ואלו לא היו ימים טובים, אבל הקור והגשם והשיר הזה השתלבו למין רגש שלא הרגשתי עד אז. חוץ מזה שהקליפ דיי מגניב. 

 

 

אני לא יודעת איך הן עושות את זה. אני לפעמים חושבת שאני לא מבינה את האנושות או את העקרונות הבסיסיים שלה. אני לא יודעת איך לגשת ולדבר עם אנשים, לא יודעת איך לחייך בלי להתקמט, לא יודעת איך לא לבכות מכל דבר קטן. אולי אלו הגלולות משפיעות עליי אבל בזמן האחרון אני בוכה הרבה בעבודה. וזה לא שלא טוב לי, זה פשוט שכשאין עבודה יש זמן לחשוב על דברים וזה אסור כי אז הכל מעלה בי דמעות. הראש שלי מורכב מזכרונות ורגעים שאני יושבת לבד או עומדת על יד קבוצה של אנשים ומסתכלת או בוהה מהצד. אני מאד לבד וזה צובט לי, גם בעבודה כשאנחנו שלושה והשניים האחרים כבר מכירים מהתיכון ואני בצד חותכת תמרים ומנגבת דמעות בתנועות חרישיות. כתבתי לעמית לא מזמן שאין לי שום דבר ואף אחד חוץ ממנו, שהכל סתם. בכיתי כל היום הזה. 

המלחמות האלו כל כך קשות. אין שניה שהגלגלים בתוך הראש לא מסתובבים, אין רגע אחד שהפרנויה לא מגרדת לי בצדדים של המוח. זה עוקץ וכואב ואם אני סוף סוף מצליחה לסגור את הדלת הזו ולהפריח כל מחשבה שחשבתי אז שהיא כזו נוראית, דלת שניה נפתחת וממנה נכנסנות עוד אלף מחשבות שהן לא נכונות. והעניין הכי קשה הוא שאני יודעת שהן לא נכונות, אבל האם אני מסוגלת להאמין לעצמי? ואם אני לא באמת יודעת? כי בפנים יש עוד עשר קולות ואני נשמעת רק לפרקים בודדים. למי אני מאמינה כשיש יותר מעמדה אחת? יותר מצד אחד?

לפני כמה ימים רבתי עם עמית והוא שכב במיטה ולא הסתכל עליי. גם אני לא הסתכלתי עליו, אבל בפנים כבר ידעתי שזה נגמר. הגוף שלי היה מאובן והוא הסתכל על התקרה והפנים שלו היו קשות. פתאום הכל התערבב. כל המגדל שהצלחתי לייצב בינתיים כבר הספיק להתרסק. זה נורא קשה, כי עמית לא מדבר ויותר קשה לי לקרוא אותו אז אוטומטית זו אני שאשמה ואוטומטית הדלת והחלון נפתחים והרעפים בגג לא מספיק חזקים וחסינים נגד הרוח והכל סלט אחד גדול ולמי אני מאמינה עכשיו ומי טועה ומי מזיין בשכל ואיפה אני עומדת בתוך כל הסיפור הזה.

אין לי שניה אחת בלי שיש עוד קול שמדבר בתוכי חוץ ממני, וזה במקרה הטוב. אין שניה אחת של מנוחה.

baby blue

לאחרונה התחלנו להזדיין (אתמול), והיום עברנו לדוגי. מיסיונרית זה חמוד וסבבה והכל, אבל דוגי זה פי אלף יותר טוב מכל דבר אחר בעולם בערך. עם כמה שבייב מזיין כמו חיה עצבנית, הוא לא מסכים למשוך לי בשיער. הוא מדיי פעם מפליק לי וגם אז אחרי הסקס שואל אם הכאיב לי. אני מתה שימשוך אותי אליו ויקרע לי את הכוס באגרסיביות, אבל אני חושבת שבינתיים בתור חובבנים אנחנו עושים עבודה טובה. אני מתה להרגיש אותו משפריץ בתוכי, אני רוצה להרגיש את החום הזה, אבל למרות שאני יודעת שאני על גלולות ואני מוגנת יש בי איזה שהוא פחד ארעי שלא מוכן לעבור. אני שמחה שהתחלנו רק עכשיו ואני שמחה שזה איתו. החדירה לא כואבת לי וההרגשה היא עילאית כזו, כמעט אופורית. אני אוהבת את זה חזק ואני אוהבת שזה הוא ואני אוהבת כשהוא עמוק ונשאר בתוכי כמה שניות ומעביר את האצבעות על הדגדגן. אוהבת כשאנחנו עור לעור, אוהבת אותו. 

ומי שיש לו מילה רעה על החדש של דפהאבן שיזדיין מהחיים