היום התעוררתי מסיוט בלי היכולת להמיר אותו למילים. רק תמונות נשארו לי בתוך הראש ואותן התמונות רדפו אותי למשך כל היום. זו מועקה וכובד כזה על הלב. מקווה שאת הסיוט הבא יהיה ניתן להמיר למשפטים או לפחות לסכם באיזו מילה, כי זה קשה כשהשפתיים סתומות והמוח מפרש עקום.

העבודה החדשה טובה. טובה מאד אפילו. מקווה שזה לא יתפוצץ לי בפנים.

זה לא קשור ל

ראיתי אותך אתמול באוטובוס. זאת אומרת, חשבתי שראיתי אותך. הייתן כל כך דומות. אותו הבלונד המחומצן על שורשים חומים, לק ורוד על אצבעות שבירות, ג'קט ג'ינס וחולצת פסים. היה לכן אותו האף, אבל לא אותן השפתיים. ובכל זאת, ישבתי כמה כיסאות ליד הגרסה הראשונה שלך במושב המוארך בסוף האוטובוס. אבל לא הרכבתי משקפיים, וכל הנסיעה הראיה שלי תעתעה בי וחשבתי שאולי אלו כן השפתיים שלך ושאני רק לא רואה משהו. עמית שימש כחוצץ בינינו, ושם לב שבהיתי בך כל הנסיעה. הוא דיבר איתי, אליי, אבל הייתי עסוקה בלבהות בך מנמנמת על החלון, או במי שזו לא הייתה שנראתה בדיוק כמו שאת נראית מהזכרון האחרון שלי ממך.

תמיד הכל מסתכם בך. מתחיל ונגמר בך. מעגל שנגמר בך. סיפור שתם ונשלם בך. אני לא יודעת איך למחוק אותך ממני. איך להוריד את הרוח שלך מעליי. איך להוציא אותך מהווריד. את כמו דיבוק.

the narcotic story

כשדורון היה בריא ושמן הוא ישב אצלנו יום אחד, לבוש בג'קט ג'ינס עם צווארון מפרווה. היינו אז חברים טובים, הרבה לפני שהכרתי את חבר האמת הראשון שלי והרבה לפני שבכלל דיברתי עם אנשים. הוא ישב עם אבא בסלון ועישן איזה משהו, ואני סיננתי לכיוונו, חצי בצחוק חצי ברצינות, דורון, כשתתפגר וכבר לא תהיה כאן, תזכור להשאיר לי את הג'קט הזה. הוא צחק, מעט נדהם מהחוצפה, השתעל והמשיך הלאה בשיחה עם אבא.

ואז הוא נעלם. אידיוט. נעלם. אבא נפטר ואמא סכיזופרנית שמתקשרת אלינו הביתה באחת בלילה לשאול אם הבן שלה הקטן אצלנו, מתחבא ממנה. יום אחד היא באה, רכובה באוטו משטרה, מאוברזת בשוטר. דפיקה בדלת ועוד אחת, אני פותחת. אישה זקנה עומדת ולצדה שוטר חמוש (חמוש במשקפיים, כמו שאבא צוחק). איפה הבן שלי? איפה דורון הקטן? עומדת לה על שביל הגישה בקוטונת לילה וברכיים משקשקות. השוטר לא כל כך יודע, אני חושבת שהיא כפתה אותו עליו. אבל מי היה יודע? איזה שוטר במשטרת ישראל היה מבין זקנה סכיזופרנית בלי לצחוק לה בפנים? הוא ממלמל איזה משהו, מנסה למשוך אותה צעד אחורה. אני מעירה את ההורים. אבא יוצא אליה, אל האמא ההונגריה של דורון, מסביר לה שהבן שלה לא אצלנו, שהוא כבר מזמן לא ישן פה, שהוא המשיך הלאה. לך תסביר לה שהבן שלה נרקומן, לך תסביר לה שמי שטיפל בה מילדות עזב אותה וברח עם איזו מסוממת מכרם התימנים.

אתמול הוא דפק לנו בדלת. רזה, כולו עצמות. אני לא הייתי שם, אבל אמא התקשרה לספר לי שדורון חזר אחרי שניתק את הקשר לכמעט שנתיים. אבא הציע לו עזרה, כמה פעמים הוא הציע לו עזרה, והוא תמיד ברח עם ליסה המסוממת וקעקע את השם שלה גם. אני ראיתי, בעצמי ראיתי. אבל הוא דפק בדלת ואבא שלי לא אדם רע, הוא אמנם כעוס וכאוב, אבל הוא לא אדם רע. אז הוא הכניס את דורון, סידר לו סיגריה ושמיכה על הספה בסלון. אמא שלי היא יותר קשה, אוהבת אותו, אמנם, אבל מלאה בכעס וטינה כלפי האיש שחשב שאלו הם שמנסים לנצל אותו, ולא ליסה שרדפה אחרי הכסף שלו. מליון שקל הוא בזבז עליה. עשרות ואלפים ומליון. אז אמא התקשרה, וסיפרה שבבוקר הוא נוסע למכון גמילה אחרי שליסה זרקה אותו מהבית, כנראה כי נגמר לו הכסף לתת. הוא כל הזמן היה נותן, ומזריק, ומסניף. היום בבוקר הוא יצא מהבית שלנו ונסע למכון גמילה של קרוב משפחה שלו. לא יצא לי לראות אותו, הוא יצא הרבה לפני שהספקתי לחזור הביתה. רציתי לראות אותו, רציתי לחבק את הגוף השדוף שלו בפעם האחרונה, לפחות לעכשיו.

העניין הוא שראיתי אותו רק פעם אחת בכמעט שנתיים האלו. הייתי לבד בבית והוא בא לאסוף איזה משהו, חלק מסוים של איזה משהו טכנולוגי. הוא איש מאד חכם, דורון. יכול לבנות הרבה דברים מאפס, יכול להרכיב ולחבר חלקים בלי שום הדרכה. אני לא מכירה הרבה כאלה. היה בזה משהו יפה, לראות אותו מרכיב אופניים עם מלחם ומשקפי מגן, פעם כשהיה מאופס ונקי. אז בפעם ההיא כשהוא בא הוא סיפר לי על ליסה והראה לי את הקעקוע, סיפר שיש לה חנות פרחים. כבר אז הוא היה מצ'וקמק. לא הצלחתי להבין איך אישה שמוכרת פרחים ואיש שבונה אופניים חוזרים אחרי יום עבודה להזריק, או איך איש כל כך חכם מתדרדר למקום כזה אפל ומקעקע את השם של השטן האישי שלו. היה לנו חיבור מאד עמוק, ועדיין, אני חושבת. למרות כל הכעס, למרות הכאב, למרות שהוא היה הדוד האולטימטיבי מאמריקה והפסיק, אני רוצה לאחל לו שיחלים מהר. אבל אני לא יכולה, כי הוא לא כאן.

זה אחרת כשיש מי שמתעורר איתי בלילה מסיוטים,
אל תעזוב.


11/5
לפעמים כל מה שצריך זה לרקוד בתחתונים על המיטה עם ארקטיק מאנקיז
זה מרפא, לא תמיד, אבל זה מרפא
כשצריך זה מרפא

כתבתי כדי שלא אשכח
שלמרות הסיוטים, למרות הראש הרדוף
למרות שכשאני עוצמת עיניים אני רואה דברים שלא באמת נמצאים
למרות הצללים שהופכים ליצורים כשהאור נכבה,
שיש מה שירפא אותי בשעת צורך שהוא לא עמית
ושאני יכולה לבד, כשלבד

או זה או

חלומות רטובים או סיוטים
עובדים כמו שעונים מעוררים
אין אמצע

זה קטע כזה לראות בפסטיבלים עוד אנשים עם חתכתים. בארץ נגיד לא יצא לי לראות ידיים חתוכות אבל שם זו נורמה

זה נחמד להרגיש חלק ממשהו.

 

boden

לחשתי לו כל הסופש שאני חרמנית ושאני צמאה לזין שלו, ואני לא יודעת איך, אבל הוא עמד בזה בגבורה. אם הוא היה חולה שבוע והיה לוחש לי באוזן שהוא צמא אליי הייתי מפשיטה ממנו את הבגדים ומתיישבת לו על הזין כל כך מהר שהוא היה גומר לפני שהיה מספיק לנשום בכלל. לא נישקתי אותו, זה הרגיש אסור, וזה אפילו עוד יותר הרטיב אותי. בכלל הכל הרגיש כאילו חזרנו לשבועיים הראשונים שלנו יחד כשעוד לא שתינו אחד לשני מהכוס או אכלנו מאותו הסכום, או לא יודעת, התיישבתי לו על הזין בהפתעה. בסוף הזדיינו בשבת בערב ורכבתי עליו כמו שהבטחתי ויש מצב שהדבקתי אותו אבל הוא סבבה עם זה. גם התנשקנו לאט ובעדינות וזה הכניס אותי לאופוריה לא נורמאלית. אלו היו בין הנשיקות הכי טובות שהרגשתי. אנחנו טסים ביום שלישי וסיימנו לסדר הכל. עכשיו מה שנותר זה לנוח ולצפות לפסטיבל שמחכה לנו.