ALIEN WORLD

מישהו נגע בי בעבודה, לא בקטע מיני או משהו, פשוט נגע בי בגב בהפתעה וקרא לי "חמודה", והיום סיפרתי לאחת הבנות בעבודה ואמרתי לה, וואי לפעמים בא לי לבעוט לו בפנים, ומישהי ששמעה אותי אומרת את זה אמרה לי שאני מאד אגרסיבית ושיש דרכים לטפל בזה, ואז ישר חשבתי לבעוט לה בפנים. אחר כך חשבתי על זה מעט יותר לעומק, שכל הדברים שעברתי, כל החרא שאכלתי בחיים שלי, עיצבו ואפילו פיסלו אותי להיות מי שאני, ואם זה אומר להיות אגרסיבית כי זה חלק מהמכלול שאני אז זה בסדר.

לפעמים אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר. אני לא חושבת שאני מכוערת מדי כדי שאנשים יתרחקו ממני או לא ירצו להיות בחברתי, אני לא מסריחה, אני דווקא מאד הגיינית, אני אמנם לא נשית במיוחד אבל אני לא חושבת שאני דוחה אנשים. אז למה אף אחת מהבנות בעבודה לא מנסות להתחבר אליי בlevel היותר חברתי. אני לא מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר, להפך, אני מרגישה שאני כבר נעשית צבועה מרוב שאני מנסה בכל כוחותיי להתחבר לבנות שאין לי שום מכנה משותף איתן. ועדיין, אני לא מצליחה. אני מצליחה רק להכשל. וזה כואב כל פעם, כל פעם למצוא את עצמי ברצפה שוב. נמאס לי כבר לנסות ואז לקבל אצבע מאשימה לפנים שלי. פעם כתבתי את זה פה, וגם דיברתי על זה היום עם עמית, שכשהייתי בתיכון הייתי שקועה מאד במצב החרא שלי, בדיכאון, בדו קוטביות, בסכיזו, בכל החרא הזה שהציף אותי. למרות שהייתי לבד במשך שנים, אז לא היה לי מקום להרגיש שום דבר חוץ מעצבות ובדידות שגם ככה לא הזיזו לי את הזין. אבל עכשיו אני בתקופה טובה ואני חוזרת להרגיש דברים ופתאום להרגיש לבד שוב זה פאקינג קשה, למרות שכל החיים שלי אכלתי לבד וישבתי לבד והייתי לבד. זה קשה, זו מועקה על הלב וזה קווץ' בכל הגוף. ולהגיד "פאק איט, על הזין שלי אנשים, על הזין שלי חברה, על הזין שלי הכל", זה אפילו יותר קשה, כי זה להיות לבד כשאחרים סביבי ביחד. לפעמים בא לי להרים ידיים ולרדת עם עמית לאיזה בונקר לשלושים השנים הבאות עם ארסנל משוגע של מוזיקה ותכניות של HBO ופשוט להיות אחד בתחת של השני עד שנתפגר.

18 מחשבות על “ALIEN WORLD

  1. לפעמים לרצות להתחפר בבונקר עם מוזיקה וסדרות טלוויזיה טובות זה בסדר, גם אם מדובר בתקופה של 30 שנה..

    לפחות יש עכשיו סופ"ש, מקווה שתצליחי לצבור קצת כוחות 

    אהבתי

    • הקטע הוא שתמיד יש לי כוחות. תמיד הכל על הזין שלי וגם לא. יש מישהי במשרד שאני מחשיבה אותה כבאמת חברה טובה, ולאחרונה אני מרגישה שאני מאד חיה בתוך בועה ורודה כזו שהרבה פעמים מפרידה אותי מהמציאות. אני לא יודעת אם זו סוג של חומת מגן כזו או מסכה, או שזה פשוט כי אני בתקופה טובה ובוחרת להסתכל על הצד הטוב של הדברים. אבל היום הלכתי להכין קפה, ואז הבחורה הזו הגיעה עם עוד מישהי מהמוקד שלי, והן שתיהן התעלמו ממני לגמרי בקטע שהן היו באמצע שיחה ואמרתי להן היי אבל הן לחלוטין התעלמו ממני, כאילו לא הייתי קיימת שם, אפילו מבט הן לא זרקו לי. ואז קיבלתי איזו שהיא הבלחה כזו של מציאות, ממש ככה מציאות in your face, והבועה שלי התפנצרה, וזה לא כאב לי עמוקות או משהו, אבל חייכתי כזה ואמרתי לעצמי, "ככה זה, אה?". זו פשוט המציאות שלי, גם אם אתחבא מתחת למסכה של הכל סבבה הכל טוב או אתן לבועה ורודה לבלוע אותי. 

      אהבתי

  2. אני ויתרתי על לנסות לכוננן יחסי חברות מזמן. זורם – זורם, לא אז לא.
    רק אם יש חיבור ומעניין לי והאינטרקציה נותנת הרגשה חיובית ולא מתישה או כאילו סוחטים אותי חד צדדית.

    אל תשימי על זה, תהני מהזמן שלך לבד. אישית בהפסקות בעבודה הייתי תקועה באוזניות… ושיחפשו אותי 🙂

    אהבתי

    • הלוואי ויכולתי לוותר, אני אומרת לך בשיא הכנות. הלוואי. אבל אין לי חברים בעולם האמיתי והפיזי. אני לא מגזימה ואני לא צוחקת, חוץ מעמית שהוא חבר נפש ובן הזוג שלי, אין לי חברים. יש כמה אנשים שאני מדברת איתם בפייסבוק אבל גם זה לא יחזיק יותר משבוע. אז אני חייבת כל הזמן לנסות, ולכופף את האופי שלי כדי שאוכל להכנס לכל מני קופסאות חברתיות. כי כמו שכתבתי, אני כבר לא *לא* מרגישה דברים, לא הכל אפור וריק, להיפך, וכשאני מרגישה רגשות זה כמו תאונה חזיתית, ולהיות לבד, אשכרה, אבל אשכרה לבד, זה הדבר הכי כואב שיש. ובתכלס? אני מסתדרת מצוין כשאני לבד, אני ישבתי חודשים בבית ולא יצאתי מהבית והייתי לבד והיה לי טוב. אבל כשזה להיות לבד בחברת אנשים כשכולם סביבי ביחד ואף אחד לא מנסה לגשת אלי או לפנות או לומר שלום, כשאני דוחפת לזה בכל שארית כוחותיי, זה מתיש נפשית וזה כואב כמו מסמר ברגל.

      אהבתי

      • ואפילו יותר מזה אני אספר לך, לפעמים כשאני מגיעה לצשרד בבוקר ואני אומרת לבנות בוקר טוב, אף אחת לא תתייחס או תסתכל עליי. גם אם אני אצרח את הבוקר טוב הזה. אחר כך יכנס מישהו למשרד בהפרש של דקות והן ישר יקפצו ב"בוקר טוב" וזיוני שכל. אנחנו במוקד רק בנות, אז יש קטע כזה שכשמישהי הולכת לשתות/להכין קפה/לחרבן/לעשן, היא שואלת את מי רוצה לבוא, נגיד מי צריכה לשירותים גם, ואז אותה הבחורה עוברת שם שם ושואלת אישית. אני במשרד כבר כמעט ארבעה חודשים, ואני לא שמעתי את השם שלי עולה אף לא פעם אחת. עכשיו שוב, זה לא כואב ברמה היסטרית אבל יש בזה משהו מאד מאד צובט. למה אף אחת לא רוצה בחברתי? למה אף אחת לא דחפה לזה? למה אני נשארת בחוץ בכל מסגרת חברתית שלקחתי בה חלק? מה אני עושה לא בסדר? אני באמת ובתמים לא חושבת שאני כזה בן אדם נורא. נכון, אני אגרסיבית ומיזונטרופית לפעמים וגם יש לי בדיחות קצת שחורות, אבל אני יכולה להיות מאד נחמדה ולבבית וקשובה לכל מי שיצטרך. אז למה? למה? זה מכרסם אותי מבפנים כבר 15 שנה. 

        אהבתי

      • כשאני חושבת על זה, 99% מהפעמים שאני מדברת עם מישהו בנשרד זה כי אני דחפתי לזה, לא כי מישהי בכלל העזה לפנות אליי. זאת סוגיה שאני עוסקת בה כבר שליש מהחיים שלי. אני לפעמים מרגישה כאילו נולדתי עם קללה מעל הראש שליץ הכי מפחיד אותי לדעת שגם בעתיד זה לא ישתפר, אני אשאר נועה בת 30, העוף המוזר של המשרד, ואף אחד לא ינסה בכלל. עצוב. 

        אזניות בהפסה פור דה ווין 3> 
        אגב PK, סליחה על החפירה ותודה על התגובה. אני באמת במצב שאני חייבת לעשות שטיפה נפשית ולהוציא את כל המועקה והמוגלה הזו החוצה ממני. 

        אהבתי

  3. מנסיוני בעבודות מזדמנות כאלה, יש שם הכל מהכל ואי אפשר להתחבר לכולם. אני קיבלתי את העובדה שאני לא הולכת להתחבר לכולם. לא יודעת בדיוק מה הטייפ של הבנות שיש שם אבל אם באמת כל המאמצים שלך לא עובדים, אז באמת שהן פשוט לא בשבילך . כאילו, לא בשבילך בקטע של את לא צריכה תחברה שלהן! וכנראה שהן די סתומות ומניאקיות כי בתכלס כוסאימאשלהן את עובדת איתן לא יהרוג אותן להיות נחמדות ולחייך אלייך. אבל עזבי, אם העבודה לא ככ שווה את זה, לדעתי תעברי עבודה .. חברה לצערנו זה חשוב וגם אם לא תרצי בתת מודע החרא הזה משפיע, יכול להיות שבמקום אחר יהיה לך יותר סבבה. והשורות האחרונות זה נראה לי החלום הרטוב של הרבה מישראבלוג. חיבוקיים 🙂

    אהבתי

    • לא להתחבר לכולם או לא להתחבר לאף אחד? היום שמתי לב למשהו מביך, הרבה יותר קל לי להתחבר ולשוחח עם ה"מבוגרים" בקומה שלי. אני חולקת שולחן עם עוד בחור שהוא אבא והוא הכי מגניב בארץ ואני מחבבת אותו מאד, אבל הוא בחופש כבר שבוע ואולי בגלל זה אני גם מרגישה את הבדידות הזו שורפת בעוצמה חזקה יותר. היום נכנסתי למשרד ועוד הייתי עם אזניות, לא טרחתי להגיד בוקר טוב או שלום לאף אחת כי ידעתי שאף אחת לא תשים לב. לקח לבנות שעתיים וחצי (!!!) לשים לב שאני שם ולומר לי, "אה נועה, מה, למה לא אמרת בוקר טוב, איפה היית". זה באמת ובתמים הצחיק אותי. ואז עוד שאלו למה אני כועסת ומה קרה וכל מני שיט מכני כזה. 
      אני אומר לך את האמת, בהתחלה חשבתי לעבור מקום, אולי לחפש עבודה אחרת או לנסות מוקד אחר בחברה, אבל התנאים מעולים, המנהלת נהדרת, השעות נוחות, הכסף סבבה, וכרגע אני לא שואפת ליותר מזה. אני מוכנה להתעלם ולספוג עוד קצת עד שאשבר מנטאלית סופית. 
      ונכון, יש מצב שאני לא צריכה אותן והן בוודאי שלא צריכות אותי. אבל אני לא צריכה אותן ספציפית, אני פשוט צריכה חברה, והן לצערי הבנות שאני עובדת איתן, אז… כן. 

      אהבתי

  4. כל התיכון ניסיתי להתחבר לחבורת בנות מסוימות שהיו איתי בכיתה אך הן לא רצו אותי בואי נגדיר את זה ככה ואני איתן עוד מהגן שזה הכי אבסורד כי כן היינו חברות אבל בתיכון משהו השתבש שם. אני לא יודעת מה קרה, לא שפגעתי או עשיתי משהו רע שלא רצו להיות איתי. או שכן, כבר לא יודעת את האמת. אחרי התיכון כבר הפסקתי להיות איתן בקשר.ונשארתי לבד. בתהחלה בצבא לא הלך לי מבחינה חברתית אך עם הזמן הכרתי בנות נחמדות ואנחנו חברות ממש קרובות וטובות. זה פשוט קרה. עם החבורה מהתיכון לא הייתה לי שפה משותפת פשוט. קורה. זה לא משהו דפוק בך. אני מבינה שקשה לוותר. יש לי ידיד שרוצה להתרחק ממני כי קרה בנינו משהו לא נעים ואני דווקא רוצה להמשיך לשמור על קשר ואני יותר מידי לחצתי בקטע הזה וזה גורם לי להרגיש יותר דבילית. צריך ללמוד לשחרר… מי שלא רוצה אותך שלא ירצה, קקי עליו. 
    ממש הזדהתי עם "אני בתקופה טובה ואני חוזרת להרגיש דברים ופתאום להרגיש לבד שוב זה פאקינג קשה".

    אהבתי

    • העניין הוא שאני לא חושבת שעשיתי להן משהו. זה מהיום הראשון ככה, פשוט כי הן היו קליקה מההתחלה, סוג של גוש מאוחד שאי אפשר להכנס אליו. ברור לי ששפה משותפת אין, אבל גם כבוד הדדי אין, או איזו שהיא שפה בכלל. אבל אין לי יותר מדיי מה לעשות חוץ מלספור את הימים עד שימאס לי וישבר לי ואני אעוף משם. בינתיים רק צריך לסבול את זה. 

      אהבתי

  5. אין מה להתחבר עם אנשים שלא זורמים לך על הווייב. זין על כולם. 
    מי שרוצה להתחבר איתך יתחבר איתך. מי שלא? יש עוד מליון אנשים בעולם. אי שם, מחכים לך אנשים שאשכרה יהיה לך כיף איתם והשיחות יזרמו ויהיו צחוקים וזה לא יהיה מאולץ ומסריח. 

    נ.ב. 
    אולי הצעה קצת קריפית, אבל אם את מהמרכז, מוזמנת לבוא לישיבה 

    אהבתי

    • אני לא חושבת שזה נכון. אני עשרים שנה לבד, ובערך מהגיל שאני זוכרת את עצמי שכבר צריך להתחיל למצוא חברים ולהסתובב יחד הייתי לבד. תמיד לבד, אף פעם לא היו לי חברים שיכולתי ללכת איתם למקומות, חוץ מההיא שיש עליה איזה אלף פוסטים וגם היא זרקה אותי יום אחד. אני פשוט לא חושבת שזה נועד לקרות, אפילו עופות מוזרים אחרים הם יותר בסדר ממני. לא ברור לי העניין. זו כנראה קללה. 

      את מוזמנת להשאיר כתובת מייל. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s