Mouth of god

הכל מזויף
הכל

אני מנסה לא לתת ליותר מדיי דברים להכנס לי יותר מדיי ללב. לשמור על ראש סגור כשזה מגיע לאנשים חדשים. לא לדבר, לא לנסות יותר. כשנמאס לי אז נמאס, וכשזה מגיע לגבול אדום זה יכול להפוך לאלים. אני נותנת לאנשים לדרוך עליי כל הזמן אבל מתישהו ישבר לי הגב ואני לא אוהב את זה יותר ואתפוצץ. זאת לא אשמתי. ככה החברה חינכה אותי להיות. להתקפל, להיות נחמדה ולבבית, לתת לאנשים לשבור אותי. נמאס לי לדבר ולא להשמע, נמאס לי להיות הרוח של המשרד. לא עוד. כל יום שאני במשרד הוא ניסוי, אני לא פונה לאף אחד, לא מורידה את האזניות כשאני נכנסת לבניין, ומחכה לראות כמה זמן יקח להן לשים לב שהגעתי. ברוב המקרים זה מצחיק, באמת. אפילו מגוחך. אבל כשזה חוצה את הגבול הפנימי שלי, שאף אחד לא יהיה מופתע אם בסוף אתלה את עצמי מהתקרה. אף אחד לא דיבר בכל מקרה, אז מה זה משנה, אה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s