את הספה מצאתי ברחוב

זהו, אני פה עכשיו. איזה מוזר, עברתי תהליך מנטלי של העברתה של תכולת הדירה שהייתה לי כבית מזה שמונה שנים, בשכונה וירטואלית עם קהילה גדולה ונהדרת. ארזתי את כל הפוסטים שלי, אלו שבבלוג בישרא בלוג היו ארוזים בקופסאות בטיוטות הבלוג, אבל עכשיו הם חשופים כאן בפני כל מי שיבוא להתארח, וגם חושפים אותי על כל רבדיי וצבעיי.

אנחנו טסים מחר, בין יום ראשון לשני לפנות בוקר. אני מתה מפחד ואני לא יודעת למה, זו לא הפעם הראשונה שאני טסה, ולכן איני מבינה את כמות הלחץ שהצתבר אצלי בבטן מאז שבייב חזר הביתה היום. כשהיה פה היה רגוע, היה נעים. עכשיו הכל לחוץ וצריך להספיק לסדר מחר תיק ולזכור לא לשכוח שום דבר שלא ניתן יהיה לקנות שם במידה ו. הכי מהכל אני חוששת מהקור של דצמבר האכזר ששייך לאירופה (לא של הארץ כמובן). למרות שאני מחכה בקוצר רוח לנחות שם בשעות הבוקר, אני חוששת, ואני לא מצליחה לשים על החשש הזה את האצבע שלי. אני משתדלת לחשוב ולשנן את המנטרה הזו שכל עוד אני נמצאת עם האדם האהוב עליי בעולם, הכל יהיה וישאר בסדר. אבל דברים נוטים להתפקשש אצלי רגעים לפני שאני טסה. אבל צריך להמשיך לשנן את המנטרה ולהמשיך את האנרגיה שגורמת לה לחוג במעגלים. יהיה בסדר, יהיה טוב.