1

ד',

לפני שבוע, פחות או יותר, התחלתי לעבוד בגן ילדים פה בכפר. אני והגן קצת רחוקים, גם אני והצוות, אבל אני משתדלת לשדר איזו סוג של נחמדות אכפתית כזו. אני עובדת שלוש פעמים בשבוע, ובבקרים שאני פותחת בהם את הגן אני צועדת את הרחוב הכי ארוך בכפר עם המוזיקה שלך. בדרך כלל סלודייב כשעדיין קריר בשעות המופרכות שאני צריכה לקום בהן. בשבע אני כבר יוצאת, ומקצרת דרך בית הכנסת. מכיוון ואני מתחילה בשעה שמונה בבקרים שאיני פותחת את הגן, אני נוהגת להתיישב בספסל בחצר בית הכנסת עד עשרה ל, ולהסתכל על הרוח נעה בין קורי העכביש העייפים. מעולם לא דיברנו על דת בשיחות שלנו, כי ידעתי שבך אין גם לא טיפה אחת של אמונה בלא משנה מה, ואני בעיקר לא יודעת כלום. אבל הבקרים בבית הכנסת הם משהו מיוחד. כי העצים שם ירוקים מאד והדשא גבוה אבל לא מספיק כדי שאטבע בו. בית הכנסת היה המבנה הראשון שנבנה בכפר כי התושבים רצו מקום שיוכלו להתכנס בו ולדקלם תפילותיהם. אני יודעת כי פעם הכנתי עבודה על הכפר בשיעור גיאוגרפיה או נופ"ר או משהו כזה. קיבלתי 100. בכל אופן אני סוטה מהנושא. רציתי לספר לך שטוב לי, באמת טוב. אפילו שלעתים (רחוקות, אולי) אני פוגשת את השטן במכולת או בשער הגן או חולפת על פניו ברחוב, אבל זה לא שאפשר להתחבא כשגרים בכפר עם עשרה רחובות וקאנטרי קלאב. וגם אלונה כבר לא מסתכלת לי בעיניים כי אסור לנו. אבל יש בי אהבה ויש לי אהבה, ד'. וזה טוב, נכון? ידעת מהרגע הראשון שהוא יהיה טוב אליי וייעצת לי ללכת על זה. תמיד ידעת, היה לך ראש כזה. ואני ידעתי שתדע בגלל הראש שהיה לך. אני תוהה המון פעמים אם בסוף מישהו מצא אותך. עם המזרק בתוך הוריד, אולי לצידך. אולי בכלל בבית חולים? אני לא יודעת וגם לא אדע, אבל הראש שלי שקט כי אני יודעת שאתה שקט עכשיו. שלוו. לנצח, נכון? לנצח.