eclipse

ה29.9 היה יום קשה. בבוקר שוב קיצרתי דרך בית הכנסת וישבתי שם על ספסל חצי שעה. בהיתי בפסיפס שבחלונות והירוק מסביב נעשה מטושטש כמו בתמונות שצלומו במצלמה יקרה. האזנתי לאלססט אבל לא לאבלום שלם. קפצתי בין שירים כמו שאני נוטה לעשות כשאני עייפה וחסרת סבלנות. העיניים זגזגו ממקום למקום וחוטים של מחשבה זלגו החוצה ממני. הכל בפנים היה ריק וחלול ובמקום שקט נכנסו בתוכי זמזומים מעיקים. בשבע עשרים ותשע קמתי מהספסל והישבן שלי היה מכוסה בעלים יבשים. לא חישבתי נכון את מרחק ההליכה בין בית הכנסת לגן והגעתי בשבע שלושים ושתיים. קשה לי עם העובדה שאני עדיין מתנהגת בחנפנות מלאכותית כזו סביב המעסיקה שלי. היא גורמת לי להיות מאד לחוצה כי היא לא אוהבת טעויות ואני בתור מתחילה נוטה לעשות הרבה כאלו. זו בכלל לא הייתה המשמרת שלי. החלפתי סייעת אחרת. יכולתי לומר לה שאני באיזה טיול סמים בצפון ולהשאר עוד יום במיטה של עמית אבל לא רציתי לדפוק אותה אז במקום פשוט דפקתי את עצמי. ובכלל גם מאז שצפיתי בירח משנה צבעים אני לא מצליחה לשחזר את ההרגשה שהרגשתי כשהוא נעשה שחור ולאט גם זרח באדום. הרגשה כזו שזה סוף העולם אבל אף אחד לא יכול עליי. גם לא החושך. בגן כליל בכלל לא פנתה אליי אז מיד חשבתי שאולי היא סיפרה לשטן ולעלה נידף שאני הגננת החדשה שלה והם הורו לה לא לדבר איתי יותר. זה העציב אותי נורא כי היא הייתה נקודת אור קטנה ויחידה בעבודה הזו אחרי שגיליתי שיערה היא סתם אינטרסנטית ואיך לא, חברה של עלה נידף. לקראת סוף היום חטפתי צעקות מיערה על זה שלא שתפטי את הרצפה אז ברחתי לפינת היצירה וכתבתי קללות באנגלית בפונטים יפים. אם היא לא תעיף אותי על זה שלא ניקיתי כראוי היא בטח תעיף אותי כשתמצא את הדף הזה בין ערימת הבריסטולים הוורודים אבל כל זה על הזין שלי כי מגיע לי יותר מהמחורבנת הזו. אחר כך הורדתי פרופיל ושיחקתי מחבואים עם הילדים הגדולים יותר עד שהשעון הראה את השעה ארבע והתחפפתי משם כמה שיותר מהר. בשער הכניסה ראיתי את מירב (עלה נידף אם אתם שואלים את עצמכם אם אני משוגעת או מה) מחכה לכליל שתבוא. החלפנו כמה משפטים מהירים אבל לא היה לי זין או כוח נפשי להסתכל לה בעיניים אז דפדפתי באיזה אלבום תמונות מאיזו הופעה שלא הייתי בה בכלל. ידעתי שהיא לא הסתכלה עליי גם בלי לראות. בטעות יצאנו יחד מהשער והיא הציעה לי טרמפ. עניתי שלא תודה כי מתחשק לי לשמוע מוזיקה והיא בחזרה ענתה ששטויות הרבה יותר בריא לצעוד הביתה. שתינו לא רצינו בזה אבל זה בסדר כי כל זה כבר נשרף מזמן. ושוב קיצרתי דרך בית הכנסת עם מטאל ממש קדחתני באזניים ובדשא הגבוה חלצתי נעליי כי רציתי להרגיש קצת אדמה. הסוף.

606

בגן החדש הצוות קורע לי חלקים מהגוף ואני טובעת בארגזי חול. אני זוכרת ילדים לפי צבעים של כוסות וגומיות וקוביות משחק. עם הילל הכנתי עוגות חול מתחת לשמש ולולי אוהבת להראות לי חפצים קבורים שהיא אספה מהגינה. לסופי יש פוני ותווי פנים ממונגוליה וכל שאר הבנות בלונדיניות. ברי אוהבת לאכול קרח ולהיות מלכת פירות וביום שישי מכינים פלאפל וחלות של שבת. רציתי להכין חלה להורים אבל כליל ואני היינו באמצע משחק מלחמה מותח. אביב היא הבת של ג'ניה וג'ניה פעם תיקן לנו את הדוד אחרי שירדן פוצצה אותו. לכלב שלהם קוראים דימה ובטעות בלבלתי ביניהם. היא צחקה והניפה שיערה הזהוב אל מאחורי גבה. האצבעות שלה היו מכוסות בבצק. כשנעלתי את השער ראיתי את השטן מחכה עם אלונה לאיזו מישהי (כליל, מסתבר). השטן לא ראה אותי. נשפתי החוצה את כל האוויר שהחזקתי בתוכי. השטן נוהג בג'יפ מתפרק ואשתו היא עלה נידף. אלונה ואני לא ראינו אחת את השניה ארבע שנים. עכשיו היא כבר גדולה; אולי בכיתה ב', או ג'. לא יודעת, אחרי שעמי נפטר זה נהיה קשה לעקוב. אני חושבת שהיא הסתכלה עליי ולא זיהתה, גם אני גדלתי.