נמשים נמשים נמשים

"הייתה לנו משימה כזו, בקבוצה למסע הישראלי, להגיד את הפגם שבך". הוא אומר לי וצוחק כי הוא כזה בחור.

"ומה אמרת?" אני מתפללת שלא יגיד את מה שאני חושבת שהוא אמר במאה אחוזים; "הנמשים שלי, כמובן" הוא אומר ומטיח את מבטו ברצפה לרגע, אולי כי הוא קצת מתבייש.

 

אני מתיישבת על ידו כי לא טוב לי כשהוא על הרצפה ואני על הספסל, ואני מסתכלת עליו, על העיניים הכמעט כתומות לגמריי כמו הנמשים שלו. "אתה חושב שהנשמים שלך הם פגם?", אני שואלת ממש ברצינות אבל אי אפשר לדבר אל בחור כמוהו מבלי להוציא איזה חיוכון קטנטן. "כן, אני אוהב נמשים, אבל לא כשהם מפוזרים ככה על כל הגוף שלי" הוא אומר ומוסיף, "נמשים על האף או על הלחיים זה יפה ואפילו מקסים, אבל כשהם ככה על כולי זה מטריף אותי". כמעט ולא האמנתי למילים שיצאו לו מהפה, אבל אולי זה כי אין לי נמשים חוץ מכמה נקודות פיצקיות על האף שלא רואים גם עם זכוכית מגדלת, ואולי זה כי אני פשוט ממש אוהבת את הבחור הזה.

 

"אתה צוחק? הנמשים שלך זה הדבר הזה שהופך אותך לכזה מיוחד!" תמיד כשאנחנו מדברים המילים שלי יוצאות הפוכות ונשמעות רע כל כך אבל זה כי הוא מרגש אותי גם כשהוא סתם מסתכל עליי ליותר משלושים שניות. הוא צוחק, הצחקתי אותו על אמת. "אני לא אוהב אותם". הוא נראה עצוב קצת כי אם כמה שהוא לא אוהב אותם הם חלק ממנו. "תחשוב עליהם ככוכבים, כן! הם כוכבים" אני אומרת, "כל אחד מהנמשים המתוקים האלו שמקועקעים אלייך הוא כוכב מנצנץ כמו אלה שבשמיים!", "טל, אתה כוכב אחד גדול." 

 

הוא מסתכל עליי ואני מחייכת את החיוך הכי אמיתי שלי בעולם כולו והוא מנסה להוציא את המילים הנכונות לאוויר, אבל גם אם היה מצליח, הצלצול כבר היה קוטע אותו. נעמדתי והתחלתי ללכת אל עבר הכיתה שלי והשארתי אותו שם, את הכוכב הזה, לחשוב על מה שאמרתי. אני יודעת שמבפנים הוא התפוצץ משמחה.

 

 

(נקודות שהייתי חייבת לדחוף כאן:

• אני לובשת חוטיני וטוב לי
• תהיה לי יום הולדת בפולין השנה אני מתרגשת
• רון על הזין שלי
• אני אוהבת לבלוע כדורים
• היה לי עוד משהו אבל שחכתי

ביי)