שבע ארבעים ושבע

היום לא הלכתי לבית הספר.

רק חזרתי להתחפר במיטה כשאמא יצאה לעבודה בשבע בבוקר. ראיתי איך שהדקות חולפות לי מול העיניים אחת אחרי השניה ולא העזתי לזוז, רק המשכתי לשכב כמו מתה, וכשהגיע הרגע לצאת לכיוון התחנה, נשארתי שוכבת במיטה עם חולצת בית ספר שחורה ורדבק שחורות עוד יותר. אמרתי לעצמי שאני אלמד למבחן המאוד חשוב שיש לי מחר באזרחות כשעד עכשיו לא נגעתי באף סיכום פשוט כי לא הייתי מסוגלת. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעל יואב.

 

עכשיו אני מבינה שהסיבה שלא קפצתי מהמיטה כש7:47 צפצף בשעון היה כי לא רציתי להסתכל על הפנים היפות שגובלות במושלמות של יואב ולהחזיק את הדמעות שמאיימות לנזול בכל פעם מחדש ממש חזק בפנים. כל כך קשה לי להיות אני כשהוא עומד מולי ומרחק של עשרה סנטימטרים מפרידים ביני לבינו. ואני משתדלת הכי חזק שאני יכולה לא לנשום את הבושם שלו ולהיות מהופנטת מהקמטים היפים שיש לו בצד העיניים כשהוא צוחק ולא להתחרפן מהחיוך המושלם באמת שלו. כל כך קשה לי לא להתפוצץ מהתרגשות כשהוא אומר לי בוקר טוב או סתם מחייך אלי באמצע השיעור החמישי או השישי שכבר כמעט ונגמר לי הכוח, וכל כך קשה לי כשאני הכי שלו בעולם והוא לא שלי אפילו טיפה. 

  • (בן הדוד הקטנטן שלי באמריקה התחפש לדמבו ואחותו הגדולה לזומבית מתוקה ואמא שלהם היא מכשפה. כל הפייסבוק שלי מלא בתמונות שלהם עם עוד ילדים אמריקאים מתוקים. אני מאוהבת)