סונטת אור הירח

בשלושת הימים האחרונים, זאת אומרת, מיום חמישי בשבע בערב, נסעתי לנווה נאמן (החור שכל החתיכים גרים בו). חברה טובה הזמינה אותי להצטרף אליה ללינה קצרה בבית של חברים של ההורים שלה שעליו היא הבטיחה לשמור. אפשר להגיד שלא ישנו הרבה בכלל. אז מחמישי עד שבת שהינו בבית של אישה בלונדינית מתוקה ושמרנו לה עליו כאילו היה שלנו. האמת היא שממש התלהבתי מהרעיון של לשמור לה על הבית עד שהיא חוזרת, חוץ מזה שהיו פוסטרים של ג'ים מוריסון בכל מקום.

 

אז לעסנו את כל האוכל שהמתוקה הזו השאירה לנו ואפילו השכרנו סרט על חשבונה בטעות ממש. בין לבין הזמנו פיצה וסושי ואז ניר הגיע. כן.. שלושה ילדים בני 16 עם בעיות קשות במוח בבית אחד עם המון כלי חרסינה, רעיון מעולה. אבל אני מודה שאני הייתי הכי בעייתית. כמעט שברתי את התמונה המשפחתית היחידה שישבה על המדף הגבוה בסלון.

–

–

 

מזל שהיה שם פסנתר, אחרת ניר היה משתגע, באמת מאבד את עצמו. פסנתר שחור רוסי, "חצי כנף". כשניר ראה את הפסנתר היו לו נצנצים בעיניים, בחיי. לא ראיתי אותו ככה אף פעם. הוא נכנס לבית ובקושי אמר שלום קטנטן, רק רץ אל הסלון והתיישב מול הפסנתר, חושב לעצמו מה לנגן קודם. והסתכלתי עליו מנגן, וואו, כל כך הרבה תשוקה ורגש, כאילו הוא והפסנתר היו כאחד. 

 

אני לא יודעת אם איי פעם חוויתם כזו הרגשה, אבל תנסו לתאר לעצמכם איך זה להירדם עם מוזיקה קלאסית באוזניים. הוא היה ממש מאסטרו על יד הפסנתר, כזה מקצוען. ואני כבר כמעט ונרדמתי על הספה והוא החל לנגן.

 

"נועה?"
"אעה.ההה.."
"נועה!!"
"מה!111!"
"8 או 14?"
"מה? אהה 14"

 

אז שכבתי לי על הספה האדומה, נרדמת לאט ובאוזניים שלי יש את הסונטה ה14 של בטהובן. אני נשבעת שכמעט וראיתי תווים שמתעופפים ויוצאים בריקוד מן הפסנתר. לרגע הנפש שלי ישנה גם היא והמחשבות פשוט פסקו מלהתבלגן לי במוח וגם הבחור הזה שעושה לי רע נעלם לקצת. 

–

–

 

אני בקושי מצליחה להעביר במילים את כל השלושה ימים הנהדרים האלו שעברתי וכמה שהיה כיף ושמח. אני כבר מתגעגעת לפינצ'רית הפיצפונת והמתוקה שהעירה אותי כל בוקר ברבע לעשר בליקוקים בלתי פוסקים ולשתי החתולות הסנוביות המהממות שהיה אפשר ללטף רק בדמיון.

 

היה טוב.