trigger cut

הצלקות על בית החזה גדולות ומכוערות. היה זה נסיון לא מוצלח לחתוך את טביעות אצבעותיו מעורי, להוציא אותו החוצה ממני כמו ארס מדם. וכמה הוא לחץ ובאיזו עוצמה? איך אתאר לכם את החוזק בו לחץ על בטני ובין צלעותיי, כשניסה לרתקי אל האספלט הקר? אולי כמו שלוחצים על כפתור המצית בת מאה שנים. אולי חזק יותר. ובכל אופן שלא יהיה, גם שנה אחר כך, אצבעותיו הקרות עוד מטיילות על עורי. תסבירו לי איך לעזאזל אפשר לשמור על נפש צלולה אחרי מכה כזו. להתמסטל זה לא הפתרון, אבל זה הדבר הנגיש ביותר כרגע. כמה עוד אצטרך לחפור בין שכבות השריר והשומן כדי להעיף אותו מעליי? כמה עמוק הוא חדר? לפעמים כמעט ונדמה לי שבכל חוצפתו כבר התערבב עם דמי, אך אני משתדלת עם כל שארית כוחותיי האחרונים והכמעט אפסיים שלא לאבד את עצמי למחשבה הארורה הזו, הרי שממנה אין כבר שום דרך חזרה.

 

*

 

ש'

 

כמו עכבר מעבדה רעדתי בין זרועותיו. חיפשתי נחמה ואבדה לי אני עצמי. תתפשטי, למה את לא מתפשטת, נו, תזהרי ממני ותתפשטי וגם רדי על ארבע, שאוכל לראותך מושפלת אל נגד כפות רגליי הענוות. וכמו מנתח מוח או רוצח סדרתי ועם אותן היכולות בדיוק הוא חתך ופירק ופורר ומולל והוציא והכניס חזרה למקום הלא נכון. עכשיו תאשימו אותי שלא יצאתי בזמן, ובצדק, אולי. אבל איך אפשר לצאת, איך אפשר בכלל לקום מארבע כשהסכין תלויה ומתנודדת אל מעל ראשי, מאיימת ליפול ולפלח אותי לשתיים בכל רגע. 

 

*

 

כוס-עמק ערס. יש ימים שאני עוד מרגישה אותו בתוכי.