ALIEN WORLD

מישהו נגע בי בעבודה, לא בקטע מיני או משהו, פשוט נגע בי בגב בהפתעה וקרא לי "חמודה", והיום סיפרתי לאחת הבנות בעבודה ואמרתי לה, וואי לפעמים בא לי לבעוט לו בפנים, ומישהי ששמעה אותי אומרת את זה אמרה לי שאני מאד אגרסיבית ושיש דרכים לטפל בזה, ואז ישר חשבתי לבעוט לה בפנים. אחר כך חשבתי על זה מעט יותר לעומק, שכל הדברים שעברתי, כל החרא שאכלתי בחיים שלי, עיצבו ואפילו פיסלו אותי להיות מי שאני, ואם זה אומר להיות אגרסיבית כי זה חלק מהמכלול שאני אז זה בסדר.

לפעמים אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר. אני לא חושבת שאני מכוערת מדי כדי שאנשים יתרחקו ממני או לא ירצו להיות בחברתי, אני לא מסריחה, אני דווקא מאד הגיינית, אני אמנם לא נשית במיוחד אבל אני לא חושבת שאני דוחה אנשים. אז למה אף אחת מהבנות בעבודה לא מנסות להתחבר אליי בlevel היותר חברתי. אני לא מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר, להפך, אני מרגישה שאני כבר נעשית צבועה מרוב שאני מנסה בכל כוחותיי להתחבר לבנות שאין לי שום מכנה משותף איתן. ועדיין, אני לא מצליחה. אני מצליחה רק להכשל. וזה כואב כל פעם, כל פעם למצוא את עצמי ברצפה שוב. נמאס לי כבר לנסות ואז לקבל אצבע מאשימה לפנים שלי. פעם כתבתי את זה פה, וגם דיברתי על זה היום עם עמית, שכשהייתי בתיכון הייתי שקועה מאד במצב החרא שלי, בדיכאון, בדו קוטביות, בסכיזו, בכל החרא הזה שהציף אותי. למרות שהייתי לבד במשך שנים, אז לא היה לי מקום להרגיש שום דבר חוץ מעצבות ובדידות שגם ככה לא הזיזו לי את הזין. אבל עכשיו אני בתקופה טובה ואני חוזרת להרגיש דברים ופתאום להרגיש לבד שוב זה פאקינג קשה, למרות שכל החיים שלי אכלתי לבד וישבתי לבד והייתי לבד. זה קשה, זו מועקה על הלב וזה קווץ' בכל הגוף. ולהגיד "פאק איט, על הזין שלי אנשים, על הזין שלי חברה, על הזין שלי הכל", זה אפילו יותר קשה, כי זה להיות לבד כשאחרים סביבי ביחד. לפעמים בא לי להרים ידיים ולרדת עם עמית לאיזה בונקר לשלושים השנים הבאות עם ארסנל משוגע של מוזיקה ותכניות של HBO ופשוט להיות אחד בתחת של השני עד שנתפגר.