the narcotic story

כשדורון היה בריא ושמן הוא ישב אצלנו יום אחד, לבוש בג'קט ג'ינס עם צווארון מפרווה. היינו אז חברים טובים, הרבה לפני שהכרתי את חבר האמת הראשון שלי והרבה לפני שבכלל דיברתי עם אנשים. הוא ישב עם אבא בסלון ועישן איזה משהו, ואני סיננתי לכיוונו, חצי בצחוק חצי ברצינות, דורון, כשתתפגר וכבר לא תהיה כאן, תזכור להשאיר לי את הג'קט הזה. הוא צחק, מעט נדהם מהחוצפה, השתעל והמשיך הלאה בשיחה עם אבא.

ואז הוא נעלם. אידיוט. נעלם. אבא נפטר ואמא סכיזופרנית שמתקשרת אלינו הביתה באחת בלילה לשאול אם הבן שלה הקטן אצלנו, מתחבא ממנה. יום אחד היא באה, רכובה באוטו משטרה, מאוברזת בשוטר. דפיקה בדלת ועוד אחת, אני פותחת. אישה זקנה עומדת ולצדה שוטר חמוש (חמוש במשקפיים, כמו שאבא צוחק). איפה הבן שלי? איפה דורון הקטן? עומדת לה על שביל הגישה בקוטונת לילה וברכיים משקשקות. השוטר לא כל כך יודע, אני חושבת שהיא כפתה אותו עליו. אבל מי היה יודע? איזה שוטר במשטרת ישראל היה מבין זקנה סכיזופרנית בלי לצחוק לה בפנים? הוא ממלמל איזה משהו, מנסה למשוך אותה צעד אחורה. אני מעירה את ההורים. אבא יוצא אליה, אל האמא ההונגריה של דורון, מסביר לה שהבן שלה לא אצלנו, שהוא כבר מזמן לא ישן פה, שהוא המשיך הלאה. לך תסביר לה שהבן שלה נרקומן, לך תסביר לה שמי שטיפל בה מילדות עזב אותה וברח עם איזו מסוממת מכרם התימנים.

אתמול הוא דפק לנו בדלת. רזה, כולו עצמות. אני לא הייתי שם, אבל אמא התקשרה לספר לי שדורון חזר אחרי שניתק את הקשר לכמעט שנתיים. אבא הציע לו עזרה, כמה פעמים הוא הציע לו עזרה, והוא תמיד ברח עם ליסה המסוממת וקעקע את השם שלה גם. אני ראיתי, בעצמי ראיתי. אבל הוא דפק בדלת ואבא שלי לא אדם רע, הוא אמנם כעוס וכאוב, אבל הוא לא אדם רע. אז הוא הכניס את דורון, סידר לו סיגריה ושמיכה על הספה בסלון. אמא שלי היא יותר קשה, אוהבת אותו, אמנם, אבל מלאה בכעס וטינה כלפי האיש שחשב שאלו הם שמנסים לנצל אותו, ולא ליסה שרדפה אחרי הכסף שלו. מליון שקל הוא בזבז עליה. עשרות ואלפים ומליון. אז אמא התקשרה, וסיפרה שבבוקר הוא נוסע למכון גמילה אחרי שליסה זרקה אותו מהבית, כנראה כי נגמר לו הכסף לתת. הוא כל הזמן היה נותן, ומזריק, ומסניף. היום בבוקר הוא יצא מהבית שלנו ונסע למכון גמילה של קרוב משפחה שלו. לא יצא לי לראות אותו, הוא יצא הרבה לפני שהספקתי לחזור הביתה. רציתי לראות אותו, רציתי לחבק את הגוף השדוף שלו בפעם האחרונה, לפחות לעכשיו.

העניין הוא שראיתי אותו רק פעם אחת בכמעט שנתיים האלו. הייתי לבד בבית והוא בא לאסוף איזה משהו, חלק מסוים של איזה משהו טכנולוגי. הוא איש מאד חכם, דורון. יכול לבנות הרבה דברים מאפס, יכול להרכיב ולחבר חלקים בלי שום הדרכה. אני לא מכירה הרבה כאלה. היה בזה משהו יפה, לראות אותו מרכיב אופניים עם מלחם ומשקפי מגן, פעם כשהיה מאופס ונקי. אז בפעם ההיא כשהוא בא הוא סיפר לי על ליסה והראה לי את הקעקוע, סיפר שיש לה חנות פרחים. כבר אז הוא היה מצ'וקמק. לא הצלחתי להבין איך אישה שמוכרת פרחים ואיש שבונה אופניים חוזרים אחרי יום עבודה להזריק, או איך איש כל כך חכם מתדרדר למקום כזה אפל ומקעקע את השם של השטן האישי שלו. היה לנו חיבור מאד עמוק, ועדיין, אני חושבת. למרות כל הכעס, למרות הכאב, למרות שהוא היה הדוד האולטימטיבי מאמריקה והפסיק, אני רוצה לאחל לו שיחלים מהר. אבל אני לא יכולה, כי הוא לא כאן.

2 מחשבות על “the narcotic story

  1. אני חייבת לציין שכתבת מאוד יפה. סללת את הדרך הכי מסודרת (ולו רק מחינת הפסקאות והמבנה) לעיניים לקרוא על תהליך כל כך תלול ומבולגן כמו הידרדרות לסמים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s