That's when I first saw you. Out on the lawn. Wandering in a daze. As you moved beyond the tree line, I lost sight of you. By the time I made it to the roof, you were walking into North Hall. And all hell broke loose. You weren't yourself, Olive. It was almost like you were sleepwalking through fire. And the fire was angry and alive. The flames seemed to have a mind
of their own. And they wanted to consume you… and the entire building. You opend your eyes for a moment then. That's when I first saw the real you
I'M HERE TO HELP YOU…
USE YOUR FIRE
BURN THE WOLF
BURN THE SCHOOL
BURN THE CITY
!THEY DID THIS TO ME, NOW THEY MUST BURN

last time

אני לא אשקר, רציתי להרוג אותה. להחזיק אותה בשתי הידיים, למחוץ אותה. ואם לא להרוג אותה אז לפחות לפגוע בה. להכאיב לה. כשנודע לי שזה לא לגמרי נורמאלי להרגיש כך, הרגשתי שאני זו שמשוגעת ולא היא. שלוש שנים לא ראיתי אותה, שלוש שנים שהיא עוד גרה ברחוב הד' הסמוך לרחוב שלי, ולא נתקלנו אחת בשנייה. נכון שראיתי אותה חוזרת מהמכולת כשנסעתי לקבור את עמי בבית הקברות, אבל לא ראיתי-ראיתי. גם היא לא ראתה אותה, המבט שלנו לא נפגש בכאב וכל העולם נעלם. לא. גם לא הייתי קרובה, גם לא שמעתי. שלוש שנים לא ראיתי אותה. לא בתמונות ולא במציאות. ואז היא צצה בתחנת האוטובוס, כולה מחומצנת ומצועצעת. פלסטיקית. בסך הכל בובת ראווה שיצרו במפעל. השיער שלך לא בלונדיני, הוא לא לבן והוא לא חלק, זו לא מי שאת. את בטח לא יכולה לתפעל סמארטפון עם כאלו ציפורניים ורודות ובנויות. את כל המילים שבעולם רציתי לומר, את כל הצעקות רציתי לצעוק, את כל הכעסים רציתי לכעוס. במקום, קראתי לך. לא ענית. בטח ניסית לתפעל את הסמארטפון עם הציפורניים המגושמות הללו. קראתי שוב. רציתי לאתגר אותך, רציתי לריב. רציתי לדפוק לך מכות, רציתי לשבור לך את הפנים ולשמוע אותך מתחרטת בין הנשיפות והנשימות. אבל גם רציתי לחבק אותך ולחזור למרתף אצלך בבית כשבערוץ הילדים היו משדרים עשרה פרקים של are you afraid of the dark, והיית שמה עליי ראש והיינו שוקעות בפופקורן וקצות האצבעות היו נוגעות. והיה חם בתוך הכל. ואף פעם לא פחדנו. לא הייתי מאוהבת בך כמו שבטח נטו לחשוב, זה פשוט שהיית לי אחות גם בטוב וגם ברע, והיה הרבה רע. ובתחנת האוטובוס, זו הייתה את אבל גם לא הייתה את כי לא ככה היית כשאנחנו היינו. לא היית מי שקיוויתי שתגדלי להיות. כל הנסיעה בהיתי בך מתפעלת בהצלחה סמארטפון כלוא בין ציפורניים מלאכותיות ומנצנצות, יפהפיות. רציתי להתיישב על ידך, רציתי שנחזור להיות. בסוף נתתי לך לחלוף, כמו האוטובוס שחלף על פני אחרי שירדתי בתחנה. אני לא אשקר, אני מתגעגעת.