העיניים שלה נראו קטנות וחסרות הבעה. שחורות ומלכוסנות מתמיד. זוג כפתורים יכלו להחליף את זוג העיניים האלו, ובאותו הרגע אי אפשר היה להבדיל. חתכנו וחפרנו בתוך הסלמון הורוד. היא שלחה לי נשיקה וחייכה חיוך קטן, גם כן שחור. שלחתי לה אחד בחזרה וחזרתי להביט בצלחת שלי. שאלתי איך אמסטרדם בדצמבר, היא ענתה שנעימה מהרגיל. אחר כך שתקנו.
מאוחר יותר הבטתי במראה. גם העיניים שלי נראו קטנות מתמיד, כאילו כל הבכי והפאניקה קיווצו אותן, שאבו מהן את הנפח והברק. אחרי כמה דקות של בהיה ממושכת מרחתי על עפעף עין ימין גוונים שונים של צללית סגולה. עדיין נראתי קרה וחסרת הבעה, אבל הסגול הבליט את ההטרוכורומיה החלקית של הקשתית הירוקה. חייכתי, באותו הרגע גם סתם חוט ברזל עקום יכל היה להחליף את הקו המעוקל הזה, ואף אחד לא היה שם לב.
psychosphere 
מפילה אותי מהכיסא, גם אחרי שנים של קריאה.
כל כך מעט מילים וכל כך הרבה רגשות, ובדיוק מוחלט שצובט את הלב. אלו החיים שלך וגם שלי באותה הנשימה
אהבתיאהבתי
היי לך 🙂
אהבתיאהבתי
היוש
אהבתיאהבתי